בניגוד לשלל הספרים החדשים המצטופפים בקנה התותח ומתגוששים שם על זכות הפריצה וההדהוד, ספר הביכורים של יונתן הראל מתבלט דווקא על דרך השלילה: הוא אינו עבה ותפוח כיאה למחיר לצרכן, כריכתו אינה צעקנית ומפתה את העין, מחברו אינו מוכר לציבור ושמו אינו מהבהב תדיר במוספי התרבות וברשתות החברתיות. גם שם הספר, 'נורות שרופות', אינו מביע אלא צמצום וחידלון. במהרה מתגלה כי גם הדמויות הפועלות בתוך הסיפורים נוצקו מאותן איכויות צדדיות: מקבץ של עובדי אבטחה ותחזוקה העושים את ימיהם ולילותיהם בשולי קמפוס גדול בירושלים, באים ונכנסים בחצרות תפעוליות ובדלתות אחוריות - "כניסות נסתרות, אלו שאדריכלים מקדישים שנים ללמוד כיצד להבליע בין קימורי בטון ואבן - שלא יעיבו חלילה על חזותו הרשמית של המבנה" - וכל תפקידם לשמר את הסדר האוטומטי, כביכול. וכאילו לא די בכך שהם נסתרים מעין ההמון, הם אף חולפים זה על פני זה בפינות הסיפורים השונים בספר בשרטוט חטוף, כמעט מיותר.

בתחילת הספר אנחנו מתוודעים ל"סייר הלילה", מעין קצין אבטחה המשוטט בין אגפי הקמפוס והספר, המזכיר במידת מה את החוקר מיצירתו של יובל שמעוני 'המנורה' (מתוך 'חדר', ‭ ,(1999‬אף הוא עובר בין האירועים, נוסע בדרכו לצפות בסרטון וידיאו עם כמה חיילי מנהלה מבסיס צבאי שעלה באש. אלא שזירות האסון אצל הראל מפוזרות לאורך שדה המוקשים הסיפורי והפיזי - איש-איש והטרגדיה שלו, אתר-אתר והסכנות הטמונות בו - מהן ידועות מראש ומהן פתאומיות. לאמר: ככל שיקפידו עובדי המנהלה על כללי הלוגיסטיקה והסדר הטוב, הרי שאנושיותם תכשיל אותם בכל אשר יפנו.

הראשון לשלם את המחיר הוא עאבד, פועל ניקיון בעל חוב כספי, שאיבד את הכסף ששמר לגוביו ומבקש להציל את גרונו בבקשת עזרה כספית ממנהל חברת כוח האדם המעסיקה אותו. עאבד חי על זמן שאול, ותחושת החירום שבוערת בו ממריצה את הסיפור וטוענת אותו באנרגיה חריפה, מייאשת ומורטת עצבים. סיפורו נמסר מפיו של מספר כל-יודע המלווה אותו כל העת, ואולי זהו פיו של אותו סייר לילה מתחילת הספר, המשתף אותנו בקורותיו של עאבד כעדים אילמים, העוקבים אחר אסונו מבעד לזגוגית משוריינת. זה אפקט חזק מאוד, המעמיד את הקורא - זה המשכיל, בעל הפנאי - בשורה אחת עם לקוחותיו של הקמפוס, המתהלכים לנצח מצידו השני של המתרס, או מעליו: "המסדרון השני עובר לבסוף מתחת לכניסה הראשית של הבניין. ההליכה לאורכו מלווה ברעש צעדיהן של כל הרגליים שרוקעות באולם הכניסה שמעל - הן מתגלגלות כמו רעם, כמו תוף בסיפון אחורי של ספינת משוטים".

הראל מבצע כאן היפוך היררכי: מבטו מתעלם כליל ממי שנהנים מאור היום של מעלה ומתרכז אך ורק במי שפועלים במחשכים של מטה. היכולת הלשונית המרהיבה שלו שופכת עליהם אור אחר, אור ספרותי חד-פעמי, כמו בפתיחת הסיפור 'הנסיך' על פועלים באתר בנייה: "כף ברזל אדירה ירדה מטה בשאון מתכתי. שיניה ננעצו באדמה, רטטו בה וביקעו את המרקם הסלעי... תועפות של חבלים שכבו בפלטה שהתהוותה בתחתיתו של הבור העצום, בדממה, כלהקת נחשים דרוכה. כאילו עמדו לחטוף בשקט מוחלט, מתוך ההמולה הכללית, את אחד הפועלים, איימו ללפות ולגרור אותו אל התהומות שחפר במו ידיו...".

חולשותיו של הספר ניכרות בלא מעט מסיפוריו. אותו מספר כל-יודע הופך אז מעד אילם, קשור ידיים, למתווך סיפורי ופרשן מוסרי, אשר גוזל מהקורא את השהות לבסס לעצמו את תפיסתו הערכית כלפי המתרחש לפניו. רבים מהדיאלוגים בספר הם דברניים מדי, סמליים מדי, כאילו לא די בתיאוריו המפוארים של המחבר להבהיר את תמצית כוונותיהם. לעיתים הראל נסחף אחר תפארתה של הטרגדיה ומעמיד מופעים יפים מדי, המתרפקים על הסנטימנט הרגשני, כמו למשל במין תמונת פייטה מופזת אור של גבר מת היורד מן השמיים היישר לזרועותיו של חברו המבכה אותו. כל החולשות האלה, הנובעות מעודפויות שונות, חוטאות במידה רבה לאותה צדדיות מסתורית שהספר מציע עוד בחיצוניותו. ובכל זאת, הראל ראוי לתשומת לב מיוחדת: הספרות שלו גבוהה בלי העמדת פנים, היא לא ממותקת אבל צלולה ומסיבה עונג יוצא דופן. בימים שבהם סופרים רבים מתרכזים בכתיבה על אודות עצמם, 'נורות שרופות' בולט גם בזכות חוד המקדח שהוא מפנה כלפי מטה, למה שרועד מתחת לרגלינו השאננות.

עוד 3 ספרים על עובדים שקופים:
יומנה של קופאית > אנה סאם
ווקמן > מעין בן הגיא
הקורא ברכבת של‭ 6:27 ‬> ז‘אן-פול דידילורן

ענת עינהר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"