נורות שרופות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נורות שרופות

נורות שרופות

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יונתן הראל

יונתן הראל. יליד ירושלים (1983). למד אדריכלות בבצלאל כשנה, ולאחר מכן עזב לאוניברסיטה העברית, שם השלים תואר ראשון בתכנית פכ"מ, מוסמך בפילוסופיה (סיים בהצטיינות, והתמחה במפעל הביקורתי של עמנואל קאנט ובספרות רוסית), ולומד כעת לדוקטורט במחלקה לתולדות האמנות (עמית מנדל-סכוליון). נורות שרופות הינו ספרו הראשון. הספר זכה בפרס מטעם "קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב".

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yk5y86jx

תקציר

בין הכישוף שביום-יום לבין הבנאליוּת שבמעשים של תשוקה, נע ספר הביכורים של יונתן הראל כדי להציג אנשי שוליים: אלה הם הנעלמים ממבטם של הבאים בשביליו של קמפוס אוניברסיטאי. מבעד לעיניו של "סייר הלילה" – איש אבטחה האמון על הסדר הטוב בשעות הקטנות, מין רואה ואינו נראה – פונה זרקור לילי, שקט ורב-עוצמה אל עבר קיום חבוי: עובדי ניקיון, פועלי אחזקה ארעיים המכירים את סודותיהם של המבנים ואנשי אבטחה הפוקחים עין על הנעשה לפני הקלעים – ומאחוריהם.
 
סיפוריהם מתרחשים לאורך לילה אחד, נפרדים ואז משתלבים, ולבסוף הם משרטטים יחדיו יקום המתקיים בזמן משל עצמו, "מעבר לזמני הפתיחה והפעילות הרשמיים". אלימות, אילמוּת וגורל, שכר ועונש, כמו גם הזעקה למשמעות, להכרה ולמפלט, נמצאים כולם בין דפי נורות שרופות, המציעים מוזיקליוּת אחרת לפרוזה השגורה הנכתבת בעברית היום.
 
יונתן הראל הוא יליד ירושלים (1983). זהו ספרו הראשון.
 
הספר ראה אור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל אביב (ע"ר) ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות

פרק ראשון

בחנייה שכוחה, בפרברי העיר, נשמע צפצוף. דמות אדם נכנסה לאחד הרכבים העומדים, מנערת מעצמה את שנת היום שרק הקיצה ממנה. אורות המתגים נדלקו, וזהרו בגון ירקרק על הפנים המחורצות. הרכב התניע, והדרך הנגדית החלה, הדרך פנימה לתוך העיר האחרת. הגלגלים אצו, חרכו את האספלט והתחממו מהחיכוך בו. סיבובו של מתג התדרים נעצר, ומהרמקולים בקע צפצוף ולאחריו קול שלֵו:
"קול ישראל מירושלים, ערב טוב. השעה עשר, כאן..."
 
 

סייר הלילה

 
אני חותך את הלילה ואני חותך את ירושלים, נוסע לרוחבה ולאורכו. אני סייר הלילה. אני נע על כבישים שוממים ועומד בצמתי דרך עזובים. אני עובר מקצה אחד של העיר אל האחר, ולעתים מקיף אותה ונכנס בחזרה דרך היער — עולה דרך הערפילים, לקראת עין־כרם שאורותיה מרצדים מבעד לעצים השחורים. תכנון מסלול הנסיעה אקראי בכל פעם. הכול פתוח וכל השלטים מוּארים בחיצים ירוקים.
מדי פעם שוטרים מסמנים לי לעצור. אלומת הפנס שלהם — חטטנית ומבהילה — מצמצמת את אישונַי, חודרת פנימה ומאירה את תוכנו של הרכב. אנשי הלילה שותים ביום, כך שלא לכבודי מתכנסים, עתה כבכל לילה, אלה האוחזים במונופול על הנקמה האזרחית. הדבר ברור להם מיד; מספיק רק חצי מבט, וכבר מאיצים בי להסתלק. דווקא הם מכירים היטב את סימני ההיכר המבחינים בין אנשי הלילה לבין הנהגים המזדמנים לנתיביו. פנסיהם מוּנפים וחוזרים לבתר בשלווה רכה את העלטה, עד שילפתו בהם את הבא אחרַי, מקווים שיהיה זה אחד שאינו כרוך למערכת הסדרים שאותה אני משרת, שאליה אני כפוף. שוטרים חוסמים את הכביש ברכביהם. הם ניצבים על הכביש, מוכנים להיתקלוּת, ממתינים לה, לכם. אבל את מי תפגשו חוץ מהם בשעות כאלה? והיכן, למען האמת? שהרי אלה המרחבים של מי שחורג מהזמן האובייקטיבי, המרחבים של אלה הכפופים לסדֶר אחר. אותם צריך למצוא, אליהם צריך לדעת כיצד להגיע.
הסיירים נוסעים, מעבירים משם לכאן. קופסה תאכלס את המושב או בן אדם, אין הבדל. אבל ברכב עוברים עוד דברים — כל העולמות שנוגעים בי לרגע חולפים אך נשארים עִמי. אני איני אלא צומת אחד של אלפי סיפורים שהתמזגו מכוח המקריוּת וההכרח לכדי אחיזה בזיכרוני הנע. אך עם זאת, אין לי כל טעם לעסוק בפיצולים אפשריים אחרים — במה היה אם, ואיך יכול היה להיות אחרת. מתי אתעסק במה שאיננו ממשי? זוהי פנטזיה ותו לא. הרהורים דורשים לכל הפחות מעט זמן פנוי, ולי אין מִפלט מהמציאות. התקתוק שלה חונק אותי על בסיס שעתי.
בזמני הקצוּב תמיד — בתווך שבין החתמות הכרטיס בשעון — אני מעמיס קרטונים מלאים בקלסרים של החתמות נשק, בכובעי זיהוי, במעילים, בחליפות סערה, ובמה לא בעצם. הציוד עובר מאדם לאדם, מאחד לאחר, ושייכותו קצובה ממש כמו אלה שמשתמשים בו. לצד הקרטונים נדחקים מטאטאים ומגבים, ומעליהם הרים של שרוולי כוסות חד־פעמיות. רק אריזות הקפה הן אצלי קרוב, שאוכל לראות. קפה הוא המצרך הבסיסי ביותר, הכרחי לא פחות מדלק. אני תמיד מנסה להשלים את החסר פֹּה, ולוקח עודפים מאיפה שיש שָׁם — הכול לפי תכנית. אולי לא שלי, אבל עדיין, לפי תכנית.
דלתות החזית סגורות כשאני מגיע לכל בניין ובניין. אני ניגש לכניסות הנסתרות, אלו שאדריכלים מקדישים שנים ללמוד כיצד להבליע בין קימורי בטון ואבן — שלא יעיבו חלילה על חזותו הרשמית של המבנה. האדריכל מבליע, אבל לא מעלים; הרי הוא מחויב לכניסות הצדדיות הללו, וזאת כמובן כל עוד שתכנן בניין חי ונושם, ולא פסל. שכּן דלתות עלומות אלו הן השסתומים שדרכם כל בניין מעכל ומפריש, הן הפתח למחזור החיים שלו — לכל מה שזורם בין מעבריו ומפיח בעמלו את רוחו. יש כללי אצבע שנלמדים ומועברים בהתכנסויות תת קרקעיות — בעל פה כמובן — כיצד למצוא דלתות כאלו. איני רשאי למסור את כולם. אך הבסיס לתורה כולה הוא להעז ולהמשיך מעֵבר לדלת הראשית, ואף מעבר לפח הגדול שחוסם את המשך הדרך — בגופו, בצחנתו. מיד לאחריו תימצא דלת, או אולי רק סימנים לאחת. מאחוריה נמצאים אלה שיושבים במרחבים שבין הקומות, בנפח של השעות שבין ומעֵבר לזמני הפתיחה והפעילות הרשמיים.
הדלת בחזית היא רק בשביל שהאחרים ייכנסו — אלה שלא שייכים לבניין באמת. מבחינתנו הם תיירים, לא יותר. להם לא אכפת ממנו, הוא רק משרת אותם. אנחנו משרתים אותו. אנחנו דואגים לכל פינה ונמצאים בכל מקום וכל הזמן. הוא חלק מאִתנו, ואנחנו חלק ממנו. הוא שולט לנו אפילו בתנועות, וכמה מאִתנו חבים לגרמיו ולפיתוליו את צורתם ואת אופן הילוכם. לרוב בני האדם אנחנו בלתי נראים, והיה מי בינינו שאמר, ובצדק: לצעקותינו בהחלט לא שועים, אך אם נגנוב לחם יערפו את ראשנו, ומהר. זוהי בלתי נראוּת לשם תכלית מסוימת, לשם שימור והמשכיוּת. וזה שאמר גם ידע, כי כל פגיעה בתנועה היא בלתי נסבלת ותוצאותיה קשות. הכול יאבד ברגע: הרכב יעצור. ומה היה לי בלעדיו? מיד היתה אובדת האשליה שאני יכול לשבור את המעגל, שאני יכול לבחור. בכל רגע קיימת האשליה, בכל רגע היא מאיימת, מגרה. נראה שאסע ואעלם, או שאסע באותו מסלול לנצח. עדיין לא נעלמתי, אבל האשליה עדיין נוסעת איתי באותם מעגלים, בין העולמות ובין חורבותיהם. בסוף אני אברח, אבל עכשיו, לעת עתה, אני כאן, זז באמצע.
אם יש עבודה, אז יש זמן לדבר, ועדיף, באמת שעדיף, לא לחשוב. יש להמעיט בכך ככל האפשר, משהו טוב בטוח לא ייצא מזה. חלומות, שאיפות. נו, באמת! את הזמן שלי אנצל כדי לספֵּר. לשמוע עוד אינני יכול, ואם אספר הכול, אז יאבד לי כל שמץ של אמינוּת. להוציא את זה החוצה: הנה עניין שלא נתון רק לבעיה הפשוטה שבמשבר אמונה, אף לא לכל חשד סביר, ואף טבעי ביותר, כנגד סוכנים כפולים שכמותי. הפסגות האלו רחוקות, בעוד שהבעיה העיקרית נמצאת ממש למטה, כבר בנקודת הבסיס. שהרי — בנושאים שוליִּים שכאלה — ישנו תמיד איום ממשי וריאלי של חוסר עניין לציבור.
על נוסעַי אני יכול לספר. חיוניים הם ללא ספק. אבל מעניינים? ייחודיים? אפשר להופכם לכאלה? אינני בטוח בכך, ולכן אם תבקרו אותי, לא אוכל להגיב, אלא רק להתנצל מראש. ובכן, יסלח לי הקהל היקר, סליחה כנה ואמִתית על גיבורי המשרות הזמניות שבחרתי לי. גם אני לא באתי לתקן פגמים, אך עם זאת, דווקא הייתי מעוניין בדברי מתיקה, שהרי ממרורים שׂבעתי — הם הפור שנפל בחלקי. ההגרלה כבר נערכה, והיא חד־פעמית. הגרלה אינסופית היא שעשוע אינטלקטואלי לייאוש, ייתכן לתקווה. בעוד שהייאוש האמִתי נטוע דווקא באותה הטלה יחידה ועיוורת שבה תלויים כל המאורעות העתידיים, בגזר הדין האקראי של הרֶחֶם. עוול שכזה! אחד פה ואחד שם, נחלקים על פי גזר דין שאינו ניתן לשינוי וכלל אינו תלוי ברך הנולד, אלא שהוא־עצמו תלוי בו, ולכל חייו.
כל הסיפורים קרו, קרו בהחלט! ושונו — לרוב — רק שמות הדמויות והמקומות. עם זאת, סלחו לי אם פה ושם לא שיניתי דבר, שהרי אין כאן כל כוונה להרע, אלא שזה מקרה פשוט של חוסר דמיון ואולי אף של חוסר רצון. אני יכול להציע רק את המשקפיים שלי, לא את התרגום ולא את הקישורים. אני רק מציע מפתח לתוך הלילה, אינני אחראי למתרחש מעֵבר לדלת.

יונתן הראל

יונתן הראל. יליד ירושלים (1983). למד אדריכלות בבצלאל כשנה, ולאחר מכן עזב לאוניברסיטה העברית, שם השלים תואר ראשון בתכנית פכ"מ, מוסמך בפילוסופיה (סיים בהצטיינות, והתמחה במפעל הביקורתי של עמנואל קאנט ובספרות רוסית), ולומד כעת לדוקטורט במחלקה לתולדות האמנות (עמית מנדל-סכוליון). נורות שרופות הינו ספרו הראשון. הספר זכה בפרס מטעם "קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל אביב".

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yk5y86jx

סקירות וביקורות

דלתות צדדיות 'נורות שרופות', ספר הביכורים של יונתן הראל, מציע איכויות יוצאות דופן בעידן ספרותי צעקני

בניגוד לשלל הספרים החדשים המצטופפים בקנה התותח ומתגוששים שם על זכות הפריצה וההדהוד, ספר הביכורים של יונתן הראל מתבלט דווקא על דרך השלילה: הוא אינו עבה ותפוח כיאה למחיר לצרכן, כריכתו אינה צעקנית ומפתה את העין, מחברו אינו מוכר לציבור ושמו אינו מהבהב תדיר במוספי התרבות וברשתות החברתיות. גם שם הספר, 'נורות שרופות', אינו מביע אלא צמצום וחידלון. במהרה מתגלה כי גם הדמויות הפועלות בתוך הסיפורים נוצקו מאותן איכויות צדדיות: מקבץ של עובדי אבטחה ותחזוקה העושים את ימיהם ולילותיהם בשולי קמפוס גדול בירושלים, באים ונכנסים בחצרות תפעוליות ובדלתות אחוריות - "כניסות נסתרות, אלו שאדריכלים מקדישים שנים ללמוד כיצד להבליע בין קימורי בטון ואבן - שלא יעיבו חלילה על חזותו הרשמית של המבנה" - וכל תפקידם לשמר את הסדר האוטומטי, כביכול. וכאילו לא די בכך שהם נסתרים מעין ההמון, הם אף חולפים זה על פני זה בפינות הסיפורים השונים בספר בשרטוט חטוף, כמעט מיותר.

בתחילת הספר אנחנו מתוודעים ל"סייר הלילה", מעין קצין אבטחה המשוטט בין אגפי הקמפוס והספר, המזכיר במידת מה את החוקר מיצירתו של יובל שמעוני 'המנורה' (מתוך 'חדר', ‭ ,(1999‬אף הוא עובר בין האירועים, נוסע בדרכו לצפות בסרטון וידיאו עם כמה חיילי מנהלה מבסיס צבאי שעלה באש. אלא שזירות האסון אצל הראל מפוזרות לאורך שדה המוקשים הסיפורי והפיזי - איש-איש והטרגדיה שלו, אתר-אתר והסכנות הטמונות בו - מהן ידועות מראש ומהן פתאומיות. לאמר: ככל שיקפידו עובדי המנהלה על כללי הלוגיסטיקה והסדר הטוב, הרי שאנושיותם תכשיל אותם בכל אשר יפנו.

הראשון לשלם את המחיר הוא עאבד, פועל ניקיון בעל חוב כספי, שאיבד את הכסף ששמר לגוביו ומבקש להציל את גרונו בבקשת עזרה כספית ממנהל חברת כוח האדם המעסיקה אותו. עאבד חי על זמן שאול, ותחושת החירום שבוערת בו ממריצה את הסיפור וטוענת אותו באנרגיה חריפה, מייאשת ומורטת עצבים. סיפורו נמסר מפיו של מספר כל-יודע המלווה אותו כל העת, ואולי זהו פיו של אותו סייר לילה מתחילת הספר, המשתף אותנו בקורותיו של עאבד כעדים אילמים, העוקבים אחר אסונו מבעד לזגוגית משוריינת. זה אפקט חזק מאוד, המעמיד את הקורא - זה המשכיל, בעל הפנאי - בשורה אחת עם לקוחותיו של הקמפוס, המתהלכים לנצח מצידו השני של המתרס, או מעליו: "המסדרון השני עובר לבסוף מתחת לכניסה הראשית של הבניין. ההליכה לאורכו מלווה ברעש צעדיהן של כל הרגליים שרוקעות באולם הכניסה שמעל - הן מתגלגלות כמו רעם, כמו תוף בסיפון אחורי של ספינת משוטים".

הראל מבצע כאן היפוך היררכי: מבטו מתעלם כליל ממי שנהנים מאור היום של מעלה ומתרכז אך ורק במי שפועלים במחשכים של מטה. היכולת הלשונית המרהיבה שלו שופכת עליהם אור אחר, אור ספרותי חד-פעמי, כמו בפתיחת הסיפור 'הנסיך' על פועלים באתר בנייה: "כף ברזל אדירה ירדה מטה בשאון מתכתי. שיניה ננעצו באדמה, רטטו בה וביקעו את המרקם הסלעי... תועפות של חבלים שכבו בפלטה שהתהוותה בתחתיתו של הבור העצום, בדממה, כלהקת נחשים דרוכה. כאילו עמדו לחטוף בשקט מוחלט, מתוך ההמולה הכללית, את אחד הפועלים, איימו ללפות ולגרור אותו אל התהומות שחפר במו ידיו...".

חולשותיו של הספר ניכרות בלא מעט מסיפוריו. אותו מספר כל-יודע הופך אז מעד אילם, קשור ידיים, למתווך סיפורי ופרשן מוסרי, אשר גוזל מהקורא את השהות לבסס לעצמו את תפיסתו הערכית כלפי המתרחש לפניו. רבים מהדיאלוגים בספר הם דברניים מדי, סמליים מדי, כאילו לא די בתיאוריו המפוארים של המחבר להבהיר את תמצית כוונותיהם. לעיתים הראל נסחף אחר תפארתה של הטרגדיה ומעמיד מופעים יפים מדי, המתרפקים על הסנטימנט הרגשני, כמו למשל במין תמונת פייטה מופזת אור של גבר מת היורד מן השמיים היישר לזרועותיו של חברו המבכה אותו. כל החולשות האלה, הנובעות מעודפויות שונות, חוטאות במידה רבה לאותה צדדיות מסתורית שהספר מציע עוד בחיצוניותו. ובכל זאת, הראל ראוי לתשומת לב מיוחדת: הספרות שלו גבוהה בלי העמדת פנים, היא לא ממותקת אבל צלולה ומסיבה עונג יוצא דופן. בימים שבהם סופרים רבים מתרכזים בכתיבה על אודות עצמם, 'נורות שרופות' בולט גם בזכות חוד המקדח שהוא מפנה כלפי מטה, למה שרועד מתחת לרגלינו השאננות.

עוד 3 ספרים על עובדים שקופים:
יומנה של קופאית > אנה סאם
ווקמן > מעין בן הגיא
הקורא ברכבת של‭ 6:27 ‬> ז‘אן-פול דידילורן

ענת עינהר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 08/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

דלתות צדדיות 'נורות שרופות', ספר הביכורים של יונתן הראל, מציע איכויות יוצאות דופן בעידן ספרותי צעקני

בניגוד לשלל הספרים החדשים המצטופפים בקנה התותח ומתגוששים שם על זכות הפריצה וההדהוד, ספר הביכורים של יונתן הראל מתבלט דווקא על דרך השלילה: הוא אינו עבה ותפוח כיאה למחיר לצרכן, כריכתו אינה צעקנית ומפתה את העין, מחברו אינו מוכר לציבור ושמו אינו מהבהב תדיר במוספי התרבות וברשתות החברתיות. גם שם הספר, 'נורות שרופות', אינו מביע אלא צמצום וחידלון. במהרה מתגלה כי גם הדמויות הפועלות בתוך הסיפורים נוצקו מאותן איכויות צדדיות: מקבץ של עובדי אבטחה ותחזוקה העושים את ימיהם ולילותיהם בשולי קמפוס גדול בירושלים, באים ונכנסים בחצרות תפעוליות ובדלתות אחוריות - "כניסות נסתרות, אלו שאדריכלים מקדישים שנים ללמוד כיצד להבליע בין קימורי בטון ואבן - שלא יעיבו חלילה על חזותו הרשמית של המבנה" - וכל תפקידם לשמר את הסדר האוטומטי, כביכול. וכאילו לא די בכך שהם נסתרים מעין ההמון, הם אף חולפים זה על פני זה בפינות הסיפורים השונים בספר בשרטוט חטוף, כמעט מיותר.

בתחילת הספר אנחנו מתוודעים ל"סייר הלילה", מעין קצין אבטחה המשוטט בין אגפי הקמפוס והספר, המזכיר במידת מה את החוקר מיצירתו של יובל שמעוני 'המנורה' (מתוך 'חדר', ‭ ,(1999‬אף הוא עובר בין האירועים, נוסע בדרכו לצפות בסרטון וידיאו עם כמה חיילי מנהלה מבסיס צבאי שעלה באש. אלא שזירות האסון אצל הראל מפוזרות לאורך שדה המוקשים הסיפורי והפיזי - איש-איש והטרגדיה שלו, אתר-אתר והסכנות הטמונות בו - מהן ידועות מראש ומהן פתאומיות. לאמר: ככל שיקפידו עובדי המנהלה על כללי הלוגיסטיקה והסדר הטוב, הרי שאנושיותם תכשיל אותם בכל אשר יפנו.

הראשון לשלם את המחיר הוא עאבד, פועל ניקיון בעל חוב כספי, שאיבד את הכסף ששמר לגוביו ומבקש להציל את גרונו בבקשת עזרה כספית ממנהל חברת כוח האדם המעסיקה אותו. עאבד חי על זמן שאול, ותחושת החירום שבוערת בו ממריצה את הסיפור וטוענת אותו באנרגיה חריפה, מייאשת ומורטת עצבים. סיפורו נמסר מפיו של מספר כל-יודע המלווה אותו כל העת, ואולי זהו פיו של אותו סייר לילה מתחילת הספר, המשתף אותנו בקורותיו של עאבד כעדים אילמים, העוקבים אחר אסונו מבעד לזגוגית משוריינת. זה אפקט חזק מאוד, המעמיד את הקורא - זה המשכיל, בעל הפנאי - בשורה אחת עם לקוחותיו של הקמפוס, המתהלכים לנצח מצידו השני של המתרס, או מעליו: "המסדרון השני עובר לבסוף מתחת לכניסה הראשית של הבניין. ההליכה לאורכו מלווה ברעש צעדיהן של כל הרגליים שרוקעות באולם הכניסה שמעל - הן מתגלגלות כמו רעם, כמו תוף בסיפון אחורי של ספינת משוטים".

הראל מבצע כאן היפוך היררכי: מבטו מתעלם כליל ממי שנהנים מאור היום של מעלה ומתרכז אך ורק במי שפועלים במחשכים של מטה. היכולת הלשונית המרהיבה שלו שופכת עליהם אור אחר, אור ספרותי חד-פעמי, כמו בפתיחת הסיפור 'הנסיך' על פועלים באתר בנייה: "כף ברזל אדירה ירדה מטה בשאון מתכתי. שיניה ננעצו באדמה, רטטו בה וביקעו את המרקם הסלעי... תועפות של חבלים שכבו בפלטה שהתהוותה בתחתיתו של הבור העצום, בדממה, כלהקת נחשים דרוכה. כאילו עמדו לחטוף בשקט מוחלט, מתוך ההמולה הכללית, את אחד הפועלים, איימו ללפות ולגרור אותו אל התהומות שחפר במו ידיו...".

חולשותיו של הספר ניכרות בלא מעט מסיפוריו. אותו מספר כל-יודע הופך אז מעד אילם, קשור ידיים, למתווך סיפורי ופרשן מוסרי, אשר גוזל מהקורא את השהות לבסס לעצמו את תפיסתו הערכית כלפי המתרחש לפניו. רבים מהדיאלוגים בספר הם דברניים מדי, סמליים מדי, כאילו לא די בתיאוריו המפוארים של המחבר להבהיר את תמצית כוונותיהם. לעיתים הראל נסחף אחר תפארתה של הטרגדיה ומעמיד מופעים יפים מדי, המתרפקים על הסנטימנט הרגשני, כמו למשל במין תמונת פייטה מופזת אור של גבר מת היורד מן השמיים היישר לזרועותיו של חברו המבכה אותו. כל החולשות האלה, הנובעות מעודפויות שונות, חוטאות במידה רבה לאותה צדדיות מסתורית שהספר מציע עוד בחיצוניותו. ובכל זאת, הראל ראוי לתשומת לב מיוחדת: הספרות שלו גבוהה בלי העמדת פנים, היא לא ממותקת אבל צלולה ומסיבה עונג יוצא דופן. בימים שבהם סופרים רבים מתרכזים בכתיבה על אודות עצמם, 'נורות שרופות' בולט גם בזכות חוד המקדח שהוא מפנה כלפי מטה, למה שרועד מתחת לרגלינו השאננות.

עוד 3 ספרים על עובדים שקופים:
יומנה של קופאית > אנה סאם
ווקמן > מעין בן הגיא
הקורא ברכבת של‭ 6:27 ‬> ז‘אן-פול דידילורן

ענת עינהר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 08/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
נורות שרופות יונתן הראל
בחנייה שכוחה, בפרברי העיר, נשמע צפצוף. דמות אדם נכנסה לאחד הרכבים העומדים, מנערת מעצמה את שנת היום שרק הקיצה ממנה. אורות המתגים נדלקו, וזהרו בגון ירקרק על הפנים המחורצות. הרכב התניע, והדרך הנגדית החלה, הדרך פנימה לתוך העיר האחרת. הגלגלים אצו, חרכו את האספלט והתחממו מהחיכוך בו. סיבובו של מתג התדרים נעצר, ומהרמקולים בקע צפצוף ולאחריו קול שלֵו:
"קול ישראל מירושלים, ערב טוב. השעה עשר, כאן..."
 
 

סייר הלילה

 
אני חותך את הלילה ואני חותך את ירושלים, נוסע לרוחבה ולאורכו. אני סייר הלילה. אני נע על כבישים שוממים ועומד בצמתי דרך עזובים. אני עובר מקצה אחד של העיר אל האחר, ולעתים מקיף אותה ונכנס בחזרה דרך היער — עולה דרך הערפילים, לקראת עין־כרם שאורותיה מרצדים מבעד לעצים השחורים. תכנון מסלול הנסיעה אקראי בכל פעם. הכול פתוח וכל השלטים מוּארים בחיצים ירוקים.
מדי פעם שוטרים מסמנים לי לעצור. אלומת הפנס שלהם — חטטנית ומבהילה — מצמצמת את אישונַי, חודרת פנימה ומאירה את תוכנו של הרכב. אנשי הלילה שותים ביום, כך שלא לכבודי מתכנסים, עתה כבכל לילה, אלה האוחזים במונופול על הנקמה האזרחית. הדבר ברור להם מיד; מספיק רק חצי מבט, וכבר מאיצים בי להסתלק. דווקא הם מכירים היטב את סימני ההיכר המבחינים בין אנשי הלילה לבין הנהגים המזדמנים לנתיביו. פנסיהם מוּנפים וחוזרים לבתר בשלווה רכה את העלטה, עד שילפתו בהם את הבא אחרַי, מקווים שיהיה זה אחד שאינו כרוך למערכת הסדרים שאותה אני משרת, שאליה אני כפוף. שוטרים חוסמים את הכביש ברכביהם. הם ניצבים על הכביש, מוכנים להיתקלוּת, ממתינים לה, לכם. אבל את מי תפגשו חוץ מהם בשעות כאלה? והיכן, למען האמת? שהרי אלה המרחבים של מי שחורג מהזמן האובייקטיבי, המרחבים של אלה הכפופים לסדֶר אחר. אותם צריך למצוא, אליהם צריך לדעת כיצד להגיע.
הסיירים נוסעים, מעבירים משם לכאן. קופסה תאכלס את המושב או בן אדם, אין הבדל. אבל ברכב עוברים עוד דברים — כל העולמות שנוגעים בי לרגע חולפים אך נשארים עִמי. אני איני אלא צומת אחד של אלפי סיפורים שהתמזגו מכוח המקריוּת וההכרח לכדי אחיזה בזיכרוני הנע. אך עם זאת, אין לי כל טעם לעסוק בפיצולים אפשריים אחרים — במה היה אם, ואיך יכול היה להיות אחרת. מתי אתעסק במה שאיננו ממשי? זוהי פנטזיה ותו לא. הרהורים דורשים לכל הפחות מעט זמן פנוי, ולי אין מִפלט מהמציאות. התקתוק שלה חונק אותי על בסיס שעתי.
בזמני הקצוּב תמיד — בתווך שבין החתמות הכרטיס בשעון — אני מעמיס קרטונים מלאים בקלסרים של החתמות נשק, בכובעי זיהוי, במעילים, בחליפות סערה, ובמה לא בעצם. הציוד עובר מאדם לאדם, מאחד לאחר, ושייכותו קצובה ממש כמו אלה שמשתמשים בו. לצד הקרטונים נדחקים מטאטאים ומגבים, ומעליהם הרים של שרוולי כוסות חד־פעמיות. רק אריזות הקפה הן אצלי קרוב, שאוכל לראות. קפה הוא המצרך הבסיסי ביותר, הכרחי לא פחות מדלק. אני תמיד מנסה להשלים את החסר פֹּה, ולוקח עודפים מאיפה שיש שָׁם — הכול לפי תכנית. אולי לא שלי, אבל עדיין, לפי תכנית.
דלתות החזית סגורות כשאני מגיע לכל בניין ובניין. אני ניגש לכניסות הנסתרות, אלו שאדריכלים מקדישים שנים ללמוד כיצד להבליע בין קימורי בטון ואבן — שלא יעיבו חלילה על חזותו הרשמית של המבנה. האדריכל מבליע, אבל לא מעלים; הרי הוא מחויב לכניסות הצדדיות הללו, וזאת כמובן כל עוד שתכנן בניין חי ונושם, ולא פסל. שכּן דלתות עלומות אלו הן השסתומים שדרכם כל בניין מעכל ומפריש, הן הפתח למחזור החיים שלו — לכל מה שזורם בין מעבריו ומפיח בעמלו את רוחו. יש כללי אצבע שנלמדים ומועברים בהתכנסויות תת קרקעיות — בעל פה כמובן — כיצד למצוא דלתות כאלו. איני רשאי למסור את כולם. אך הבסיס לתורה כולה הוא להעז ולהמשיך מעֵבר לדלת הראשית, ואף מעבר לפח הגדול שחוסם את המשך הדרך — בגופו, בצחנתו. מיד לאחריו תימצא דלת, או אולי רק סימנים לאחת. מאחוריה נמצאים אלה שיושבים במרחבים שבין הקומות, בנפח של השעות שבין ומעֵבר לזמני הפתיחה והפעילות הרשמיים.
הדלת בחזית היא רק בשביל שהאחרים ייכנסו — אלה שלא שייכים לבניין באמת. מבחינתנו הם תיירים, לא יותר. להם לא אכפת ממנו, הוא רק משרת אותם. אנחנו משרתים אותו. אנחנו דואגים לכל פינה ונמצאים בכל מקום וכל הזמן. הוא חלק מאִתנו, ואנחנו חלק ממנו. הוא שולט לנו אפילו בתנועות, וכמה מאִתנו חבים לגרמיו ולפיתוליו את צורתם ואת אופן הילוכם. לרוב בני האדם אנחנו בלתי נראים, והיה מי בינינו שאמר, ובצדק: לצעקותינו בהחלט לא שועים, אך אם נגנוב לחם יערפו את ראשנו, ומהר. זוהי בלתי נראוּת לשם תכלית מסוימת, לשם שימור והמשכיוּת. וזה שאמר גם ידע, כי כל פגיעה בתנועה היא בלתי נסבלת ותוצאותיה קשות. הכול יאבד ברגע: הרכב יעצור. ומה היה לי בלעדיו? מיד היתה אובדת האשליה שאני יכול לשבור את המעגל, שאני יכול לבחור. בכל רגע קיימת האשליה, בכל רגע היא מאיימת, מגרה. נראה שאסע ואעלם, או שאסע באותו מסלול לנצח. עדיין לא נעלמתי, אבל האשליה עדיין נוסעת איתי באותם מעגלים, בין העולמות ובין חורבותיהם. בסוף אני אברח, אבל עכשיו, לעת עתה, אני כאן, זז באמצע.
אם יש עבודה, אז יש זמן לדבר, ועדיף, באמת שעדיף, לא לחשוב. יש להמעיט בכך ככל האפשר, משהו טוב בטוח לא ייצא מזה. חלומות, שאיפות. נו, באמת! את הזמן שלי אנצל כדי לספֵּר. לשמוע עוד אינני יכול, ואם אספר הכול, אז יאבד לי כל שמץ של אמינוּת. להוציא את זה החוצה: הנה עניין שלא נתון רק לבעיה הפשוטה שבמשבר אמונה, אף לא לכל חשד סביר, ואף טבעי ביותר, כנגד סוכנים כפולים שכמותי. הפסגות האלו רחוקות, בעוד שהבעיה העיקרית נמצאת ממש למטה, כבר בנקודת הבסיס. שהרי — בנושאים שוליִּים שכאלה — ישנו תמיד איום ממשי וריאלי של חוסר עניין לציבור.
על נוסעַי אני יכול לספר. חיוניים הם ללא ספק. אבל מעניינים? ייחודיים? אפשר להופכם לכאלה? אינני בטוח בכך, ולכן אם תבקרו אותי, לא אוכל להגיב, אלא רק להתנצל מראש. ובכן, יסלח לי הקהל היקר, סליחה כנה ואמִתית על גיבורי המשרות הזמניות שבחרתי לי. גם אני לא באתי לתקן פגמים, אך עם זאת, דווקא הייתי מעוניין בדברי מתיקה, שהרי ממרורים שׂבעתי — הם הפור שנפל בחלקי. ההגרלה כבר נערכה, והיא חד־פעמית. הגרלה אינסופית היא שעשוע אינטלקטואלי לייאוש, ייתכן לתקווה. בעוד שהייאוש האמִתי נטוע דווקא באותה הטלה יחידה ועיוורת שבה תלויים כל המאורעות העתידיים, בגזר הדין האקראי של הרֶחֶם. עוול שכזה! אחד פה ואחד שם, נחלקים על פי גזר דין שאינו ניתן לשינוי וכלל אינו תלוי ברך הנולד, אלא שהוא־עצמו תלוי בו, ולכל חייו.
כל הסיפורים קרו, קרו בהחלט! ושונו — לרוב — רק שמות הדמויות והמקומות. עם זאת, סלחו לי אם פה ושם לא שיניתי דבר, שהרי אין כאן כל כוונה להרע, אלא שזה מקרה פשוט של חוסר דמיון ואולי אף של חוסר רצון. אני יכול להציע רק את המשקפיים שלי, לא את התרגום ולא את הקישורים. אני רק מציע מפתח לתוך הלילה, אינני אחראי למתרחש מעֵבר לדלת.