מתבצל
"הרשה לי להסב את תשומת לבך למחסור בראיות חותכות…"
"אבל כבודו…!"
"כבודו, אין לעמיתי הנכבד אף לא שמץ של הוכחה. ראיות נסיבתיות הן…"
"כבודו, אם יתאפשר לי לציין בפנייך, להזכירך, את העד הנכבד…"
"אבל כבודו…"
"אם יואילו האדונים לשבת בשקט" נזף השופט בעורכי הדין ואיים עליהם באצבע לבנה וארוכה. על פניו היתה הבעה מיוסרת, הוא נשען לאחור על הכסא הרחב והשתדל להתחמק מדבר מה. היה זה מר נתנאל גרודינצקי, שישב בכס מזה חמש עשרה שנה, חרץ גורלות לכאן ולשם, כסותו גלימה שחורה והוא היה נתון כולו לייסורי גוף ונפש שכילו את כוחותיו.
כל אותו יום הוא נאלץ לסבול בשקט את הניחוח המתקתק, הסתום, מבעיר הקרביים של הנאשם וכעת הוא עמד לשים לזה סוף. מילא אם היתה זו צחנת אלכוהול, הוא היה מתמודד גם עם ריח מפריש ומיוזע, אבל זה…גם לכוח הסבל שלו יש גבול.
ריח שחור.
הוא נעץ מבט חמור סבר בשני זבי החוטם שעמדו מולו והתפלפלו בסוגיות שאינן מעניינו. הם חבטו זה בזה בהברות נוצצות, השליכו לרצפת האולם מחוות ידיים גבוהות, כחכוחי גרונותיהם הצטחצחו לפניו. את מי זה מעניין? למי אכפת מחפותו או אשמתו של הניצב מולו? כבר שנים הוא לא טרח להאזין לצדדים הלהוטים, חדורי האמונה, חדורי הנחישות לנצח, והיה שקוע כולו באותה התבוננות בדקויות הגוונים שבעורותיהם של המובאים לפניו.
עורו השחום של הנאשם אמר הכל.
שחור. שחור. שחור.
הגבר גרם לגרודינצקי לחשוב מחשבות שחורות. עשה לו מרה שחורה ושחור בעיניים. האור באולם כמו נבלע בגופו של אותו נאשם, חור שחור במרכז עולמו. עורבים שחורים צחקו מחוץ לאולם בית המשפט, קולם ניקר באוזניו של מר גרודינצקי, כבודו, כשלעגו לפחדים אפלים של אדון שופט.
"כבודו, אם יורשה לי…"
"לא".
"אבל כבודו, הראיות…"
"אמרתי לא". הוא תיקן את תנוחת גלימתו על כתפיו החסונות, זיע עצבני לא מורגש כמעט חלף במצחו הרחב. עיניו החומות, קשות המבע, העבירו רטט איום של פחד בגוו של הנאשם. הסנגור התיישב על ספסל העץ, כילד נזוף, הוא היה מודע לכך שאין לו כל סיכוי להגן על לקוחו אצל השופט גרודינצקי.
מי שהביא לחקיקת חוק ההפרדה.
האדם ששלח למחנות העונשין יותר משישים אחוזים מיושביהם.
גזען ארור לפי כל קריטריון שהוא.
גרודינצקי חייך חיוך ארסי, חשף שיניים צהובות וכתרים לבנים וגדולים. הכתבנית הצעירה שלחה מבט חולמני לעבר שערות ראשו שהאפירו, כתפיה היו שחוחות והיא ישבה נכונה לשרתו, לרצותו, כשידיה בהיכון לכל מוצא פיו של השופט הנערץ עליה.
"פסק הדין" הכריז גרודינצקי בקול עייף.
"כבודו, אם יורשה לי לפני הפסק…"
"שב בשקט רומאנו" הזהיר אותו השופט, "שב בשקט או…"
רומאנו התיישב על הספסל בתנועת ביטול עצמי שעלתה לו במאמצים רבים. הנאשם נעץ בו מבטי תחנונים מהם הוא הצליח להתחמק תוך שקיעה בדפים לפניו. עורך הדין רומאנו ידע שהקרב היה אבוד עוד הרבה לפני שנכנסו לאולם, עוד הרבה לפני שהפשע בוצע.
גביניו של השופט התקרבו זה אל זה מעשה חברות, התקדרו, כיווצו את עורו הלבן והזקן בקמטוטי איבה. עיניו השקועות עמוק בחוריהן התכהו ובתוכן הבליחו זיקים אדומים כבליל סערה. מצח רחב ומחורץ נשען על אותם גבינים, לבן עד שקיפות ובלחייו נארגו נימים כחלחלים תחת עור מווריד ויבש. הצוואר גילה כניעה ברפיון העור שנשמט, הדלדל בלאות, תפח והתרחב כאותו פלג גוף עליון מזדקן. תחת הגלימה השחורה נחו להן זוג רגליים רזות, שוקיים מחוסרות, פיקות שבלטו באורח מגוחך כשתי כרעי תרנגולת. היתה זו תמיכה רעועה למדי לגוף כה כבד, כשתי כלונסאות חסידה עדינות תחת בית אגם.
"פסק הדין…" גרודינצקי אמר כמתעורר מתנומה עמוקה, "אשם".
הנאשם היה גבר כבן שלושים וחמש ששיערו מתולתל ושחור ובגדיו נקיים אך בלויים. הוא הטה את ראשו לאחור ופרץ ביבבה קולנית שהקפיאה את דמם של הנוכחים באולם. עד אותו רגע שמר על שתיקה, פניו הרצינו אבל הוא היה בטוח שמחוסר ראיות, שלא לדבר על חפותו, הוא יזוכה. רק כאשר נשמע קולו החורק של השופט שחרץ את דינו, הראה הגבר סימן ראשון להכרה.
פניו השחורות התכהו עוד יותר. נבלעו בעלטת בגדיו. פיו המצווח חשף לשון ורודה ובשרנית, חך לח, שפתיים עבות שתוכן ורדרד וסופן כהה. עורו השחום, שחור כמעט, עקב אחר ידיו שהתנופפו באוויר בזעם, רגליו שבעטו כנגד השומרים שעטו עליו בפרצופים לבנים וחדים והוא ניסה לחמוק מאחיזתם האיתנה באותן תנועות חסרות אונים. גרודינצקי חייך לעברו בחביבות מעושה, נשא ידו באוויר ואמר:
"תשע שנות מאסר". המילים יצאו מפיו באיטיות מחרידה.
"…ללא זכות לערעור או שחרור מוקדם".
"לללאאאאא!" זעק הנאשם, הליט פניו בידיו, גופו נשמט ברפיון על רצפת השיש הממורקת. אשתו ההרה בהתה בו, לא בכתה עדיין, המומה.
"דווקא כן" גרודינצקי השיב בשקט, כך שרק הכתבנית המסורה היתה מסוגלת לשמוע את דברו, "דווקא כן". והוא העצים את קולו והוסיף: "אולי עכשיו תלמד שלא כדאי לגנוב לחם. יש אנשים הגונים שעובדים עבורו קשה". מבטו המוכיח ננעץ בשחור מוכה היגון.
"אבל לא גנבתי" זעק הגבר בחרון, פרצופו השחור והלהוט נדחף קדימה ועורקים בלטו בצווארו ובמצחו כנחשים זועמים. השומרים הידקו את אחיזתם במתפרע ולא נראו מופתעים מהתנהגותו האלימה, החולנית, השחורה, של הנאשם. מה כבר אפשר לצפות משחורים?
"קחו אותו מכאן" השופט הורה בשאט נפש, כשקם אסף את גלימתו מכס הכבוד ועל פניו היתה הבעת שעמום מופגנת. הוא שלח חיוך זדוני קטן לעברה של האישה ההרה, בת זוגו השחורה של השחור.
"הם מתרבים" קבע גרודינצקי בנימה שאמרה שעד אותו יום לא הבין כיצד הם ממשיכים להופיע אצלו באולם. הכתבנית שאוזניה היו כרויות לכל מוצא פיו, לא החמיצה את דבריו והנהנה בהסכמה. היא העוותה פיה בגועל, גם היא סלדה מהריח השחור שהפיצו באולם ותהתה בינה לבין עצמה מה קרה לכל אותם פושעים חיוורי עור, צהבהבים, וורודי צוואר, כיצד נעלמו מן העולם והותירו אותה במכאוביה, נתונה לצחנה שחורה.
גרודינצקי פסע מחוץ לאולם והודה לאל על סופי שבוע. באותה הליכה שלווה ומתונה שלו, פסיעותיו היו זהות באורכן ורגליו הרזות והמסתגפות השמיעו מדי פעם קול התפוקקות כאשר נאנקו תחת כובדו של גופו הנהנתן.
דלת הכניסה השמיעה קול אוושה רך כאשר היא נענתה למגע ידו, נפתחה לרווחה וחשפה לפניו את המראה המוכר ומשרה הביטחון של הבית. היו שם כורסאות עור רכות בצבע חרדל, עציצים, שולחן זכוכית כבד בעל פינות ישרות וחדות. קערת פירות. גרודינצקי כבודו, שהקפיד על סדריו מימים ימימה, ניגש קודם כל לחדר העבודה בקומה השנייה שם ציין ביומן את מספר השחורים ששלח לכלא בשבוע החולף. שמונה עשרה. הוא רשם את הספרות בדייקנות בכתב ידו המעוגל והמסודר.
בגופו חלפה צמרמורת של עונג כאשר סיכם, כמו בכל סוף שבוע, את הסך הכל של השנה האחרונה. ארבע מאות שלושים ותשע. אם יזדרז, עד סוף דצמבר הוא ישבור את השיא של השנה שחלפה. נתנאל גרודינצקי התרווח בכיסאו, הניח לגופו החלבי להתרכך ולהשתחרר בבטחת מעונו כשעיניו עצומות ושפתיו מתוחות בחיוך שבע רצון.
הוא נזכר כיצד הצליח ברוב חכמתו להקים את מחנות העונשין לשחורים בלבד, כשהפריד בין שחור ללבן, בין זוהמה נאלחת ובין פושעי צווארון לבן. הוא הסביר, ברוב חן ובטוב טעם, לפני וועדת הממשל על ההבדל שבין פשע לבן לפשע שחור, על יסוד הרע הטמון בכל השחורים מרגע לידתם, על אותה השפעה מזיקה, אנטי סוציאלית, ברברית, נירוטית ולא מרוסנת הנובעת משהייה ממושכת עם שחורים. ראש הוועדה, חבר קרוב ושותף לדעותיו הקיצוניות הנהן בראשו לאישור ואחריו היתר. "מחנות עונשין" הם קראו להם וחוקקו את חוק ההפרדה. הם השליכו עבריינים כהי עור לאותם מחנות הסגר ועם הזמן, משום שכל שחור הוא עבריין בפוטנציה, כמעט ולא נראו בערים הגדולות שחורים שאינם משרתים.
יללה איומה, מלאת ערגה ונואשת, נשמעה מחוץ לבית וגרמה לעורו לסמור. גרודינצקי כבר היה רגיל לשמוע את אותה יללה עורגת, נכנע בלית ברירה לשיגיונותיו הלא מובנים של הסוהר שהמשיך לגדל את כלבת הרוח, כלבת הכלבת, שאהב כל כך. אלישע הסוהר גר לא רחוק ממנו, בימים הוא פיקח על מחנות העונשין מחוץ לעיר ובלילות השתכר בראוותנות הוללת ועדיין, משום מה, המשיך להחזיק באותה מפלצת, שחצייה כלבה וחצייה צרבת, שעקבה אחר מר גרודינצקי באהבה גדולה.
גרודינצקי כבודו היה בועט בחיה הארורה והיא לא היתה נוהמת. הוא השליך עליה אבנים גדולות שפצעו את גופה והיא השתרעה למרגלותיו, מעריצה ומכשכשת. היא חשפה מולו את ניביה הצהובים בחיוך מתרפס, מיוחמת, הפנתה לעברו אחוריים מלאי תשוקה, זנב פרוע, פרעוש או שניים שחמקו בזריזות לעבר מכנסיו. הכלבה כרעה, פי הטבעת החום שלה ננעץ מול עיניו, וחשפה בלי בושה את רצונה ממנו, את עכוזה, היא ייללה בכמיהה למגע גופו.
גרודינצקי לא הבין מה רוצה החיה ממנו. הבין, אבל היה מנוע מלהבין על שום מה. הבעלים שלה אלישע, החניק את חיוכו הנלעג והזדוני תחת שפמו השחור, אפו הרחב, החניק אך לא מהר מדי. לעיתים, שיכור ופרוע, מסריח וחופשי, הוא עמד בחצר ביתו וזעק את שמו של גרודינצקי, את שם אשתו, והכריז בקולי קולות על תשוקתה של כלבתו המיוחמת לשופט הנכבד. אחר כך הוא היה פורץ בצחוק מטורף ומבולבל, מתנצל, ונרדם בחזית הבית כאותה חיה מסואבת.
וגרודינצקי היה מנוע, השתדל בכל כוחו, להבליג על דבריו ולא לפטר את האיש למרות הבושות, השנאה, משום שבימים הוא שימש כסוהר מופלא, פיכח, אכזרי בצורה שאין ניתן להעלותה על הדעת במחנה השחורים. כלבתו המיוחמת, מוכת הקרציות והפרעושים, עקבה אחריו בנפש חפצה ויישמה את שיניה בבשר חפים מפשע שחור ארגמני.
די היה במראה פרוותה השחורה כדי להבריח שחורים לצריפי העונשין, למיטות הקרשים, להבריח דלתות שניות לפני שתספיק לחמוק אל תוך הבניין ולבצע זממה בבשרם. ניביה עשו שמות ברגליים רזות, בכפיסי זרועות, כשמשכה קרביים, נשכה, ראשה התנודד מצד לצד בפראות מטורפת כשל בעליה. הם היו כל מזונה. היא לא טעמה דבר מלבדם, מחשש שהשובע ירגיע את יצריה.
רק אל גרודינצקי היא היתה רכה, מתפנקת, התרפקה על רגליו הרזות כשהוא התחלחל ממגעה. הוא הסב מבטו מהחיה השחורה, השעירה, המיוחמת, ששלחה לעברו מבטים לחים וישבן מורם. אם יש דבר בעולם שהוא תעב יותר מאותם בני כלאיים שחורים, הרי שזו אותה כלבה מתועבת, מאוהבת בו.
גרודינצקי נאנח. קם מכיסאו, כבודו, פנה לכסא כבוד אחר שם הוא הטיל את מימיו, נטל מהשיש את התער שבו ישתמש לגלח את פניו, עליו להזדרז אם הוא רוצה להספיק להגיע למסיבה בערב, מסיבה לכבודו, לפני שתופיע בלה, מרת גרודינצקי, ותטיל עליו ממשימותיה הנכבדות. עשרים ושש לשבע. לפניו כמעט שעה לפני שתגיע זוגתו. מספיק זמן לתגלחת ראויה ומקלחת חמה עם קצף. גרודינצקי התענג על משחת הגילוח שהקציפה על פניו, על לובנה, על קרירות המנטה, על העור היבש והזיפים הקשוחים שהתרככו בעטיה, ידיו הלבנות אחזו בתער במיומנות וגילפו את ניצני השיער העיקשים מעל פניו.
רגע אחד של חוסר תשומת לב וזרזיף של דם פרץ מהחתך, העור נבקע לשניים וחותם הבשר נפרץ. גודלו של החתך לא עלה על סנטימטר ובכל זאת הבערה שהתפשטה בפנים הכבדות דמתה בעוצמתה ללהבות אש שליחכו אותו בלשונן החמה.
גרודינצקי נרתע לאחור מעצמת הכאב ונאקה בקעה מפיו הפעור, גביניו עלו גבוה במצחו מוכה התדהמה, מעולם, במשך כל שנותיו כמגלח, לא נפצע ולו פעם אחת. הוא התקרב למראה והתבונן בקפדנות בפצע המדמם, נטל פיסת נייר טואלט והספיג בה את הדם. כאשר הנייר הוסר, דביק ומאדים, הבחין גרודינצקי בטינופת שחורה שדבקה בעורו.
שחור?
בלי להסס הוא הושיט שתי אצבעות לבנות וארוכות לעבר הפצע, אחז בציפורניו המטופחות את פיסת העור שהתקלפה ומשך בזהירות בבשר החי תוך ניסיון לשלוף את הטינוף מעל פניו. גרודינצקי הבחין שהזהמת דבקה בעורו, התחבאה בביישנות תחת העור המדמם. באותו ביטחון שליווה את כל תנועותיו הוא לא היסס, לא חס על העור, קילף בזהירות את התאים השקופים והדקים וחשף עוד חלקה שחורה של טינופת.
אבל בכך לא הסתיים העניין. קילופיו גברו, עוד ועוד מחלקת פניו נעלמה והשיש התמלא שבלולי עור עדינים ופריכים. עור לבן וגאה נקלף בטרוף וצנח אל הכיור, אל הרצפה, נדבק לאריחי החרסינה, מילא את חדר האמבטיה כחצר מלאה בעלי שלכת לבנים.
תחתיהם התגלה, למרבה הזעם, האירוניה, הטרוף המוחלט וכנגד כל היגיון, לא פיסת טינופת, לא זוהמה שחורה, כי אם עור שני שחור וחלק, נוצץ ומשיי, שעורר פלצות. וגרודינצקי צווח. הוא צווח וצווח עד שלא נותר אוויר בריאותיו, לא נותר בו כוח לעמוד, לא נותר מאום מאותו עור לבן ושקוף שהקנה משמעות לחייו. כבודו זעק, יילל וצרח, התנודד וניתץ כל מראה בדרכו. הוא סירב להביט בזרועות ובכרס, באף ורגליים, כולן, למלוא אורכן, סביב סביב, שחורות, שחורות, שחורות.
כנחש המשיל עורו, מבטו כבוי, נדהם, פצוע, התהלך גרודינצקי כבודו בביתו המפואר, שבר את שולחן הזכוכית בסאלון על שהעז לשקף את דמותו הכהה, מחשבות יגון אפלות התרוצצו במוחו והוא שקע במרה שחורה כשהוא משמיע קולות גסים כשל עורב שחור ונלעג. עיניו התרוצצו בטרוף בחוריהן, מאיימות, הבעתן מטורפת, כשניסה להתעורר מסיוט כה איום עד שאין הדעת מסוגלת לתופסו. ובחוץ, החזירה לו כלבת הרוח המותשת צעקה כנגד צעקה, יללה כנגד יללה, מיוחמת היא ענתה כהד לזעקותיו, השתתפה בכאבו.
מרת בלה גרודינצקי פסעה כהרגלה באותו זמן אל ביתה בשכונה הלבנה. גופה האגסי התנודד וישבנה העצום עיכס תחת שמלה קיצית בדוגמא גיאומטרית. פניה הלבנות החווירו עוד יותר למשמע צווחות הטירוף שבקעו מביתה, לבה ניבא לה שחורות עוד לפני שהעזה לפסוע פנימה לבדה. היא הציצה דרך החלון ועיניה נקרעו לרווחה למראה גבר שמן ושחור שפסע בביתה כשהוא מגדף ומצווח בחוסר שליטה מוחלט. גופו הנלעג והעירום גילה פלג עליון כבד וכתפיים רחבות, כרס, שנשענו על שתי רגליים דקיקות כשל חסידה.
משהו ביציבתו של השחור הבזוי הזכירה לה מישהו, או משהו, שהתקשר אליה באיזושהי צורה. אבל בלה כבודה התעלמה מדמיון זניח לדברים חסרי פשר ופרקטית, כהרגלה, היא הזעיקה בטלפון הנייד את המשטרה, הזעיקה את המנקה, הזעיקה את השכנים בצווחות היסטריות שעלו וירדו בצפירה.
הראשון להגיע הוא אלישע הסוהר, שיכור, מסריח, הבל פיו המצחין גרם לפרחי הפלסטיק על כובעה של גברת בלה לקמול בחטף. לידו, ירך לירך, עמדה כלבת רוח שחורת פרווה ומיוחמת תמידית, שחשפה את ניביה מול כבודה בלה ונעצה בה מבט רושף. הכלבה ייללה בכל פעם שצווח הגבר השחור בבית, מבטה התרכך והתכרכם למשמע הדי זעמו, כאבו, כפותיה נקמצו באימה בכל פעם שאהובה גנח, ניתץ רהיטים בבית, היא השתרעה למרגלות דלת הכניסה בפרצוף שעיר ונוגה.
הניידת לא איחרה להגיע לבית כבודו והשוטרים הלבנים והחסונים האזינו ברוב קשב להסבריה של בלה כבודה, למלמולי השיכורים של אלישע, לצווחות שבקעו מהבית, ונעזרו באלותיהם כדי להרחיק את כלבת הרוח מהמפתן, שחוטמה הלח התכווץ באיום מעל ניביה כשניסתה לגונן על אהובה מריח הסכנה האיום שנדף ממדיהם של השוטרים הלבנים.
בסוף הם פרצו את הדלת בכוח, הכלבה נקשרה בחבל והם הצליחו להשתלט על הפורץ השחור ולכבול את ידיו באזיקים. השחור צרח עדיין וקרא לעזרת בלה. "אני בעלך, מטומטמת" אמר לה, ולא הבין מדוע, כיצד, היא לא מזהה. הוא המשיך לזעוק גם כאשר דחסו אותו לניידת, לבית המעצר, משך כל המשפט הוא צרח. הוא הורחק מהאולם, קיבל את גזר דינו בפנים חתומות, בשקט, הוא ידע כבר עם מי יש לו עסק, עם כבודו פולנסקי, השופט שאין שני לו בגזענותו אלא אחריו.
גרודינצקי נגע בבחילה קלה בעור שוקיו החשוף, מישש כלא מאמין זרוע שחורה וכבדה, נרתע בגועל מהריח שנדף מגופו, ריח שחור וכבד. אסור בין כבליו של גוף שנוא, מתועב, הוא הניח לשומרים להסיעו אל מחנה העונשין שהוא הגה, למקמו בצריף מספר שתיים, שם שכנו מי שאינם זכאים לערעור או חנינה, לחבוט בגופו הכבד באלות העץ והגומי שהוא היה זה שהחליט לספק לשומרים במחנה.
הימים חלפו באיטיות מחניקה. כל אותו חודש הוא האזין לפטפוטיהם של השוכנים בחדר, שמר על שתיקה והתרחק מכולם. לא שייך, גזען עדיין, נאלץ גם הוא להודות שהאסירים אינם שונים ממנו, אינם פיסות בשר חסרות תחושות ומוח כפי שסבר. הם התגעגעו למשפחותיהם בדיוק כמותו, כמוהו הצרו על מר גורלם. הם ניהלו דיונים פילוסופיים בין מרק קליפות תפוחי אדמה ובין עבודת כפייה במפעלים ובשדות. כמותו, גם הם ישנו על מיטות קרשים, בלי שמיכה, מורעבים מכדי להתלונן או לגנוח, הם קפאו בחורף בבגדי אסירים כתומים ודקים שהוא היה זה שרכש את הבד עבורם.
גרודינצקי בכה בלילות, בסתר, דמעות שקופות על עור שחום. נחנק מצחנת גופים דחוסה, מבודד בין עשרות חבריו לצריף, הוא ייחל למותו.
אלישע הסוהר האכזר מכולם, רב התושייה והמעללים, התנכל לו במיוחד וגילה כלפיו שנאה עזה ולא מוסברת. יחסו כלפיו היה בניגוד גמור ליחסה של כלבת הרוח שהתלוותה אליו, שסירבה לנעוץ את שיניה בבשרו השחור של האסיר למרות פקודתו המפורשת של אדוניה, ובמקום נעצה בו מבט רך וענוג, מיוחם, היא זיהתה ברטט את אהוב לבה.
היא לא היתה עיוורת כאותם חיות אדם הולכי על שתיים, היא ראתה אותו כמות שהוא. לשונה הלחה השתרבבה לעברו מעלת ריר. במעשיה היא גרמה לשאר השחורים במחנה לתהות מדוע היא לא מעונינת בבשרו כבבשרם, הם נידו אותו מעליהם בגועל, את היחיד שעליו התחככה הרוצחת במחווה של קרבה.
בוקר. אדמת חמרה רווית טל קיבלה את כפות רגליו היחפות. כמוהו כמוהם, לאיש מהאסירים אין כסות לרגליו. עוד רעיון שהוא הגה בעבר בתואנה שכך יתקשו לברוח בין שדות הקוצים ושברי הזכוכיות שהקיפו את המחנה. רגליו המיובלות של גרודינצקי העלו פצעים מוגלתיים שלא אפשרו לו לצעוד בבטחה. קשה היה לרפא פצעים בלי תרופות שאינן בנמצא ובלי מרגוע לכפות שנאלצו לצעוד שוב ושוב בעבודה קשה, חול וטינופת שהמשיכו לזהם את פצעיו.
שנה חלפה. רק עוד עשר שנים. עונש קל יחסית לפשעו ולכבוד השופט פולנסקי. גרודינצקי חיטט תחת מיטות חבריו וכהרגלו תר אחרי פרוסת לחם עבשה שהוחבאה, תפוח אדמה גנוב או גזר, כדי לספק את רעבונו.
לביש מזלו, בעל הדרגש שתחתיו חיטט שב אל החדר מוקדם. גבר שחור כבן שלושים וחמש עמד בפתח, שריריו היו דרוכים, גופו רזה ועל פניו הבעה של זעם שהשחירה את עורו עוד יותר.
גרודינצקי נרתע בפחד.
הגבר התקרב והוא זיהה את אדיס, מי שהוא גזר עליו תשע שנים על גנבת הלחם ביום הארור שבו עורו התקלף. אדיס, פניו אפורות ומתוחות, שלח ידיו לעבר צווארו של גרודינצקי והתחיל לחנוק. תחילה כבודו לא נאבק. מה הטעם להיאבק על חיים שחורים וחסרי תקווה? הוא נכנע לגבר הצעיר ממנו, נכנע לזעם, נכנע לרצון הממית שמילא את כולו. רק כאשר גרונו נשנק, ריאותיו זעקו לחמצן והדם אזל מפניו, הוא הבין שרוצה הוא לחיות, אוהב לנשום ולנוע ולו בתור שחור בזוי ומטונף. אז התחיל גרודינצקי להיאבק, חבט באוויר בזעם וניסה להשתחרר מלפיתתו האיתנה של אדיס ומכוונתו הזדונית. הוא הצליח לנשוך את ירכו החשופה של אדיס, נעץ את שיניו הצהובות בבשר השחור והרך. אדיס השליך אותו מעליו בזעם, בגועל, ופנה מחוץ לצריף לשטוף את הפצע שלא יזדהם וגרודינצקי קם חבול מרצפת העפר, ניער את זרועו השותתת דם מהחול שדבק בה.
מה רבה תדהמתו.
אין קץ לפליאה ששיתקה את גופו.
הקפיאה את דמו בעורקיו.
כולם עבדו בשדות ורק הוא נשאר בצריף בגלל אי יכולתו להניע את רגליו. הוא ואדיס, תורן המטבח. גרודינצקי כבודו, שלח שתי אצבעות ארוכות ושחורות לעבר הפצע שנפער בזרועו. משהו בצבץ שם, גוש נטול צורה הזדקר מתוך הפצע המדמם והעיב בכיעורו על ברק עורו השחור.
בלי היסוס, מבועת, הוא ניסה למשוך את הטינופת וחשף טפח אחר טפח מעורו השחור, הוא קילף בטירוף, אחוז אימה, גילה עוד פיסה ועוד שטח של שיער. ולא סתם שיער, אלא שיער מאפיר ונוקשה כזיפים בני יומיים, שיער עבה וחד ולח כשיערו של גור דובים. שיער שפרץ משוחרר מכלאו והזדקר כמעט מיד, התחמם בשמש נובמבר קרה, התייבש וניצב פרוע ומשולח רסן במלוא אורכו.
גרודינצקי יילל בטירוף, קילף פיסות שחורות של עור מכל חלקי גופו. הוא ניסה לצרוח אבל הצליח לפלוט רק זעקה איומה ונוגעת ללב. הזעקה פרצה את תחומי המחנה, הגיעה לאוזניהן העדינות של הנשים הלבנות בשכונה הרחוקה וגרמה להן לעצור לרגע מכל מלאכתן, להחסיר פעימה, להאזין לאותה יללה פרועה ומלאת כאב.
גרודינצקי רחרח את עורו החדש, את פרוותו המאפירה והדוקרת, חוטמו הלח ננעץ בקרקע משך דקות ארוכות כשהתאבל על פיסות העור השחור שהושלכו שם, עפות עם הרוח החורפית. ממולו צצה דמותה הגבוהה והרזה של סטינקי, כלבת הרוח, מחייכת, היא נופפה לו לשלום בזנבה הפרוע, על פניה נמרח חיוך שובב ומפתה. היא היתה מבסוטית, כלבה זו שחצייה צרבת, שעקבה אחר גופו החדש באהבת אין קץ.
גרודינצקי כבודו נהם לעבר החיה הארורה והיא לא הסתלקה. הוא הרים את רגלו והשתין על עץ אזדרכת והיא השתרעה למרגלותיו, מעריצה ומכשכשת. היא חשפה מולו את ניביה הצהובים בחיוך מתרפס, מיוחמת, הפנתה לעברו אחוריים מלאי תשוקה, זנב פרוע ופרעוש או שניים שחמקו בזריזות לעבר פרוותו הנוקשה. היא כרעה, פי טבעת חום ננעץ מול עיניו, חשפה בלי בושה את רצונה ממנו, את עכוזה, כמהה למגע גופו בגופה.
רק אל גרודינצקי היא היתה רכה, מתפנקת, התרפקה על רגליו הרזות כשהוא התחלחל למגעה. הוא הסב מבטו מהחיה השחורה, השעירה, המיוחמת, בת זוגו ששלחה לעברו מבטים לחים וישבן מורם. אם יש דבר בעולם שהוא תעב יותר מאותם בני כלאיים שחורים, הרי שזו אותה כלבה מתועבת, מאוהבת בו.
