ב־14 במאי 1934 פתח אלפרד רוזנברג יומן בכריכת עור אדומה וכתב בפינה הימנית העליונה שלו: "ברלין 15.5.34". לאחר מכן הוא מחק את ה"15", תיקן את התאריך, ואז החל לכתוב בכתב יד לא מסודר.
באותה העת היה רוזנברג האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית ומילא תפקיד חשוב בהכשרת הקרקע לפשעים החמורים ביותר של המאה ה־20. בשנים הבאות הוא קיבל עוד תפקידים, ובהם הממונה על המינהל האזרחי בשטחים שכבשה גרמניה הנאצית מברית המועצות, ועמד בראש "כוח משימה" שעסק בשוד יצירות אמנות ותרבות בשטחים שכבשו הנאצים. הוא גם ניהל יומן אישי חושפני, שנעלם זמן קצר לאחר תום משפטי נירנברג, שבהם נשפט רוזנברג ונידון למוות.
הספר יומנו של השטן מביא שלושה סיפורים מרתקים. הסיפור הראשון הוא סיפור המצוד הממושך (וההזוי לפעמים) אחר היומן של רוזנברג, עד איתורו בשנת 2013. הסיפור השני הוא סיפורו של הפרקליט היהודי־גרמני־אמריקאי רוברט קמפנר, שהקדיש רבות משנות חייו למלחמה בנאצים, ובתוך כך נטל ללא רשות מסמכים גרמניים דוגמת יומנו של רוזנברג. והסיפור השלישי הוא כמובן סיפורו של אלפרד רוזנברג, מילדותו בטָלין שבאסטוניה ועד הוצאתו להורג. בספר משולבים קטעים מהיומן, המביאים מידע ממקור ראשון על נושאים כמו היריבויות בצמרת המפלגה הנאצית, שוד יצירות האמנות שניהלו הנאצים בשטחים שכבשו ועיצוב הממשל בשטחים שכבשה גרמניה במזרח.
"יומנו של רוזנברג", כפי שאמר ג'ון מורטון, ממנהלי המצוד אחר היומן, "איננו יומן רגיל מהתקופה ההיא. זוהי גרסה בלתי מצונזרת של מנהיג נאצי. אלו המחשבות שלו. תפיסת העולם שלו. המגעים שלו עם מנהיגים נאצים אחרים. הקריאה ביומן של רוזנברג היא כמו הצצה אל תוך נפש אפלה."
רוברט ק' ויטמן היה סוכן אף־בי־איי שהתפרסם בפעילותו להשבת פריטי אמנות גנובים והיה מייסד "צוות פשעי האמנות" של הבולשת הפדרלית.
ויטמן היה מעורב מאז 2001 בחיפושים אחר יומנו של רוזנברג, ומילא תפקיד מרכזי באיתורו.
דייוויד קיני הוא עיתונאי וסופר.
הוא כתב בעיתונים אחדים, ובהם ה"ניו יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט", ונמנה עם צוות של עיתונאים מה"סטאר לדג'ר" שזכו בשנת 2005 בפרס פוליצר.
