מלכת הגלידה מרחוב אורצ׳רד

פרק 1

 

שלושה חודשים בלבד לאחר שהגענו לאמריקה, דרסה אותי סוסה. אני לא יודעת בדיוק בת כמה הייתי, אולי שש. בתקופה שבה שנולדתי לא ניהלו רישומים כאלה. אני זוכרת רק שרצתי ברחוב הסטר, מחפשת את פאפא. מעל ראשי, גגות הבתים ומדרגות החירום גידרו פיסת רקיע מולבנת משמש. יונים חגו ממעל, רוכלים צעקו, תרנגולות קרקרו בקול; נשמע גם צלילה המוזר, המקרטע, של תיבת הנגינה של נגן הרחוב. ענני אבק גדולים הסתחררו סביב עגלות הרוכלים וגרמו לשלטי החנויות להתעופף כמו דגלים. שמעתי נקישות, ואז מעדתי. לשבריר שנייה ראיתי פרסת סוס, ואז חשתי ברק מלובן של כאב. אחר כך: כלום.

הסוסה שרמסה אותי משכה עגלה של גלידה. אירוני, אה? אילו נכותי הייתה נגרמת על ידי רוכל סמרטוטים, למשל, או מוכר פחמים, מעולם לא הייתי הופכת להיות ליליאן דאנקל, כפי שהעולם מכיר אותה היום. אין ספק שלא הייתי הופכת לאגדה כלל ועיקר.

אבל אנשים תמיד מניחים שאני חבה את הוני אך ורק לבעלי. אוי, כמה התקשורת שונאת את מלכותיה! עינה צרה בנו. התצלום המזעזע הזה שהעיתונים מפרסמים כל הזמן — זה שבו אני נראית כמו ג'ואן קרופורד בעיצומו של חוקן — הוא הוכחה מספקת. הם כל כך ממהרים לחרוץ משפט!

אבל תשמעו ממני, יקיריי: "הטונדרה המופלאה", עם שבבי השוקולד, עם הסוכריות הצבעוניות הקטנטנות, עם עדשי השוקולד או שברי הבוטנים. "נילה רילה" — העוגה הייחודית שלנו, בצורת הקוף המצויר שהוא סמלנו המסחרי, מצופה שבבי קוקוס, ובתוכה שכבת פריכוני העוגיות הסודיים שלנו. בהתחלה שיווקנו אותה רק לימי הולדת וליום האב, אבל יש לכם מושג כמה מכם הזמינו גרסאות של העוגה הזאת לחתונתכם? פעם אפינו עוגה מיוחדת כזאת לקבלת פנים של מאתיים וחמישה עשר איש שהתקיימה בעיר סיוסט. העוגה הייתה נכנסת לספר השיאים של גינס, אלמלא ברט שכח את המצלמה הארורה.

"מגדל הסוכריות". "הר המנטה". "פאדג' פאפי". כל אלה — כל אלה, שמיליוני יחידות כמותם נמכרו מדי שנה — היו מטעמים שרקחתי, פרי המצאתי. בשיאנו, היו לנו שלוש מאות ושתיים חנויות ברחבי ארצות הברית. חוללנו מהפכה בייצור, בזכיינות, בשיווק. אתם חושבים שזה קרה במקרה? הנשיא דווייט ד. אייזנהאואר הכתיר אותי פעם בתואר "מלכת הגלידה של אמריקה". יש לי תצלום חתום שלנו (עם מיימי, כמובן, כולה פנינים ושיניים מקולקלות) לוחצים ידיים בגן הוורדים. אני לבושה בחליפת שאנל הראשונה שהייתה לי, שצבעה כמעט כצבע גלידת תות שדה (וזה היה שנים לפני ג'קי קנדי, לידיעתכם!). היום יש לי כבר כמעט ארבעים לוחות הוקרה, גביעים וסרטים. קערת זכוכית מעוטרת. אפילו מאפרת פיוטר זוועתית למזכרת. אני מתה להיפטר ממנה, אבל מה אפשר לעשות עם פריט ששמך חקוק עליו, ועוד מטעם התאחדות הילדים למען חקר הסוכרת, למען השם? פלוס קיר שלם של תעודות: לשכת המסחר של צפון קרוליינה. מועצת החלב האמריקנית. חברת דאו כימיקל. אפילו מכון המהרישי מהש יוגי ברישיקש, הודו. נראה שיוגיסטים אוהבים גלידה. מי היה מנחש?

ועם זאת, כשאנשים שומעים כיום את שמי, הם חושבים רק על הכותרות הנוראיות. תקרית אחת ויחידה בשידור חי בטלוויזיה. טענות בדבר העלמת מס ומעצר — שלא בצדק, אם אתם צריכים תזכורת. בדיחות לא מצחיקות בתכנית של ג'וני קרסון, השלומיאל הזה. רציתם בידור? בבקשה, הרי לכם בידור.

רק אתמול בישר לי נכדי, שאני אפילו מככבת במהדורה החדשה של משחק הקופסה טריויאל פרסיוט. "וואו, סבתא, איזה מגניב זה?" אמר. אם חיים מספיק שנים, כנראה רואים הכול. אבל זה ציד מכשפות. WPIX היא בסך הכול תחנה מקומית, למען השם. וזה שודר בשבע בבוקר ביום ראשון, יום המנוחה! ואולי באמת שתיתי כמה דרינקים, אבל יקיריי — נסו אתם להנחות תכנית ילדים במשך שלוש עשרה שנים, לעזאזל.

אה, אבל אני מקדימה את המאוחר.

***

 

בואו נתחיל מההתחלה, לפני שמשאיות תקשורת עם צלחות לוויין חנו מול הבית שלי וחסמו לי את כביש הגישה. לפני קמפיין "גלידה סאנדיי בשבת," לפני מילקשייק מוקטייל, לפני ספרקלס הליצן. אני אתחיל באזור המיוזע של הלוֹאֶר איסט סייד של מנהטן, עם הרוכל בעגלה רתומה לסוסה: גבר עגלגל ומזיע. סאלבטורֶה דינֶלו. שם המשפחה היה רשום לצד העגלה בצבעי אדום וזהב מתקלפים: "גלידות דינלו". הוא היה האחרון מסוגו, בעצם. רוב הרוכלים האחרים כבר התחילו לעבוד עבור סיטונאים. אדון דינלו חבש כומתה עם מצחייה ולבש סינר קנבס חום ארוך. במקום לצעוק כמו שאר הרוכלים, הוא שר: "גלי־איאי־דות, גלי־איאי־דות," כמו ששרים אריה באופרה. אוי, זה היה נפלא. יכולתי לשמוע את הבריטון שלו עד סוף רחוב הסטר, גובר על ההמולה הבלתי תיאמן.

הגלידות של דינלו היו בטעם לימון ולפעמים בטעם דובדבן, והיה להן מרקם של שלג. פעם, כשפלורה ואני היינו אמורות לקנות מצרכים לארוחת הערב, קניתי לנו במקום זה כדור גלידת קרח. זללנו אותו — זכור לי טעם דובדבן — ופיותינו נצבעו באדום סוכרייה בוהק. זה היה טעים להפליא. עונג עילאי. אבל מיד לאחר מכן — אוי, האשמה שחשנו! שני הסנטים היו מיועדים לקניית תפוח אדמה. מאז ואילך, ניסיתי להתרחק משם. אבל בכל פעם שהיינו ברחוב הסטר, הייתי צופה בערגה באדון דינלו ממלא את כוס הזכוכית הזעירה שלו בתלולית קטנה נוצצת עבור אחד הלקוחות. אותו לקוח היה מלקק את הכוס עד שלא נותרה בה אף טיפה ומושיט אותה בחזרה לאדון דינלו, שהדיח אותה בגיגית אבץ שהשתלשלה מהצד האחורי של עגלתו. הוא היה משתמש באותה כוס בשביל כל הלקוחות. ככה נהגו באותה תקופה.

למשפחה שלנו לא הייתה פרוטה שחוקה כשירדנו מהאונייה. אבל למי כן הייתה? האנשים שהגיעו לאמריקה עם כסף — הסיפורים שלהם לא מעניינים. אז אחיך הבכור, לורד כך וכך, ירש את נכסי המשפחה, ואתה, מסכן שכמותך, נאלצת לחפש את מזלך בעולם החדש? עשו לי טובה, שאני לא אתחיל אפילו להגיד את דעתי על זה.

בזמן התאונה שלי גרנו בבית דירות ברחוב אורצ'רד, בקומה הרביעית מאחור. שילמנו לחייט בשם אדון לפקוביץ שני דולרים בשבוע כדי שייתן לנו לישון בסלון שלו. מאמא לקחה כריות מהספה ופרשה אותן על צמד ארגזי עץ חורקים. במשך היום היא עבדה עבור אדון לפקוביץ וגזרה בדים, יחד עם שתי נשים נוספות, בחדר הקדמי שבחללו נישא ענן של סיבי חוטים.

כשלא הסתובב ברחובות בעצמו, גם פאפא עבד עבור אדון לפקוביץ. הוא גיהץ חולצות במגהץ כבד, שחומם על התנור במטבח. כשהמתכת הלוהטת רחשה על גבי בד הכותנה, עלה בחדר ריח של וניל חרוך. אהבתי את הריח ההוא. כעבור שנים ניסיתי לשחזר אותו במעבדה שלנו.

הוריי עבדו במרחק שני מטרים וחצי זה מזה. ובכל זאת, הם לא דיברו ביניהם.

תבינו, התכנית בכלל לא הייתה להגיע לאמריקה.

***

 

בלילה שבו נמלטנו מהכפר הקטן שלנו, וישנייב (וישניבה), מאמא תפרה מאתיים רובל לתוך בטנת מעילי. חלק מהסכום היא חסכה בעצמה, את השאר שלח לה אחיה, דודי הייראם, מדרום אפריקה. מאמא ארגנה כיס סודי קטן, ממש מתחת לבית השחי שלי. ידיה רעדו כל כך, שהיא דקרה את עצמה פעמיים במחט. שמענו יותר מדי סיפורים על משפחות שהוסעו בעגלה, רק כדי להישדד ולהיות מושלכות לצד הדרך, לחסדי הקוזאקים. שבוע לפני עזיבתנו מאמא גם סירבה להניח לאחיותיי ולי להתרחץ, מחשש שניראה מפתות מדי. מעילי, עשוי מעין צמר לבד אפור, היה קודם של בלה, אחר כך של רוזה, ואז של פלורה (רק שמואל, כשהיה עדיין בחיים, כנראה קיבל בגדים חדשים). הצמר היה כל כך דק, שהמלבוש הזה היה בקושי ראוי להיקרא מעיל. "מי יסתכל בכלל בסמרטוטים כאלה?" נימקה אמי. "מי יטרח לחפש על ילדה פצפונת עם פּוּנים כאלה?"

הייתי התינוקת של המשפחה, הילדה הכי קטנה בכל השטעטל שלנו. נולדתי אחרי שהכנופיות נסוגו, אחרי שהבתים שנבזזו נאטמו בקרשים, אחרי ששברי הזכוכית טואטאו וכתמי הדם קורצפו בחומץ מרצפת העץ. בעוד אחרים הסתובבו בווישנייב המומים, כמו רוחות רפאים, אני הפרעתי את שתיקתם, כמו שרק ילדונת מאושרת וחסרת מודעות מסוגלת לעשות. רקדתי וצעקתי וצחקתי, שוכחת לכסות את פי כמצוות מאמא. הסתובבתי בחצר שלנו ושרתי לעצמי שירים קטנים ופתלתלים שהמצאתי.

הצלילים בעבעו בגרוני: "הצפרדע בבאר" ו"אני אוהבת תרנגולות" הם שני שירים הזכורים לי. פשוט הרגשתי שאני חייבת לשיר, ממש כמו שהייתי חייבת לטלטל את רגליי כשישבתי על כיסא גבוה.

והייתי סקרנית. נו, מה תעשו לי?

"מאמא, למה האסם שלנו שרוף?" הייתי שואלת בקול צלול. "למה לסול יש רק יד אחת?" "למה איטה בלי הורים?"

אמי הייתה אישה בעלת חזה גדול ופני נץ ששיני הזמן נתנו בהן אותותיהן. רוב שערותיה האפירו שנים קודם זמנן. "זה בגללך," הייתה אומרת ומצביעה על כל קווצת שער. ידיה היו גרומות וענקיות. הידיים האלה חבטו בבצק לקרעפלך ומרטו נוצות מגואלות בדם של תרנגולות סרבניות. הן סחבו דליים של מים מהבאר וקרצפו קודם את אחיותיי ואותי, אחר כך את הבגדים שלנו, ואחר כך את כלי המיטה, עד שהכול היה טהור להפליא, כל ערב שבת.

בתוך שנייה נשלחו הידיים האלה והחטיפו לי סטירה מצלצלת. וזמן קצר לאחר מכן, נראה שבכל פעם שפתחתי את פי חטפתי זעץ על האוזן, או פלאסק על הטוסיק, ובעקבותיו: "אמרתי מספיק כבר, מלכה!" או: "תפסיקי להיות כזאת אוּבּער חוּכעם, מלכה." או פשוט: "אוי, מלכה!" בבית הכנסת בערבי שבת הייתה מאמא מזעיפה פנים לעבר הנשים האחרות. "הפה שיש לה לזאתי," צקצקה, מצביעה לעברי, "רק צוּרעס היא תגרום לנו."

***

 

אני כמעט לא זוכרת את המסע שלנו מרוסיה, רק ששכבתי בעגלה מתחת לערימת כרוב. מאמא ארזה אותי במעיל הצמר האפור והעצוב ההוא, כאילו היה זה שריון גוף. "אם מישהו רק יעז להכניס יד לכיס שלך, אני רוצה שתרביצי כזאת געשריי שהם לא שמעו בחיים שלהם, בּוּבּלה. אל תתני לאף אחד להתקרב למעיל הזה, אפילו לא לפאפא, הבנת?"

הנהנתי. מאמא כמעט אף פעם לא קראה לי בובלה. הרגשתי מיוחדת להפליא. אבל כעבור רגע, כשסיימה לסדר את צווארוני, הזעיפה פנים: "עם פנים כמו שלך, אולי אף אחד לא ירצה להתחתן איתך," אמרה, "אבל לפחות תוכלי לנצל לטובה את הפה הגדול שלך."

בנקודות הביקורת עמדו גברים מצוידים בפנסים ודרבנו אותנו בלחישות קדחתניות. דמיינתי לעצמי ששודדים וקוזאקים ממתינים בכל פינה לזנק עלינו מבין העצים, והידקתי סביבי את מעילי במשך כל היום, מתאמנת בראשי בחתיכת געשריי כזאת, שכמותה טרם נשמעה בעולם כולו. אבל הואיל וכל הונה הדל של משפחתי היה טמון מתחת לבית שחיי, לא העזתי לשיר או לזמזם או אפילו לדבר בקול רם.

כשהגענו סופסוף להמבורג — כעבור ימים, אולי אפילו שבועות — חיכינו על ספסלים במרכז המיון מטעם הילפסווריין, חברת "עזרה" של יהודי גרמניה. יש לי זיכרון קלוש של אולמות שינה, של מסדרונות עגמומיים ואינסופיים. מכלאה כאוטית. חרדות. והו, הצחנה האנושית! כולם התנהגו כמו קבצנים וזכו ליחס בהתאם. אל תשאלו אפילו. תאמינו לי, אני מכירה כמה פרות חולבות בוורמונט של ימינו שמקבלות יחס טוב יותר.

יום אחד אחר הצהריים חזר פאפא לספסל שלנו עם פיסת נייר מכוסה חותמות רבות. "בואי," ציוותה מאמא. היא הוליכה אותי לבית השימוש והבריחה את הדלת. הצחנה הייתה בלתי נסבלת. "ידיים לצדדים," אמרה, קילפה ממני את המעיל המגרד, המכוסה אבק דרכים קרוש, והחלה מגששת. הרובלים כבר לא היו שם; מישהו שדד אותי בשנתי.

אבל מאמא שלחה יד עמוק יותר אל תוך הבטנה והצליחה לבסוף לשלות משם את השטרות הלחים, המקומטים. כשספרה אותם וחזרה וספרה, נשפתי אוויר בגאווה.

"מה?" ירתה בי מבט, "אני אמורה למחוא כפיים לשמש בכל פעם שהיא זורחת?"

היא פתחה את הבריח וסימנה לי לצאת לחצר, ממנה נשמעות צווחות צחוק של ילדים אחרים. "לכי," נאנחה, "עכשיו את יכולה לעשות בלגן כמה שאת רוצה."

התכנית שלנו הייתה להפליג לקייפטאון. דוד הייראם ניהל גלנטריה בטרנסוואל יחד עם כמה בני דודים מווילנה. הוא היה כנראה אדם דתי מאוד, דוד הייראם. לפני הפוגרומים הוא התחיל בלימודי רבנות. מעולם לא פגשתי אותו, אבל בלה סיפרה שיש לו ריח של בצל מבושל, ורוזה אמרה שיש לו טיק עצבני ליד העין, שגורם לך לחשוב כאילו הוא קורץ לך כל הזמן. נראה כי פאפא לא חיבב אותו במיוחד. הוא קרא לו "השמענדריק הזה." אבל דוד הייראם שלח לנו בצייתנות מכתבים וכסף. "בואו לדרום אפריקה. בעזרת השם, נוכל להעסיק אותך כמנהל חשבונות, ואת טילי בתור פקידה. יש כאן מספיק הזדמנויות."

קייפטאון, קייפטאון, התנגן השם הזה בראשי. היום יש אטלסים וטלוויזיה וספריות ציבוריות, אבל כשהייתי קטנה, לאף אחד בשטעטל שלנו לא היה גלובוס או מפה. לאף אחת מאחיותיי לא היו ספרי לימוד. איפה היא, "דרום אפריקה" הזאת? איש לא ידע. כשמשפחתי ניגשה למשרדי הספנות עם הניירות שלנו ועם כל חסכונות חיינו — הרובלים והרנדים היקרים שלנו הומרו למרקים גרמניים לפי שערים מופקעים ואימא קיללה "הגנבים הפרוסים האלה" — גבר שעמד בתור לקח אותנו למפה ענקית ודהויה שהייתה נעוצה על הקיר. זו הייתה ההצצה הראשונה שלי בעולם הגדול: ערב רב של שרבוטים וכתמים, מלוכלכים מטביעות אצבעותיהם של אלפי מוכרים ומהגרים. צבע תכלת היה "אוקינוס" וצבע ורוד בהיר היה "אדמה". "מדינות" סומנו בירוק בהיר. האיש הצביע על כוכב אדום דהוי בדיוק באמצע המפה. "זאת המבורג," הסביר. ואז הוריד בבת אחת את אצבעו אל עיגול מטרה שחור זעיר, ממש בתחתית המפה. "והנה קייפטאון שלכם."

"לשם אתה נוסע?" שאל פאפא.

האיש נרתע. "אה, לא, אני נוסע לאמריקה," אמר בשמץ של גאווה. הוא הצביע על נקודה במפה שנראתה אפילו רחוקה עוד יותר מדרום אפריקה, אבל בערך על אותו קו רוחב של המבורג. "מילווקי".

אמריקה: מילווקי. ניו יורק. פיטסברג. שיקגו. מרגע שהגענו למרכז המיון, שמענו את השמות האלה נאמרים בדבקות דתית. "אה־מה־רי־קה. הגולדענע מדינע," קראו לה חלק מהיהודים, יוצאים מגדרם ומשתפכים בתיאור רחובות מרוצפים בזהב עשרים וארבעה קראט, שבהם זורמים נהרות של חלב ודבש. חברות הספנות עצמן פרסמו מודעות גדולות, בהן נראו חבורות אנשים על סיפונן של ספינות קיטור, הנושאות את הנוסעים לעבר דגל אמריקני המתנופף מעל מפל מטבעות זהב. עלונים הופצו בשטח. נראה כאילו כולם מלבדנו נוסעים ל"אה־מה־רי־קה" הזאת. "הם נותנים לך אדמה חינם," אמר מישהו. "אחותי כותבת לי שיש שם עצים שממטירים תפוחים," אמר אחר. "היא גרה במקום שנקרא קונטיקט."

"ברגע שאתה יורד מהאונייה, אתה מוצא עבודה," בישר לנו מישהו. "ובתוך שנה אתה עשיר."

אבל מאמא התייחסה לכל הדיבורים האלה בביטול. "המשיגענעס האלה, מה הם כבר יודעים?" צקצקה. "ממתי לא צריכים לעבוד? הם כמו אידיוטים מאוהבים."

שישה כרטיסים לקייפטאון נרכשו, קופלו ונטמנו בקפידה בכיס הסודי הקטן בבטנת מעילי. הפכתי לארנק המשפחתי.

קייפטאון. קייפטאון.

שלושה ימים לפני שהיינו אמורים להפליג התעוררה אחותי רוזה בבכי. רוזה, להערכתי, הייתה קוטרית. תמיד הייתה חיוורת ורועדת, מתלוננת כל הזמן על כאבי בטן, על פריחה, על בריאותה השברירית. היא הייתה מבוגרת ממני ויפה כמו ספל חרסינה. לא הבנתי למה היא לא מסוגלת פשוט להפסיק לגזול כל הזמן את תשומת הלב. "מאמא," התייפחה, מנענעת את ראשה בבהלה, "אני לא רואה כלום. הכול מטושטש."

בתוך שעות, בלה, פלורה ומאמא לא היו מסוגלות גם הן לפקוח את עיניהן. הן ניסו להסתיר את העובדה הזאת, מעמידות פנים שקר להן ומכסות את ראשיהן בצעיפים, אבל עפעפיהן הוורודים היו מכוסים קרום מבריק. הן מצמצו וכשלו באומללות. רוזה גנחה. פלורה בכתה. מהגרים אחרים במרכז המיון מיהרו להתרחק מאיתנו על הספסלים, שומרים על מרחק בטוח. אולי מישהו מהם הלשין. אני בהחלט הייתי מאמינה עליהם. פקידי ההגירה הופיעו, ובתוך רגע נלקחו אמי ואחיותיי להסגר. "דלקת הלחמית," הסביר הרופא. שמותינו נמחקו מרשימת נוסעי האונייה. "אסור לעלות עם מחלות מדבקות," הסביר הפקיד לאבי, "הייתם אמורים לדעת את זה."

אבי בהה בו. "אבל מה אנחנו אמורים לעשות?" שאל. "שישה כרטיסים. כל מה שהיה לנו הוצאנו עליהם."

"ברגע שהמשפחה שלך תחלים, תוכל להחליף את הכרטיסים שלכם, מר טריינובסקי. ספינות אחרות יפליגו לקייפטאון מאוחר יותר העונה. עד אז" — הפקיד הצביע לכיוון הספסלים הצפופים — "אתם מחכים."

"כמה זמן?" שאל אבי בייאוש.

האיש משך בכתפיו.

פאפא הצליח למצוא עבורנו רק מקום קטן על הרצפה, ליד הקיר. צנחנו בכבדות והתיישבנו בתוך הטינופת, אבי ואני. הוא כרסם את שפתו התחתונה והישיר מבטו קדימה. ידעתי בוודאות שנותרו לנו רק מעט מאוד מרקים, בקושי מספיק לאוכל לשבוע. הכסף היה שם, בכיס הקטן שלי, יחד עם הכרטיסים שלנו.

"פאפא," שאלתי, "מתי מאמא תרגיש יותר טוב?"

הוא קפץ. בכל פעם שקראתי לו "פאפא," הוא נראה מופתע. עם ארבע בנות בבית, נראה שהוא התקשה לעתים קרובות למקם אותי. ממה שהבנתי, בווישנייב היה פאפא מעין רוכל — סוחר, אלטע זאכען, תמיד מעביר דברים מעיירה אחת לשנייה. אף פעם לא נשא בעגלתו את אותו פריט: שבוע אחד היו לו קומקומים, אחר כך אולי מלפפונים, ואז צמר. לעתים קרובות הוא נעדר לשבועות שלמים ברציפות. הוא לא נכח בלידה שלי. הוא גם לא נכח בזמן הפוגרום. אין ספק שזה הציל את חייו. אבל במהלך הוויכוחים הרבים ביניהם, אמי תמיד מיהרה להטיח בו, קולה רועד מתוכחה ומזעם: אילו הוא היה בבית, הוא עשוי היה להציל את סבא שלי. אילו הוא היה שם כדי לגונן עלינו, אולי האסם שלנו לא היה נשרף עד היסוד. איך היא הייתה אמורה להגן על המשפחה לגמרי לבדה? שאלה אותו. למעשה, לעתים קרובות התעקשה, ההיסטריה בקולה הולכת וגוברת, שאילו היה אבי נשאר בבית יותר, אולי הייתה יולדת עוד בן זכר במקום ארבע בנות חסרות תוחלת. "תסתכל סביבך — רק ארבעה פיות להאכיל ולחתן," צעקה. "אבל למה אפשר לצפות, כשאתה בקושי כאן? איך תינוק זכר יכול להיקלט בכלל?"

דומה כי מאז יום נישואיה, אמי רק קוצרת תלונות, כמו נדוניה הפוכה. ואבי, למשמע ההשתפכות הזאת, היה רק מרים את ידיו ונאנח: "מה את רוצה ממני, טילי? אני נראה לך כמו אלוהים?"

עכשיו, כשישבתי לצד אבי במרכז המיון, הוא נראה לי כמו יצירת אמנות. אף פעם קודם לכן לא ראיתי אותו באור יום מקרוב כל כך... פאפא נודע ברחבי תחום המושב הרוסי כגבר יפה תואר במיוחד. ראיתי שפניו מסותתות, חזקות וסימטריות להפליא, וריסיו ארוכים כעלי כותרת. כשבחנתי אותו, הוא נראה לי כאילו הוא נושם עם כל גופו. נוכחותו המוצקה, השרירית, במעיל הכהה שלבש, ושערו האדום הסמיך מסתלסל מתחת לכובעו עוררו בי יראת כבוד. פאפא שלי. אף פעם הוא לא היה רק שלי.

משכתי במעילו. "פאפא? מאמא ורוזה יהיו עיוורות? ופלורה? ובלה?"

הוא נאנח והניע בראשו.

"איך זה להיות עיוור, פאפא?" שאלתי, המילים מחממות את פי. "אם מישהו עיוור, הוא עדיין יכול לאכול? עם כף, או רק בידיים? מותר להן לאכול מרק?"

הוא פלט צחוק קטן וחסר שמחה, ואז קם. עיניו הכהות, שצבען אפור סערה, התרוצצו מסביב. לפאפא יש קוצים בתחת, התלוננה מאמא לעתים קרובות. אפילו ליד שולחן השבת הוא היה מקפיץ את רגלו ומתופף באצבעותיו על השולחן. בעוד אבות אחרים היו רכונים על התורה במשך שעות, פאפא היה לומד רק כמה דקות ואז זונח את לימודיו ויוצא, מחפש משהו לתקן, משהו לסחור בו. בניגוד לרוב הגברים מווישנייב, זקנו היה גזוז קצר וכובעו מוזח אחורה בממזריות.

הוא התמתח עכשיו, בחן את התוהו ובוהו במרכז המיון — עם התינוקות הבוכים והנשים הנוזפות — ופלט שריקה ארוכה ונמוכה.

"קינדעלע," אמר, לא לי אלא לאוויר שמעל ראשי, "מה דעתך שנלך לטייל, את ואני?"

הוא הושיט את ידו. היבלות שלו היו חלקות, כמו שקדים קלופים. "בואי נלך לסייר בשטח, כן?" אמר, ולהנאתי העצומה, קרץ.

יצאנו לדרך יחד, אבי ואני: הוא במעיל שחור וכובע כהה, אני הקטנה לצדו, ילדה פצפונת לבושה כמו שהתלבשו כל הילדים באותם ימים, כמו מבוגרים בזעיר אנפין: חצאית ארוכה ומרופטת, צעיף קטן סרוג ביד, והמעיל האפור המזעזע שלי.

יחד יצאנו אל הרחובות עטורי הירק של מה שהיה אז גולת הכותרת של האימפריה הגרמנית, הנמל השלישי בגודלו בעולם.

המבורג הייתה משובצת תעלות ובתי קפה יפים על גדות האגם. צריחיה העדינים דקרו את השמיים כמו מכבנות. בתי אבן משובצים לוחות עץ התנשאו לגובה ארבע קומות, פרחי גרניום ארגמניים גלשו מחלונותיהם המזוגגים. הו, איזה בזבוז מרהיב!

נקלענו לכיכר, גינה מגודרת בסורגי ברזל בדוגמת תחרה, מזרקה עם מלאכים, בניינים מקושתים. כמובן, מעולם לא ראיתי משהו אפילו קרוב לזה. גם לא פאפא, בכל מסעותיו. עד שהגענו להמבורג, איש ממשפחתנו לא ראה אפילו בית שימוש בתוך הבית, רכבת קלה או חשמל. אפילו בית הכנסת בשטעטל שלנו הואר רק בנרות ובפנסים.

פאפא ואני עמדנו במרכזו של רובע נוישטדט בהמבורג. "זה משהו, הא?" אמר, נושא את מבטו לעבר מגדל בית המועצה.

הוא השתמש במגדל כבמעין מחט של מצפן והוביל אותנו משטראסה לשטראסה. "פאפא, תראה!" התפעלנו מחלונות הראווה של הקונדיטוריי והבאקריי; חלונות לממכר בדים, סבון, משחות; מדפים של כלי חרסינה מלאים סוכריות מנטה ופירות מסוכרים. העולם שלי עבר פתאום לצבע. בשדרה רחבה ניצב מבנה מרהיב, שמשני צדדיו תמונות צבעוניות. אבא עצר והזיח את כובעו אחורנית.

"מי בונה דבר כזה?" התפלא. כמובן, לא יכולנו להבין את השלטים או את השפה שעל השלט. אבל פאפא ואני קלטנו את הפיתוי, את ההזמנה החזותית, את ההבטחה הגלומה בה. השעה הייתה לפנות ערב. תא קטן עם חלון סגור ניצב מתחת לשלט, עדיין לא מאויש. לידו הייתה דלת פתוחה במקצת, מוחזקת בלבנה. "מותר?" לחשתי.

פאפא אחז בכתפיי ודחף אותי פנימה.

מצאנו את עצמנו באולם מבואה מהודר מחופה קטיפה אדומה. מאחורי מסך גבוה בקעה מוזיקה. פרט לכך שררה שם דממה. עשיתי צעד מהוסס על הקטיפה. עמדנו בחלק האחורי של אולם חשוך כמו מנהרה, שבתוכו הסתלסלו בעצלתיים ענני עשן לבן. על הקיר ממול, שני אנשים רקדו בשחור לבן קופצני ומנוקד; הם היו חיים, אבל לא חיים, בקצהָ של אלומת אבק מוארת וארוכה. הייתי מספיק גדולה כדי לדעת שמה שאני רואה הוא תמונה, אבל לא ממש תמונה; היא הייתה מלאה חיים, אור ותנועה. לחצתי את ידו של פאפא. עולם חדש רחב ידיים בתוך עולם חדש ריצד לנגד עינינו. עמדתי בהשתאות, כששני אנשים זרים, לבושים בבגדים המרהיבים והמוזרים ביותר, רקדו ואלס דרך חדרי הסבה גדושים כורסאות מכוסות מפות, מנורות חשמל מפוסלות, פסנתר כנף בעל קימורים. גברת מעודנת בעלת שפתיים כהות ושמלת נשף נוצצת צנחה על כורסה. מיד רציתי להיות היא.

בדיוק אז נחה על כתפי כף יד זרה, כבדה, ואיש התחיל לדבר עם פאפא בלחישה זועמת. הדברים לא היו טעונים תרגום. "פפפפ!" צחק אבי בביטול, אך תפס בידי ומיהר למשוך אותי החוצה, בחזרה אל הרחוב. "שייגעץ מטונף," קילל, מתיז לתעלת הניקוז את בדל הסיגריה שלו. עד לאותו רגע בכלל לא ידעתי שאבא שלי מעשן. "אה, אבל לא קרה כלום," אמר בעודו מועך ברגלו את הבדל. הוא קרץ לי והביט בי במבט מענג של ממתיק סוד: "הצלחנו לראות הרבה מאוד, לא, קינדעלע?"

***

 

כשהגענו בחזרה למרכז המיון, תיאר פאפא לגברים האחרים את שראו עינינו. הואיל והייתי קטנה מכדי להשאיר אותי לבד, הוא הבריח אותי לאולם השינה של הגברים. הוא הניח אותי על המחצלת שלו בפינה, וכולם שכחו ממני מיד. זה היה קצת כמו להיות בבית הכנסת; רוב הגברים באולם השינה לא הסירו את כובעיהם ואת הכיפות ורכנו מעל ספרי תפילה. חלקם נשענו על הקיר בעיניים עצומות. אבל לאבא היה חוג חברים, שדומה כי יצרו לעצמם מועדון משלהם בחלקו המרוחק של האולם. כובעיהם ומעיליהם היו מושלכים באי סדר. עשן חיוור של טבק מילא את האוויר. גברים חילקו קלפים והעבירו ביניהם בקבוקון שטוח של משקה חריף. פאפא ישב על שרפרף, רגליו פשוקות, כפתורי צווארונו פרומים, שרוולי חולצתו מופשלים. הוא נראה תוסס בהרבה מכפי שהיה בבית — מרשים, מלא חיים — יושב במרכז החבורה כמו צאר קטן, טופח לחלקם על הגב, מחלק סיגריות, משיא עצות חינם מהצד, כמו שאר הקיביצערים.

"מה שראית היום נקרא 'ראינוע'," אמר גבר בריא בשר. עור פניו היה מצולק מאבעבועות, ובכל פעם שהטיח את אחד מקלפיו על השרפרף, פימותיו רטטו. האוויר סביבו הסריח מצמר רטוב, עשן סיגריות, בצלים מרקיבים. "הראינוע הזה מגיע מאמריקה."

"אתה תמשיך להסתכל על התמונות הנעות האלה, הרשל," אמר גבר כחוש וליטף את גבו של אבי. "בעוד שלושה שבועות, אני אהיה בתוך אחת מהן."

פאפא השמיע קול לעגני.

"מה?" התעקש הכחוש, "אתה חושב שאני הולך לאמריקה כדי להיות חייט גם שם? שם אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה."

"אין הרבה ראינוע באפריקה, ממש שאני שומע, הרש," אמר המצולק בחיוך. "איזה יהודי נוסע מרוסיה לאפריקה, אני רוצה לדעת. לא מספיק היינו במדבר ארבעים שנה? אתה רוצה לחזור לעוד ארבעים שנה?"

"הקוזאקים לא הספיקו לך, הרש?" התגרה בו גבר אחר, שלבש מעיל חום קרוע.

אבי זינק על רגליו, בעט את כיסאו הצדה וסימן לעברו: "אוקיי, יוסי, מאכער גדול שכמוך," אמר פאפא, מפשיל את שרווליו ונעמד בתנוחה קרבית, ידיו דרוכות. "חברים," חייך בנדיבות, "מי רוצה להתערב?"

הגברים צחקו באדישות. אבי זינק קדימה והחל חובט ביוסי באגרופיו. נשמע פרץ אלים של צעקות וקריאות עידוד. שרפרפים נפלו. ראיתי את פאפא מכה בראשו של מישהו, ואז האיש במעיל החום נעל את זרועו סביב צווארו של פאפא.

"פאפא!" צרחתי.

הגברים עצרו ופנו להביט בי.

"די! אל תרביצו לפאפא שלי!"

כולם, כולל פאפא, פרצו בצחוק. אני התחלתי למרר בבכי.

"אוי, הפחדתם את הילדה," העיר מישהו, "ממש יפה מצדכם!"

האיש במעיל החום הקרוע שחרר את פאפא ועשה צעד לאחור. "ניצלת על ידי הילדה הקטנה שלך, הרש. שמוק בר מזל!"

פאפא הביט בי. "אנחנו רק השתעשענו לנו, קינדעלע."

דמעות זלגו על פניי. "פאפא," ייבבתי, "אני לא רוצה שתמות!"

הוא פלט צחוק ספקני קטן. "אף אחד לא מת," אמר.

כשראה שאני לא מפסיקה לבכות, נד בראשו: "אח, בואי הנה." סירבתי להתקרב אליו בתוך כל החבורה של גברים מאיימים, אבל פאפא פשט לעברי את זרועותיו. הוא כרע ברך ופרע את שערי. חיבוקו עורר בי תחושה נפלאה.

הוא סימן לכיוון בקבוקון המשקה, לקח לגימה ומחה את פיו בפרק ידו. הוא תפס בחוזקה את ידי הימנית. "תעשי אגרוף!" ציווה.

מישהו צחק. הגברים הסתדרו סביבנו בחצי גורן. לחלקם היו שיניים רקובות והם הסריחו כמו כרוב חמוץ. ניסיתי להתעלם ממבטיהם.

"חזק יותר," הורה לי פאפא, "כמו אבן. בסדר. יופי. עכשיו גם את היד השנייה. יפה מאוד. עכשיו תחזיקי אותן כך," אמר וסידר אותי בתנוחה קרבית, אגרופיי צמודים אל חזי.

"תעשי צעד אחד קדימה עם הרגל הזאת, כדי שיהיה לך יותר שיווי משקל," אמר פאפא והרים את ידו. "עכשיו, כשאספור עד שלוש, תני ליד שלי מכה עם יד ימין שלך. הכי חזק שאת יכולה. בסדר? קחי תנופה מהכתף, לא מפרק היד, את רואה?" אמר והדגים עם האגרוף של עצמו, "ככה."

הסתכלתי עליו בספקנות, ואז הבטתי למטה, לאגרוף שלי, שהיה מפותל כמו נחש. "זה לא יכאב?" שאלתי.

אבי חייך והניע בראשו. "הכי חזק שאת יכולה," אמר, והאיש במעיל החום צחק. ניסיתי לדמיין לעצמי את האגרוף שלי מוטח חזק בכף ידיו של פאפא. ניסיתי לזכור לתת תנופה מהכתף והתפללתי שזה לא יכאב. "אחת, שתיים, ש־לוש," אמר פאפא.

היכיתי בידו חזק ככל שיכולתי, ונשמע צליל טפיחה קלוש. "אי!" אמר מישהו, אם כי נראה שהאגרוף לא הותיר כל רושם על אבי.

"שוב," ציווה אבי, "חזק יותר."

"מה אתה עושה, הרש?"

"ששש..." אמר פאפא, "למה שלא תלמד? שוב," הורה לי.

היכיתי אותו שוב.

"חזק יותר."

פאפא הרים את ידו האחרת. "עכשיו עם היד השמאלית שלך," אמר.

היכיתי בו בשמאלית.

"עכשיו עם הימנית."

היכיתי בו בימנית. עשיתי כדבריו. בכל פעם שהיכיתי, צליל המכה התחזק במקצת.

לא עבר זמן רב, וכמה גברים כבר ליוו את פאפא בקריאות "ימין! שמאל! ימין! שמאל! ימין!" — ואני חבטתי בכפות ידיו של פאפא הכי חזק והכי מהר שיכולתי. פניי האדימו ובערתי מחום בתוך המעיל, אך המשכתי להכות. הרגשתי חזקה. הרגשתי גדולה יותר, כאילו זרועותיי ואגרופיי תופחים והופכים לפטישים קטנים. עם כל מכת אגרוף אבי זרח, כאילו המכות שלי מפיחות בו חמצן ומחזקות את האור הפנימי שלו. "כל הכבוד," צחק. תשומת לבו עוררה בי תחושה של אהבה נוזלית, כאילו עסיס תפוחים ודבש ניגרים על כולי. האיש מחוטט הפנים תחב אצבעות לפיו ושרק. חלק מהגברים צנחו בכבדות אל השרפרפים והחלו מעבירים ביניהם את הבקבוקון השטוח.

"חתיכת שפיל, אה? להרשל יש מיידלע לוחמת."

"הרש, יש לה כישרון מלידה."

"לא כמו לאבא שלה!"

"תנו לה כמה שנים," צחק פאפא, "היא תפיל את כולכם לקרשים, שמעגעגעס!" אבל בעודו אומר זאת פנה וחייך אל חבריו, שוכח לרגע להרים את ידו. אגרופי נחת ישר על הלסת הימנית שלו בזבנג גדול.

"אוח!" קרא פאפא. אוי, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אבל הגברים צחקו. פאפא התנער והרים את אגרופי הקטן באוויר. "טוב, עכשיו מספיק," אמר ולקח לגימה מהבקבוקון. "מי רוצה להתערב?" הוא לחץ אותי אליו חזק, הבל פיו מתקתק ומעושן. "מי רוצה ללכת איתה מכות עכשיו?"

הוא הניף אותי על כתפו. החדר הסתחרר סביבי בצבעים ובקולות.

"קח אותה לאמריקה, הרש," אמר מישהו. "תכניס אותה לתמונות הנעות האלה שראיתם."

"לא... אם אתה נוסע לאפריקה, שמור אותה לעצמך," אמר מישהו אחר. "אתה תצטרך אותה, הרש, כדי שתגן עליך."

***

 

אבל בבוקר למחרת פאפא היה שקוע בשתיקה מוזרה. באולם האוכל, כל המהגרים ישבו סביב שולחן. ארוחת הבוקר הייתה חתיכת לחם. אם היית ילדה, כמוני, קיבלת גם חצי כוס חלב פושר. פאפא ואני נדחקנו לאחד הספסלים המתנדנדים.

"הו, רחובות אמריקה," אמר מישהו בהתרגשות. "גיסי כותב שהם משהו שלא מהעולם הזה, עם מגדלי זהב נוצצים המגיעים עד השמיים, מקושטים כמו ספר תורה!"

"אומרים שבכיכרות יש מזרקות שאפשר לשתות מהן לא רק מים, אלא חלב!"

"בכל יום, האנשים באמריקה אוכלים סירים גדולים של בשר בקר עם גזר ושמיר, שוחה ברוטב!"

פאפא לא אמר דבר, וגם אני לא. בעודי לועסת חשבתי על האישה שראיתי בחשכה, על השמלה הנוצצת שראיתי מפזזת על הקיר, ודמיינתי שאני היא. חשבתי על החנויות שעל פניהן חלפנו, מלאות כלי חרסינה ומשי, על בתי המרקחת עם הצנצנות המבריקות, מלאות סוכריות מנטה ומשחות מבושמות ל שער, על התיאטרון העשוי קטיפה אדומה, עם המעקות המקושטים בזהב ועם השער המוזהב. ואז חשבתי על מאמא ועל פאפא ועליי ועל שלוש אחיותיי, תועים במדבר במשך ארבעים שנה.

פאפא כמעט לא שם לב אליי. הוא תופף כל הזמן באצבעותיו על השולחן והביט סביבו בהסח הדעת. ברגע שסיימתי את החלב שלי, לקח את ספל הפח מידי והניח אותו בתקיפות על השולחן. "תישארי כאן ותתנהגי יפה," ציווה, "פאפא תכף חוזר."

ה"תכף חוזר" הזה נמשך שלוש שעות, ואז ארבע. שיחקתי עם הילדים האחרים בחצר, עד שאמהותיהם קלטו שאני הילדה הקטנה שהמשפחה שלה בהסגר. ואז ישבתי על הספסל ושרתי לעצמי. המצאתי לי שיר שקוראים לו "מחכה על הספסל." כשפאפא חזר סופסוף, כבר כמעט הגיע הזמן לארוחת הערב.

כך היה ביום המחרת, וגם ביום שאחריו. התחלתי להיות חסרת מנוחה, עצבנית.

לבסוף אמר לי פאפא אחרי ארוחת הבוקר: "היום את באה איתי לעוד טיול. כן? יש לי משהו מיוחד לסדר."

כשיצאנו שוב אל רחובותיה המהודרים של המבורג, הוא הלך במהירות, כאילו שכח שאני לידו. התאמצתי להדביק את הקצב. כמה פעמים מעדתי בנעליי הבלויות, שלא התאימו לרגליי. בעודנו ממהרים קדימה, סרק פאפא את חזיתות החנויות, בודק בפיסת נייר שאחז בידו. בקושי הספקתי להציץ בחנות של הרוקח, של הקצב, של האופה. כשחלפנו על פני החנות שחלונות הראווה שלה היו מלאים סוכריות, התחננתי בפניו לעצור.

"אין לנו זמן," אמר בקוצר רוח. אבל אז נראה שהוא חושב על זה שוב. הוא הסתובב, כרע ברך והביט בי ישר בעיניים. "מלכה, היית רוצה איזה ממתק קטן?" שאל.

האפשרות הזאת הייתה כל כך מגרה, שהצלחתי רק לגמוע אוויר מלוא הפה.

נכנסנו לחנות כמו שנכנסים למקדש. האוויר הדיף ניחוח של מתיקות אפויה, חמאתית, שסחררה את ראשי מרוב עונג. תיבת תצוגה מקושטת עשויה זכוכית נמתחה לאורך כל החנות. ערימות של שוקולדים היו מונחות על מגשי כסף, כמו תכשיטים. בחלקם היו אגוזים, אחרים, סגלגלי צורה, היו מעוטרים בתבליטים, ואחרים היו בצורת ריבועים מבריקים עם גומות. היו שם סהרונים עם מקפא רוטט בצבעים עזים — אדום, ירוק, כתום — שעליהם נבזק סוכר, לצד עוגות קטנות בצבעי ורוד וחום עם זיגוג ושכבות של ריבה. הייתי מהופנטת. האישה שמאחורי הדלפק הביטה בנו בחשדנות.

"מה היית רוצה, קינדעלע?" שאל אבי.

התקתי את עיניי מתיבות התצוגה אל פאפא. "אני יכולה לבחור כל דבר?"

הזבנית השמיעה נשיפת בוז, פיה מתעקם בסלידה.

"כל דבר," אמר פאפא, מתעלם בהפגנתיות מהאישה, "את תבחרי."

תהליך הבחירה היה כרוך בייסורים מענגים. אצבעותי החליקו ממעדן אחד למשנהו. לבסוף, כמעט מעולפת מרוב אפשרויות וחשה שפאפא הולך ומאבד את סבלנותו, בחרתי בממתק הגדול ביותר שיכולתי למצוא — גוש חום כהה, קלוע כמו צמה. פאפא הצביע וסימן בראשו לעבר האישה.

מצוידת במלקחי כסף, היא שלחה יד פנימה, הרימה את הממתק ועטפה אותו בנייר לבן דק ומרשרש. רק אז, כשניגשה אל מכונה מקושטת שעמדה בצדו האחד של הדלפק, הקישה על כמה מקשים והכריזה: "פינף," עלה בדעתי שאנחנו צריכים לשלם.

לפני שהספקתי לשאול את פאפא מה אנחנו אמורים לעשות, הוא כרע ברך, השיל את נעלו הבלויה והוציא שטר כסף לח מתוך הסוליה הפנימית. הוא הושיט לאישה את הכסף כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. בתמורה הושיטה לו האישה את הצרור הקטן וחופן מטבעות, אם כי עיניה, שהיו נעוצות בו, היו כמו כדורי רובה.

"בואי, קינדעלע," אמר פאפא במהירות.

כשדרבן אותי לצאת מהחנות, שאלתי: "פאפא, מצאת עוד כסף?"

"פאפא שלך תמיד מוצא עוד כסף," אמר בגאווה, "כל עוד יש קלפים בעולם." הוא פתח את עטיפת השוקולד והושיט לי אותו. "עכשיו תאכלי."

הציפוי היה דקיק, וכשנגסתי בו, הקליפה נבקעה. ריבה אדומה מתוקה ניגרה מתוכה, נדבקת לחכי. לא היה לי מושג מה אני אוכלת, אבל זה היה נס. והייתי כל כך רעבה.

פאפא הביט בי לרגע בסבלנות, ואז כחכח בגרונו: "אז לי ולך, מלכה, יש לנו עכשיו כמה סודות, אה?" הוא חייך.

פי היה מלא, אך הנהנתי נמרצות. לא נעלמה מעיניי העובדה שרק אני הורשיתי לטייל איתו ברחובות המבורג. רק אני הורשיתי לישון באולם השינה של הגברים, עטופה במעילו. רק אותי לימד לחבוט באגרופיי ורק אני קיבלתי ממתק — אני, ולא אף אחת מאחיותיי. והכסף בנעל של פאפא, חשתי שגם זה סוד. הרגשתי חשובה, נבחרת.

אבל אז נזכרתי באמי הנוזפת בבלה וברוזה המתלחשות ליד השולחן בארוחת הערב.

"מאמא אומרת שסודות זה רע," הבהרתי לו. "היא אומרת שאם אסור להגיד משהו ליד כולם, כנראה אסור להגיד את זה בכלל."

פאפא קימט את מצחו. "נכון," אמר בזהירות, "אבל לפעמים, קינדעלע, מאמא גם אומרת לך שיש דברים מסוימים שעדיף לשמור לעצמך, לא? שילדות קטנות טובות צריכות לשתוק כששואלים אותן?"

חשבתי על זה, ואז הנהנתי באטיות. רציתי מאוד להסכים איתו, לשמר את תחושת היותי יחידת סגולה. "היא אומרת שאני לא מאוד שקטה. היא אומרת שהפה שלי יביא רק צורעס."

אבי הפשיל את ראשו אחורנית וצחק. "אז בסדר. נוכל להסכים שאיתי, עם פאפא שלך, את תהיי ילדה קטנה טובה מאוד? שתעשי מאמץ מיוחד לשמור על כל הסודות שלנו?"

הוא לחץ את ידי בעידוד. סיימתי את השוקולד שלי, והסוף הותיר בי צער. אבל להיות במוקד תשומת לבו של פאפא, הו, הרגשתי בעננים. "כן, פאפא," אמרתי.

חלפנו על פני מחסנים בדרך לנמל. לפתע עצר פאפא, צמצם את עיניו והביט הרחק מעבר לנמל. "את יודעת מה זה שמענדריק, מלכה?"

אך הוא לא חיכה לתשובתי. "לפעמים," אמר, "אדם צריך להשתמש בשכל שלו."

בתוך מבנה סחוף רוחות ליד המזח, ישבו גברים מאחורי אשנבים קטנים מסורגים ודקרו ריבועי נייר על כישוֹרים. האולם היה גדול בהרבה ממרכז המיון, אך מבולגן כמעט כמותו. על קיר אחד היו מודבקות תמונות של אוניות, עם דגלים בצבעים שונים פרושים מאחוריהן. פאפא הציץ בנייר שבידו, ואז הוביל אותנו לעבר תור ארוך. "יש לי משהו חשוב לסדר," אמר, "תשארי צמודה אליי."

חיכינו. וחיכינו. התחלתי להיות ממש טובה בזה. באותם ימים, "משהו חשוב לסדר" היה עניינם של גברים בלבד, וזה לא היה מעניין. שרתי לעצמי ודמיינתי את עצמי רוקדת ואלס בשמלה מנצנצת. לאחר שמיציתי את הפנטזיה הקטנה הזאת, המצאתי משחק שבו בחרתי דוגמאות במרצפות והקשתי עליהן באצבעות רגליי. בסופו של דבר, כשכמעט הגענו לראש התור, אבי כרע לצדי. עיניו האפורות הכהות היו בדיוק בגובה עיניי.

"עכשיו, קינדעלע, אני צריך שתעשי לי טובה גדולה," אמר. הוא התחיל לפרום בזהירות את כפתורי מעילי, מעביר את ידו בתוך השרוול ומגשש, מחפש את הכיס הסמוי.

פלטתי צעקה קטנה.

אבא חייך אליי בתוקף. "למה לצעוק, קינדעלע?" אמר ברוך, "לא הסכמנו שאת הולכת להיות ילדה טובה?"

הוא חייך אליי כל כך חזק, שנראה כאילו כל הפרצוף שלו עומד להיסדק.

"אבל מאמא—"

"זה בסדר," אמר וסקר בעיניו את האולם. "מאמא חולה, נכון? היא בהסגר, נכון? טוב, אז אני חייב להחליף את הכרטיסים שלנו. הכרטיסים לדרום אפריקה כבר לא שווים. אז אני רוצה שזה יהיה הסוד שלנו. הפתעה. כדי לעזור לה להבריא."

"הפתעה?"

פאפא הנהן נמרצות וחפן את ידיי בשתי ידיו, כאילו כדי לייצב אותי. הוא הדביק לי נשיקה אלימה על המצח והמשיך מיד להתעסק עם כפתורי מעילי.

שפתיי התחילו לרעוד. "פאפא, לא!" קראתי, עושה צעד לאחור, "לא, די! אני לא רוצה! אל תכריח אותי!"

הוא נעץ בי מבט. "ששש! ששש!" הוא כמעט ירק, הכעס ניכר על פניו, "תקשיבי לי, מלכה!"

אבל לא יכולתי להפסיק. רקעתי ברגליי, נופפתי בידיי, התפתלתי וצעקתי: "אני לא רוצה לתעות ארבעים שנה במדבר! אני לא רוצה ללכת לתחתית המפה!" ייבבתי, "אני לא רוצה ללכת לאפריקה! אני רוצה ללכת לאמריקה! אני רוצה להיות עם התמונות הנעות!"

אבי קפא. לרגע חשבתי שהוא הולך להחטיף לי פליק כזה שכמותו לא הרגשתי מעודי. אבל הוא הביט בי, מהורהר, במעין פליאה רוויית עונג.

"באמת, קינדעלע?" אמר. "אז בסדר." הוא התנשף, שלח יד לפרוע את שערי ומשך אותי אליו, מצמיד עוד נשיקה רטובה למצחי. "אז ממש במקרה," אמר, "זה בדיוק מה שאת ואני הולכים לעשות."

***

 

במשך ימים בערו הכרטיסים החדשים בכיס הסודי במעילי כמו שישה גחלים קטנים. הו, כמה רציתי לספר למאמא! ברגע שהיא ואחיותיי שוחררו מההסגר, זה הפך לסבל נורא. בכל לילה הייתי שוכבת ליד אחיותיי, מדמיינת לעצמי כמה תשמח מאמא כשנעלה סופסוף לאונייה, ופאפא ואני נכריז שאנחנו מפליגים לאמריקה ולא לדרום אפריקה. ההתרגשות דגדגה אותי מבפנים. זה יהיה כמו פורים! לא חשבתי שאצליח לשמור את הסוד, אך בכל פעם שהבטתי בפאפא, הוא קרץ לי את הקריצה המיוחדת שלו וקירב אצבע אל שפתיו. הוא הזהיר אותי שאפילו אם רק ארמוז, זה יהרוס לגמרי את כל ההפתעה.

אז המשכתי ללבוש את המעיל האפור שלי כל היום וגם בלילה במיטה. אך דווקא שתיקתי היא שעוררה חשד, לא המילים שלי. "מה לא בסדר איתך? את שקטה מדי," שאלה מאמא לילה אחד בפרצוף מודאג, מקרבת את גב ידה על מצחי. "אל תגידי לי שעכשיו גם את מתחילה להיות חולה. זה כל מה שאנחנו צריכים..."

כשמאמא שאלה את פאפא אם לא צריך להחליף את הכרטיסים הישנים לקייפטאון בכרטיסים לאונייה הבאה לאפריקה, פאפא הודיע לה שהוא כבר עשה את זה. לרגע אחד עוצר נשימה מאמא הביטה בו במבט אפל.

"הו," אמרה בחשד, "וכמה זה עלה לך? אני מניחה שהיית חייב לבזבז גם את שארית הכסף?"

פאפא תקע בה מבט פגוע ורציני. "מה? את לא סומכת על בעלך שיעשה עסקת חליפין פשוטה? דמי הפלגה באונייה אחת זהים לאלה של אונייה אחרת, טילי."

הוא התעקש שלא בזבז את המרקים שנשארו מעבר למה שצריך בשביל אוכל, כמובן. ואם היא לא מאמינה לו, אז למען השם, היא יכולה לבדוק בעצמה. "מלכה," קרא פאפא, מסמן לי לבוא, "בבקשה, תורידי את המעיל שלך. תראי למאמא את הכסף שנשאר לנו."

אבי נראה לגמרי נינוח כשאמר זאת. כל כך נינוח, למעשה, שלרגע תהיתי שמא שכח בכלל מהכרטיסים החדשים. לבי הלם בפראות. אך לפני שהספקתי לפתוח כפתור אחד במעיל, נופפה לעברי מאמא שלא צריך. "טוב, בסדר, אני מאמינה לך," אמרה, מובסת.

אבל לא הייתי צריכה לדאוג. תבינו, אמי הייתה מסוגלת לעשות הרבה דברים ולשרוד הרבה דברים: היא ילדה שבעה ילדים, שנקרעו מחלציה על מזרן עשוי אריג גס, לאורה המרצד של מנורת נפט — שניים מהם נולדו מתים — ובתינוקת האחרונה, אני, היא דיממה כמעט למוות... היא הייתה מסוגלת לעבד שדות תפוחי אדמה שהיו קשים כמו אבן והניבו מעט מאוד במשך כל השנה... היא השכילה לשלם שוחד כדי שאחי, שמואל, לא ישרת עוד שנה בצבא הרוסי, רק כדי לאבד אותו למחלת השפעת... היא הצליחה ללדת אותי אחרי הפוגרום שאבי התעקש שלעולם לא יקרה — פוגרום שבו ראתה את אביה מוכה למוות, דם ושיניים ניתזים מפיו כמו מים, כששני חיילים מכים בו בקתות רוביהם עד שהתפתל על הארץ, ההמון בחוץ מבעיר בלפידים את האסם העלוב שלנו ומריע, בעוד היא מחביאה את אחיותיי המבועתות בלול התרנגולות של השכנים... היא ידעה לעזור לאבי לסדר מסמכים מזויפים, והיא הצליחה לעמוד בנסיעה הלילית דרך מחסומי הביקורת, חבויה בתוך עגלה מתחת לערימות כרוב רקוב, ידה לחוצה על פי הקטן... היא הייתה מסוגלת להביט בצדקנות, ואז בפלרטטנות, ואז בתחינה, בפקידים הזחוחים של משרד ההגירה, שפיהקו, פוקקו את אצבעותיהם וניקו מתחת לציפורניהם באולרים, בזמן שהיא ומאה מהגרים אחרים הצטופפו בתור מולם, שעה אחר שעה. אחרי שסופסוף — סופסוף! — קיבלה את כל הטפסים הנחוצים ואת כל החותמות והחתימות והאישורים, היא הצליחה לטפל בעצמה ובשלוש בנותיה כדי להחלים מדלקת הלחמית במרפאה קרה בעיר זרה, מרפאה שהייתה עמוסה מדי, ללא די כוח אדם ואדישה לחלוטין. היא הצליחה אפילו לחשב, על גבי שקית נייר, בכמה כסף רימו אותנו חלפני הכספים כשהחליפו את הרובלים והרנדים היקרים שלנו במרקים גרמניים. היא הייתה מסוגלת לעשות המון דברים, אמי, ולעשותם באומץ. אבל היא לא ידעה את ההבדל הפשוט בין כרטיס הפלגה לדרום אפריקה לבין כרטיס לארצות הברית. כי אימא שלי, כמובן, לא ידעה לקרוא.