פרק ראשון: לבד
אווה תשע גססה. הנקודות הארגמניות הזעירות שעל ידה שיקפו את עיניו האדומות הנִזעמוֹת של הנחש שהִכִּיש אותה לפני רגע.
היא ישבה על המצע הדוקרני של מחטי האורן החומות והיבשות והאִצטרובלים הקטנים וחשה בגוש מקפיא של בחילה העושה את דרכו המפותלת מבטנה במעלה גרונה.
היא שמטה את חופן החֲזָזִיוֹת המיוּזע שאספה מאדמת היער.
"חומר בְּעֵירָה," הורה לה האוֹמְנִיפּוֹד שלה מוקדם יותר בקולו העליז. "נא לחפש חומר דָלִיק כמו זרדים יבשים או חֲזָזִיוֹת כדי להצית את המדורה."
קבוצת הסלעים הגדולה שאווה מצאה נראתה לה כמקום המושלם להקים מחסה ללילה, והשטח סביבה היה מכוסה במרבד רך של חֲזָזִית אפורה בשם "אַבּוּבִית האַיָּלִים".
כשכרעה ברך כדי לאסוף גוש סבוך, קלטה אווה כי נחש מנוּמר בצבע חלודה, שהתחמם בשמש הגוֹועת, נמצא ממש לידה. אבל היא קלטה את זה מאוחר מכדי לחמוק מהכשתו.
ועתה, בידיים רועדות, היא נברה בתיק המלוכלך שלה כדי למצוא את האוֹמְנִיפּוֹד. המכשיר המתכתי הנישא היה שטוח, כמו זכוכית מגדלת, ובמרכזו חור מעגלי קטן שנראה כמו עין.
לִבּה של אווה פעם בכוח, כאילו הוא מנסה להימלט מבית החזה שלה. היא בלעה רוק, דבר שקטע לרגע את המִקצב הקַדַּחְתָּנִי של נשימתה. כּוֹתֶפֶת הטוּניקה שלה הִבהבה באזהרה.
"כאן אווה תשע," היא לחשה לתוך האוֹמְנִיפּוֹד. "הפעל את ע"ר... אמממ, ע"ר..."
אווה עצמה עיניים והתרכזה. היא הצמידה את המכשיר למצחה, כאילו יכול האוֹמְנִיפּוֹד ללחוש למוחה את הפקודה שהזדקקה לה.
"שלום רב, אווה תשע. מה אוכל לעשות למענך?" צייץ המכשיר.
"אני... אמממ..." ידיה רעדו. "אני צריכה שתפעיל את העזרה הרפואית העצמאית -"
"האם הכוונה לעזרה רפואית אישית? ער"א, בקיצור?" תיקן האוֹמְנִיפּוֹד.
"כן," היא השיבה, ליקקה את שפתיה היבשות וניסתה להחזיק בפנים את הבחילה שגאתה בה.
"האם זה מקרה חירום?"
"כן! אני זקוקה לעזרה מיידית!" צעקה אווה על האוֹמְנִיפּוֹד.
"מה טבעו של מקרה החירום?"
"ה־הכשת נחש," אמרה אווה בקול חנוק. הבחילה ארבה ממש מתחת ללשון, מוכנה לזנק החוצה.
"נא להמתין, בבקשה. מתחיל תהליך קֶלֶט־זִיהוּי." אווה התבוננה בשלושה אורות זעירים המהבהבים בקצב סביב העין המרכזית של האוֹמְנִיפּוֹד. "נא להתחיל קֶלֶט־ זִיהוּי של הנחש האמוּר. יש לקבוע אם מדובר במין ארסי או לא."
בעיניים מזוגגות סקרה אווה את סביבתה המיידית. היא כבר לא היתה מסוגלת להתמקד בפני הקרקע שמסביבה, וּודאי שלא לאתר נחש המוּסווה בקרקע היער. עיניה התגלגלו בארובותיהן. נשימתה הוּאטה. היא שמטה את האוֹמְנִיפּוֹד מבין אצבעותיה.
אווה צנחה לאחור כמו ענק הרוג המתמוטט ביער מיניאטורי של חֲזָזִיוֹת. היא הרימה את מבטה אל האור הגוֹוֵע בשמים הכחולים הכהים. האוֹמְנִיפּוֹד שלה, שנח לצִדה, חזר ואמר, "נא להתחיל את הקֶלֶט־זִיהוּי."
אווה רק יכלה ללחוש, "מתה. אני מתה לגמרי!" קול מהשמים הִדהד ברחבי היער. זה היה קול נעים וחינני, מסוג הקולות ששמעה מפי נשים יפהפיות בסרטים ישנים.
"אווה. אווה יקירתי, בבקשה קומי," אמר הקול. ממש כמו בסרט ישן שמעה אווה גם רמז קל לרחשים חשמליים שנחבאו בנעימת הדיבור המתוקה.
דומה שעצי האורן לחשו את שמה של הנערה בשעה שירדה עליהם צינת הערב. אי־שם במרחק קרא תַּחְמָס ללילה שיבוא. אווה פקחה את עיניה הירקרקות לכדי סדק. "אווה תשע," דחק בה הקול. "קומי."
הנערה התהפכה על הצד. היא שכבה על קרקע היער ובחנה במבטה את גוש החֲזָזִית הסבוך שהחזיקה. היא ראתה כי רשת הגבעולים העדינים אכן גורמת לו להיראות כמו עץ מצומק, אם כי עץ דהוי וחסר חיים. איך צמח חסר חשיבות כזה שורד בעולם הגדול? היא תהתה. מה המטרה שלו? מה המטרה שלי?
"אווה, בבקשה -"
"אני מתה," הכריזה אווה אל השמים. "או שלא שמת לב? אני לא פה. נהרגתי. זהו זה. מתההההה!"
היא החזירה את תשומת לִבָּה אל עץ החֲזָזִית הקטן והחמיצה פנים. "לא שזה צריך להדאיג אותך," היא מלמלה.
גוש החֲזָזִית שהחזיקה נעלם, התפוגג לעננה של ניצוצות אור. אווה הצטנפה לכדור ועצמה עיניים בשעה שגם העולם שסבב אותה נמוג ונעלם. ריקנות.
עכשיו היה הקול ממש על ידה. "אווה, מה קרה?" "תעזבי אותי," השיב הכדור.
"לא היית מרוכזת," אמר הקול באנחה. "היה לך סיכוי של תשעים ושמונה אחוזים לגלות את הנחש אם היית מבצעת סריקת מיפוי חיים פשוטה. הוא היה ממש מול העיניים שלך."
אווה, שעדיין היתה מצונפת לכדור, לא אמרה דבר. "מובן שאיאלץ להכשיל אותך במבחן ההישרדות המסוים הזה. ננסה אותו שוב מחר. בסדר?" אמר הקול. יד חמימה ליטפה את שׂערה הבלונדיני הכהה של אווה, שחציו היה קלוע לצמות. לבסוף אווה קמה.
שני כדורים כהים, שהקרינו ממעמקיהם אור ענברי, שיקפו את פניה של אווה בצורה מעוותת, כמו דג במכל זכוכית עגול. עפעפיים אוטומטיים גדולים נפקחו ונעצמו בנקישה באופן מְדַמֶה־חיים.
עוד כמה עיניים, קטנות ולא ממצמצות, בחנו את הנערה, רשמו מידע אינסופי ושלחו אותו אל מוח ממוחשב. מוח שנמצא בתוך שני מכלים מתכתיים שהיו מוצמדים אל חלקו האחורי של הראש - אשר חזיתו הציגה פני גומי־סיליקון מְמוּכָּנִים.
"מה קורה איתך, אווה?" אמרו השפתיים המכניות. "היית אמורה לעבור את המבחן הזה בלי שום מאמץ. הכול בסדר?"
אחת מזרועותיה הטלסקופיות של הרובוטית נמתחה מתוך קרוסלה שהכילה עוד כמה זרועות מקופלות מסביב לפלג גוף עליון גלילי. ארבע אצבעות דקות וחזקות, שגם קצותיהן היו מצופים בגומי־סיליקון, ליטפו את כתפה של אווה בעידוד.
"איך הריכוז שלך?" שאלה הרובוטית. "שמתי לב שלא נַחְתְּ עשר שעות שלמות אתמול בלילה, וזה מרמז על כך שאולי לא השגת מספיק שנת חלום. יכולה להיות לזה השפעה מהותית על יכולת הביצוע שלך."
"לא עכשיו, אִימָה." אווה התנערה מהרובוטית. "אני צריכה להיות לבד."
היא חצתה את החדר הלבן המרובע והרחב לעבר הדלת הנמוכה. מרצפות גמישות, חומות־צהבהבות, ספגו את צליל צעדיה הכבדים. אף־על־פי שהחדר היה מואר באור עמום בלבד, עדיין בקע מספיק אור ממקרני־ההוֹלוֹ התלויים סביב התקרה כדי להראות כי החדר עצמו ריק מכול... מלבד הנערה בת־האדם והרובוטית בצבע תכלת. אווה שתקה בזעף וגררה את רגליה אל החדר המרכזי של דירת המגורים שלה. כשהדלתות הגדולות של חדר ההולוגרמות גלשו ונסגרו מאחוריה הוקרן עליהן נוף פסטורלי בפרטים מלאי חיים.
עננים רכים ריחפו ללא תכלית בשמי תכלת בוהקים מעל הרים סגלגלים שנראו במרחק. המראה יצר רושם שכל החדר המרכזי הוא מעין ביתן חיצוני מפואר המוקף מכל עבר בנוף מרהיב - אם כי אחד המקרנים לא פעל כשורה, והוא הבהב ודעך לנוף לילי שהרס את האשליה.
"ברוכה השבה, אווה תשע." האינטרקום דיבר בנעימה רגועה. המילים הדהדו ברחבי החדר המְתוּמָן. "מה אוכל לעשות למענך?" מים פיכו בנחל מרוחק, וציפורי שיר זימרו ומילאו את המבואה בצלילים סביבתיים תואמים לנוף.
"הַי. תפתח בבקשה את דלת חדר השינה, מִקְלָט," אמרה אווה וחצתה בצעדים כבדים את המבואה לעבר החלון המרוחק. הוקרן עליו נוף מרהיב של מפל מים מעורפל נופל מראש הר עצום. התמונה המוקרנת רשרשה כשהנערה חלפה דרכה, כמו דרך וילון הולוגרפי , אל הדלת הפתוחה של חדרהּ האפלולי.
"סגור את הדלת, בבקשה." אווה השליכה את המִקְטוֹרְנִית שלה על המֶדִי־כיסא. היא התיישבה על שולי מיטת הגומאוויר וחלצה בבעיטה את מגפי הספורט.
אחר־כך צנחה על גבה על המזרן האובאלי והרימה את מבטה אל המוני הצינורות ותעלות האוורור שהתפתלו על התקרה הלבנה. על אריחי התקרה הפינתיים של החדר הקטן היו כתמי מים, כמו פרחים חומים־צהובים שפרחו מתוך הצינורות. אחת ממנורות התקרה ריצדה בקצב מעצבן, לא קבוע.
אווה הניחה את כפות ידיה מאחורי ראשה ושפשפה את השומה העגולה והבולטת שעל עורפה. החמימות הנעימה של המיטה החשמלית חלחלה דרך הטוניקה שלה. עפעפיה צנחו והיא התחילה להירדם, אבל לפתע דלת החדר נפתחה.
"אווה, שכחת את תיק הציוד ואת האוֹמְנִיפּוֹד בחדר־ ההוֹלוֹ," אמרה אִימָה, שהתגלגלה אל תוך החדר כשהיא מאוזנת על גלגל שׁחוּק אחד. "באמת, יקירתי, איך את מצפה לעבור את ההכשרה אם את לא מסוגלת לשמור על החפצים שלך?"
"אִימָה!" אווה המשיכה לנעוץ את מבטה בתקרה וסירבה לפגוש בעיניה של אִימָה. "פשוט תעזבי אותם. אני אשים אותם במקום אחר־כך."
הרובוטית הרימה את המִקטוֹרנית המלוכלכת של אווה מהכיסא. פריט הלבוש שהסירה היה מוסתר בצורה מושלמת בין בובות הפרווה, הבגדים המלוכלכים והאלקטרו־דפים הפזורים בחדר. "תשימי אותם במקום,
כמו ששמת את שאר החפצים שלך? לפעמים אני תוהה -"
"בבקשה, אִימָה, אני רק רוצה להיות קצת לבד," נבחה אווה לעבר התקרה.
אִימָה תלתה את המִקטוֹרנית על אחד הווים הריקים שהיו מותקנים בשורה על הקיר. "ארוחת הערב תוגש בשעה שמונה־עשרה־אפס־אפס. אנא הגיעי בזמן, אווה," אמרה אִימָה.
אחרי שאִימָה התגלגלה החוצה נסגרו אחריה דלתות החדר. אווה שלחה יד מתחת לראשה ותפסה את הכרית שלה. היא הצמידה אותה אל פניה בכוח וצרחה.
