פרק 1
פרל
"מותק, התגעגעת אליי?" הטיתי את ראשי והצמדתי את שפתיי זו לזו. קולי נשמע צורם, אבל מלא חיבה וסלידתי הוסיפה לו צליל נחמד.
הלסת של ג'ייקוב צנחה כמעט עד לרצפה כשראה אותי עומדת על מפתן דלתו. החזה שלו היה חשוף ושערו מבולגן. הוא נראה כאילו זה עתה התגלגל בין הסדינים עם איזו מסכנה שלא היה לה מושג שחבר שלה הוא חתיכת החרא המסריחה ביותר על פני כדור הארץ.
"פרל... אלוהים אדירים! את בסדר." ברגע שההלם הראשון שכך הוא העמיד פנים שאכפת לו. "אני כל־כך שמח שאת בסדר. דאגתי - "
הכנסתי לו ברך ישר באשכים. "תחסוך ממני."
הוא החזיק את אשכיו בידיו ורכן קדימה, גונח ומנסה להסדיר את נשימתו. הוא אחז במשקוף הדלת בניסיון לשמור על שיווי משקל והתנשם בחוזקה, מחכה שהכאב יחלוף.
"אני מצטערת, זה כאב?"
הוא עצם עיניים ונאחז חזק יותר במשקוף הדלת. מפרקי כפות ידיו הלבינו.
"עכשיו תדמיין שמזיינים אותך בתחת. זה כואב באמת." דחפתי אותו ונכנסתי לדירה שבה גרתי פעם. ברשותי היה רק הארנק שגנבתי מהאישה ההיא. היו לי רישיון נהיגה, דרכון וקצת כסף אירופאי, אירו. זה הכול. פתחתי את המקרר והוצאתי קרטון פיצה ישן. מאחר שגוועתי ברעב אכלתי משולש קר.
אישה לבושה באחת מחולצות הטי שלו הופיעה במסדרון. "מי את, לעזאזל?"
נופפתי לה לשלום וסיימתי לאכול את משולש הפיצה. "אני פרל, החברה לשעבר של ג'ייקוב."
"הוא לא סיפר לי שהייתה לו חברה בשם פרל."
"הוא בטח לא סיפר לך מפני שסחר בי כדי לכסות את חובות ההימורים שלו."
עיניה התרחבו, אבל הבעתה לא השתנתה. היא העיפה מבט בג'ייקוב אשר עדיין עמד כפוף ליד הדלת, ושוב פנתה אליי. היא לא הצליחה להחליט אם היא מאמינה לי או לא. לא האשמתי אותה. הסיפור הזה היה כזה מופרע עד שבקושי האמנתי בעצמי שהוא באמת התרחש.
ג'ייקוב התאושש לבסוף מהמהלומה לאשכיו והזדקף. לחייו היו שטופות דם והוא עיווה את פניו בכל צעד שפסע. נתתי לו חבטה רצינית בעזרת הברך שלי. הנחתי שלא יצליח לקבל זקפה בשבוע הקרוב, לפחות.
סיימתי את הפיצה והשארתי את המגש על השיש. זה היה הדבר הטעים ביותר שאכלתי מימיי, אבל יש לציין שזה עתה ירדתי מטיסה באורך שתים עשרה שעות שבה אכלתי רק בוטנים. "לעזאזל, זה היה לא רע בכלל."
החברה שלו שילבה את זרועותיה על חזהּ ובהתה בג'ייקוב. היא לא הרגישה בנוח לדבר מולי אז פשוט בהתה בו בכעס. כאילו זה היה גורם לי להיעלם מהר יותר.
ג'ייקוב לבסוף דיבר אליה. "דניאל, את יכולה לתת לי רגע?"
"למה?" שאלתי, "אתה לא חושב שכדאי שהיא תדע שאתה בן־זונה בעל לב עשוי אבן?" נשענתי על השיש והתבוננתי בו. עכשיו, כשהיינו פנים מול פנים, רציתי לפרק אותו. לא היה בי שמץ של רגש או חמלה כלפי האיש הזה. הרגשתי רק שנאה.
שנאה חזקה ויוקדת.
ג'ייקוב סתם את הפה. הוא ידע ששום דבר שיגיד לא יגרום לו להיראות טוב. עדיף היה שלא לומר דבר.
"זה נכון?" שאלה דניאל.
עכשיו ג'ייקוב ספג מתקפה משתי חזיתות. "מותק, את יכולה לתת לנו רגע?"
"לא, אל תתני לנו רגע," אמרתי, "עופי מכאן. אני מתכוונת לסרס את חבר שלך ואני לא יודעת אם מתחשק לך לראות את זה."
"זהו זה." היא החלה ללכת לעבר חדר השינה. "אני מתקשרת למשטרה."
"רגע, רגע, חכי." ג'ייקוב נפנה אליה מייד, גופו זז מהר מכפי שהכאב אפשר לו. הוא עיווה את פניו עם כל תנועה, אזור החלציים שלו זעק. "אל תתקשרי למשטרה."
חייכתי חיוך של ניצחון. ההתנגדות שלו הייתה טובה לא פחות מהודאה.
"מה, לעזאזל, קורה פה, ג'ייקוב?" היא צרחה, "היא באמת האקסית שלך?"
"כן," השיב בשקט.
"באמת סחרת בה?" היא התעקשה.
חייכתי מאוזן לאוזן והתבוננתי בו נאבק. אם ישקר ויגיד שלא, אעמיד אותו במקומו. אם יאמר 'כן', יאבד את הבלונדינית הסקסית שאיתה שכב. "ג'ייקוב, היא שאלה אותך שאלה."
הוא פנה אליי שוב, הבעתו קרה כקרח.
"וואו. יש לך חתיכת חוצפה להביט בי כאילו אני הצד הרע בסיפור הזה." אולי כאשר היא תלך הוא ינסה להרוג אותי. זה יהיה הסוף המושלם. אסיים את חייו עם סכין בליבו ואעוף משם. האם אפשר להעמיד למשפט אישה נעדרת? הנחתי שהתשובה לכך היא לא.
"דניאל, אולי נדבר מחר?" כעת קולו של ג'ייקוב היה אסרטיבי יותר.
"אלוהים," היא הצמידה את ידה לפיה. "אתה עשית את זה." היא רצה לחדר השינה ולקחה את בגדיה ותיק יד קטן. היא יצאה מהבית בחולצתו בלבד, אפילו לא התלבשה. היא לא העיפה בו מבט.
"אאוץ'," אמרתי, "נראה שהיא זרקה אותך." הוא הפנה אליי את גופו, זעם יוקד בעיניו. חייכתי מפני שאהבתי את המבט הזה. "מה אתה מתכוון לעשות, ג'ייקוב?" הוא אחז בחוזקה בשולי השיש. כתפיו היו מתוחות בזעם. בעיניו ראיתי תאוות דם. הוא שנא אותי על כך ששבתי לחייו והרסתי את מערכת היחסים שלו עם הבלונדינית בעלת השדיים השופעים. "קדימה, תראה לי מה אתה יכול לעשות." למדתי הרבה בשנה האחרונה. הייתי חסרת רחמים ובעלת חוסן נפשי. אף על פי שג'ייקוב היה גדול וחזק ממני ידעתי שאני יכולה לפרק לו את הצורה, והתכוונתי לעשות יותר מכך.
נראה שג'ייקוב הבין שזה מאבק שלא יוכל לנצח בו. הוא שחרר קצת את אחיזתו בשיש וכן הרפה את כתפיו המתוחות. "מה את רוצה?"
ברור שלא הייתה לו כל כוונה להתנצל או לנסות לתרץ את מה שעשה. הוא היה קר כל־כך. זה הקל על השיחה בינינו - לא היה מקום לבולשיט. "אני רוצה מאה אלף דולר עד מחר בחצות היום."
הבעתו לא השתנתה כלל. כעבור רגע צמצם את עיניו עד שהיו חריצים בלבד. "מה?"
דיברתי לאט יותר, החלטתי להיות חצופה וישירה ככל האפשר. "מאה אלף דולר," הדגשתי כל מילה. "אתה צריך שאאיית לך את זה?"
"מה נראה לך, לעזאזל? את חושבת שיש לי סכומי כסף כאלה?"
"לא מעניין אותי אם יש או אין לך. זה הסכום שאתה חייב לי."
“חייב לך?"
עכשיו, כשכבר לא טרח לשקר, ראיתי בדיוק מי ומה הוא. הוא היה שד נטול כל רגש שמקומו בעולם התחתון. ראיתי את הרוע על כל גווניו והוא, ללא כל ספק, היה השחור מכולם. הנבלים שלא החשיבו את עצמם ככאלה היו הסוג המסוכן ביותר.
"שילמו לך עבורי מאה אלף דולר, כדי שאהיה שפחה. אני שילמתי את המחיר, אני עבדתי עבור הכסף הזה, לכן הוא שייך לי. אני רוצה לקבל אותו עד מחר בחצות היום או שאלך למשטרה ואספר להם בדיוק מה עשית."
"פרל - "
"אל תאמר את שמי שוב לעולם." לא אהבתי לשמוע אותו - בטח לא מפיו. היה זה שם שלא שמעתי זמן רב. השם היחיד אליו התרגלתי היה שם שלא אשמע יותר. "יש לך שתים עשרה שעות כדי למצוא פתרון."
"תראי, אין לי סכום כזה של כסף."
"זו לא הבעיה שלי, ג'ייקוב."
הוא זרק את זרועותיו למטה. "השתמשתי בכסף הזה כדי להחזיר את החובות שלי. את יודעת את זה."
"שוב, זה לא מעניין אותי. הכסף הזה שלי. תן לי אותו או שתבלה את שארית חייך בכלא. הבחירה שלך. אני בסדר עם שתי האופציות האלה."
הוא הידק את הלסתות שלו בחוזקה וידיו התכווצו לאגרופים. הוא רצה לחבוט בפניי, אבל ידע שזה לא יתקן את הבלגן שיצר.
"ואני נשארת כאן הלילה. תשאיר את המפתחות שלך בדרך החוצה."
"את לוקחת גם את הדירה שלי?" שאל בתדהמה.
"כן. אני חושבת שזה המעט שאתה יכול לעשות עבורי אחרי שהפכת אותי לשפחת מין. רוצה לשמוע סיפורים?"
הוא הסיט את מבטו ממני, סוף כל סוף מפגין הבעה כלשהי של בושה. "אני צריך לראות ממי אוכל לקחת את הכסף, בסדר?"
"אני לא שמה זין על מה שאתה צריך לעשות. פשוט תעשה את זה." לקחתי את ארנקו ואת המפתחות מהשיש והוצאתי שני שטרות של עשרים. "אתה יכול להוריד את הסכום הזה מהכסף שדרשתי ממך - וגם את הכסף על הפיצה אם אתה באמת חתיכת זין."
הוא פסע לאחור, גופו מתוח. "איך ברחת?"
"כאילו אכפת לך. קח את הדברים שלך ועוף מכאן."
הוא ניגש לחדר השינה וארז בגדים בתיק. לפני שיצא לקח את הארנק שלו ודחף אותו לכיס מכנסיו.
"אני צריכה את המפתח הרזרבי."
"כבר יש לך אחד."
"אני צריכה גם את השני." נקשתי באצבעותיי כדי שיזדרז. לא רציתי לישון בדירה בידיעה שהוא יכול להיכנס בכל רגע נתון בלי שאדע על כך. הוא הביט בי בכעס, פתח מגירה והוציא ממנה את המפתח הרזרבי. הוא זרק אותו על השולחן והצליל הדהד בין קירות הבית. "אתה יכול ללכת עכשיו. אם הכסף לא יגיע אליי עד מחר בחצות היום אפנה למשטרה בלי לחשוב פעמיים." הוא תלה את התיק על כתפו וניגש לדלת. כשפתח את דלת הכניסה הכנסתי את המסמר האחרון בארון הקבורה שלו. "שלא תעז למכור את החברה שלך לזנות. אתה יודע איך זה הסתיים בפעם הקודמת."
*
כשהייתי פנים מול פנים עם ג'ייקוב נעזרתי בכל כוחותיי כדי לא להפגין מולו ולו שמץ של פחד. לא אמרתי לו עד כמה בגידתו פגעה בי. לא סיפרתי לו על אודות כל הדברים המזוויעים שחוויתי בשבי. החזקתי את עצמי, נאבקתי, עד שקיבלתי מה שרציתי.
לאחר שהלך הרשיתי לעצמי להישבר.
לא היה לי לאן ללכת כשהגעתי לעיר. חברתי סטייסי כבר לא גרה בדירתה הקודמת ומקנזי חזר לגור בקליפורניה. לא זכרתי בעל פה את מספרי הטלפון שלהם ולא היה לי מושג מה קרה לנייד שלי.
ג'ייקוב היה הברירה היחידה.
לקחתי את הדירה שלו מפני שלא היה לי איפה לישון. יכולתי לפנות למשטרה ולהסגיר את ג'ייקוב. בוודאי היו משכנים אותי במלון דרכים ואולי נותנים לי קצת כסף לאוכל, אבל זה לא היה לוקח אותי רחוק. עם מאה אלף הדולרים האלה אוכל לפתוח דף חדש. אוכל להשיג דירה משלי ולקחת את זמני במציאת עבודה חדשה. לא הרגשתי פתטית כשדרשתי ממנו את הכסף הזה.
להיפך. לדעתי. הכסף הזה היה שלי.
אני זו ששילמה את החוב. אני נמכרתי למטורף ועבדתי עבור כל דולר ודולר מתוך ההון שאנשים צברו על הגב שלי. היה זה רק הוגן שאקבל את החלק שלי אחרי שגופי נמכר לשטן. לא עניין אותי איך ג'ייקוב ישיג את הכסף הזה.
הוא היה שלי.
אף על פי ששבתי לארצות הברית, הרגשתי לבד. האחוזה הטוסקנית ההיא עוררה בי תחושת ביטחון. הרגשתי בה בבית. מדי לילה הלכתי לישון בהרגשה שאני שייכת. קרואו גרם לי להרגיש כמו אישה, לאחר שקודם לכן הרגשתי כמו חפץ. הוא היה נדיב כלפיי באופן שבו אף אחד אחר לא נהג כלפיי מעולם. הוא היה במצב שבו יכל לעשות מה שרצה בלי שיהיו לכך השלכות, אך מעולם לא עשה זאת. תמיד הזכיר לי שיש לי קול והבחירה בידיי.
אבל עתה כל זה נגוז.
כבר לא הרגשתי בניו יורק אותו הדבר. הרגשתי בה זרה, כאילו זו לא הייתה הארץ שעזבתי. לא היו בה ריחות של לחם טרי ושל גפנים. היא הייתה מלאה בזיהום אוויר ובפיח. במקום לראות סביבי נוף גבעות יפהפה, כל שראיתי היו שלטי חוצות ועליהם אנשים עירומים למחצה. אנשים התהלכו ברחובות מדי יום בלי לדעת כמה חייהם טובים.
זה היה בלתי נסבל.
לא יכולתי לישון במיטתו של ג'ייקוב אז שכבתי על הספה והתכסיתי בשמיכה דקה. גרתי בדירה הזאת במשך שנה, אבל כעת הרגשתי בה כאילו הייתה זו דירה אחרת. בגדיי וחפציי נעלמו והנחתי כי ג'ייקוב מכר אותם. הוא העלים את התמונות, את ספרי המחזור וכל דבר אחר שהיה בעל משמעות עבורי.
הכול נעלם.
ברגע שעצמתי את עיניי ראיתי את פניו של קרואו. לא סיפרתי לו מה קרה או שהצלחתי להימלט. מכשיר המעקב עדיין היה שתול בקרסולי כך שהנחתי שהוא בוודאי הבין לבדו את השתלשלות העניינים. הוא לא בא לחפש אותי אז הנחתי שהוא שחרר אותי. הוא לא ציפה שאשלם לו את חובי.
הייתי חופשייה, סוף־סוף.
הגיע לו שאשנא אותו על מה שעשה לי, אבל לא שנאתי אותו. כשחשבתי עליו, ליבי התמלא בכבוד ובכמיהה כלפיו. התוודיתי בפניו שהתאהבתי בו במהלך הזמן שלנו יחד.
זה היה הדבר המטומטם ביותר שאי פעם עשיתי.
הוא דחה אותי בקרירות. אטמתי את ליבי והשלכתי את המפתח. בסך הכול חוויתי תסמונת שטוקהולם. הוא נתן לי בית וטיפל בי, גרם לי להרגיש בטוחה ומוערכת. בהיותי מפוחדת ולבד, נקשרתי אליו, נצמדתי אליו. שכחתי שהוא היה זה שחטף אותי. שכחתי שהוא הכריח אותי לשכב איתו בתמורה לחופש שלי. שכחתי את כל אלה מפני שהוא גרם לי להרגיש נאהבת.
הייתי מטומטמת כל־כך.
רציתי להמשיך לבכות עוד ועוד מפני שזה גרם לי להרגיש טוב יותר איכשהו, אך ידעתי שזה נמשך מספיק. אפשרי לעצמי להתפרק במשך שעה ולאחר מכן כיביתי את זה והכנסתי את עצמי בחזרה לעניינים. עברתי הרבה חרא בשנה האחרונה, אבל זה לא אמר שלא יכולתי לבנות לעצמי חיים. תכננתי למצוא עבודה טובה ודירה יפה ולהתחיל מחדש.
*
אחרי שקיבלתי את המזומן מג'ייקוב ניגשתי למשטרה כדי להסיר את עצמי מרשימת האנשים הנעדרים. הם בזבזו את זמנם אם עדיין חיפשו אחריי - הנה, חזרתי.
הם שאלו שאלות ורצו לשמוע כל מה שיכולתי לספר להם בתקווה למצוא קצה חוט שיוביל אותם אל הגברים שניהלו את הארגון. סחר בנשים היה ועדיין הינו בעיה ענקית באומה שלנו והמשטרה הייתה נחושה לשים לה סוף. סיפרתי להם כל מה שידעתי מלבד העובדה שג'ייקוב מכר אותי.
לא היה לי חשוב להסגיר אותו. הוא עשה את זה כדי לשלם את חובות ההימורים שלו וידעתי שלא יעשה זאת שוב לאישה אחרת. הנזק כבר נעשה והייתי זקוקה לכסף יותר מאשר לסיפוק שבנקמה. מלבד זאת, תמיד תהיה לי את האפשרות לבקש ממנו עזרה ולאיים להסגיר אותו אם לא ישתף פעולה. עד סוף ימיו יביט מעבר לכתפו בחשש לראות את פניי.
זה היה עונש ראוי.
כששהיתי באחוזתו של קרואו השוטרים הגיעו לשם ואמרו שהם מחפשים אותי. בזמנו חשבתי שהיה זה קיין שכיוון אותם לשם, אבל לא היה בכך כל היגיון. אם מישהו אכן חיפש אותי, רציתי לדעת במי מדובר. אולי היה זה אחד מחבריי והמשטרה תוכל לעזור לי ליצור איתו קשר.
"מי דיווח על היעדרותי?"
הבלש דפדף ברשימות שלו. "החבר שלך, ג'ייקוב, התקשר אלינו מהקריביים ואמר שנחטפת. חלפו כמה חודשים וכל העקבות נעלמו, אבל קצה חוט חדש צץ כאשר אחד מחברייך מצא ראיה לכך שהארגון הספציפי ההוא לוקח את השבויות שלו לאיטליה."
אחד מחבריי?
"הוא התעקש שנמשיך את החיפוש שם, אבל לא מצאנו דבר. הוא היה נחוש כל־כך למצוא אותך. יוקל לו כל־כך כאשר אתקשר ואספר לו שאת בריאה ושלמה. הבחור הזה נראה חולה יותר ויותר עם כל חודש שחלף."
זה היה בחור, אם כך? לא היה לי מושג מי זה יכל להיות. "מה שמו?"
"ג'ייסון." הוא השיב מייד, כאילו השם ישב על לשונו כל הזמן הזה ורק חיכה לצאת החוצה. "הוא אמר שיצאתם בזמן ששניכם למדתם בקולג'."
דמי הלם באוזניי והפסקתי לנשום במשך שלושים שניות כמעט. ג'ייסון ואני סיימנו את הקשר בינינו בצורה יפה, אבל לא ציפיתי שיחפש אותי בצורה פעילה כל־כך. לו ידעתי על כך הייתי מסגירה את עצמי כשהשוטרים באו לאחוזה. התרגשתי במידה שלא יכולתי להסביר. "ג'ייסון..."
"הוא בחור נחמד. אם לא אכפת לך שאביע את דעתי, נראה שאכפת לו ממך הרבה יותר מכפי שהיה אכפת לחבר שלך."
לא הפתעה גדולה. "יש לך את מספר הטלפון שלו? הייתי רוצה להתקשר אליו."
"בטח." הוא כתב את המספר על פיסת נייר. "אני צריך להתקשר אליו בכל מקרה כדי לומר לו שאת בריאה ושלמה. את רוצה לחכות כאן, כדי שיוכל לראות אותך? אני יודע שזה יהיה משמעותי מאוד עבורו."
"הוא בעיר?" בפעם האחרונה שדיברנו הוא התגורר בקליפורניה.
"הוא עבר לכאן זמן קצר לאחר שנחטפת. כאשר ראה את פנייך בחדשות הוא נכנס לעניינים."
עדיין לא יכולתי להאמין שג'ייסון עשה כל־כך הרבה עבורי. הוא היה בחור נהדר וחבל היה לי שנפרדנו מלכתחילה. מערכות יחסים בשלט רחוק לא עובדות וחשבנו שעדיף יהיה אם נישאר חברים במקום לעבור פרידה כואבת.
"אז תישארי?"
הרמתי את מבטי מהפתק שאחזתי בידי. "סליחה... איבדתי את חוט המחשבה."
"תישארי בזמן שאטלפן אליו?"
"כן, כמובן." ברגעים אלה, ג'ייסון היה האדם היחיד על פני כדור הארץ שהייתי חשובה לו. לג'ייקוב מעולם לא היה אכפת ממני.
גם לא לקרואו.
*
כשג'ייסון ראה אותי הוא החל לדמוע. ההקלה הייתה מהולה בהכרת תודה. הוא בהה בי במשך כמה פעימות לב ואז התקדם לעברי עד שעמד במרחק של מטר ממני. הוא בחן את פניי כדי לוודא שזו אכן אני.
התבוננתי במושיע שלי, הרגש מתנפח בגרוני. בשובי לעיר הרגשתי לבד לגמרי. הייתי צריכה להשיג כסף מהגבר שמכר אותי ונאלצתי לישון בדירה שלו. לא היו לי הורים שדאגו לי, אף לא בן משפחה אחד. העובדה שהיה לי מישהו, אדם אחד, גרמה לי להאמין שבאמת אוכל להתחיל מחדש.
"פרל, אני כל־כך שמח לראות שאת בסדר." הוא לא חיבק אותי אף על פי שהיה ברור שרצה לעשות זאת. "כל־כך פחדתי שלא אראה אותך שוב."
"גם אני שמחה שאני בסדר. טוב לחזור."
הוא הושיט את זרועותיו אך עדיין לא נגע בי. "אני יכול לחבק אותך?"
"כמובן."
הוא אפילו לא היה צריך לשאול.
הוא כרך את זרועותיו סביבי ואחז בי בחוזקה. החיבוק היה מלא רכות שלה נזקקתי באופן נואש. זרועות חזקות ומחבקות היו בדיוק מה שנזקקתי לו כדי לעמוד שוב על רגליי. זה העניק לי תקווה. זה העניק לי שמחת חיים.
"יש לי מיליון שאלות לשאול, אבל אגיע אליהן אחר כך." הוא התרחק לאחור והביט בפניי בעיניו הכחולות. הוא נראה בדיוק כפי שנראה לפני שנים. הייתה לו לסת חזקה ועצמות לחיים עוצמתיות. גופו היה הדוק ושרירי ומבנהו רזה. דבר לא השתנה. "איפה את שוהה?"
"תכננתי ללכת לבית מלון - "
"את יכולה להתארח אצלי. אני גר בדירה נחמדה ליד פארק אבניו."
לא יכולתי לסרב להצעתו. העדפתי להיות בבית של מישהו על פני שהייה לבד בחדר במלון. "תודה. אני מעריכה את זה."
"נהדר. בואי נלך."
הוא כרך את זרועו סביב מותניי וכיוון אותי אל מחוץ לתחנת המשטרה. אף על פי שלא נגע בי כבר שנים, מחוות החיבה העניקה לי הרגשה טובה, נכונה. כאילו לא חלף זמן מאז התראינו בפעם האחרונה והחיבור עדיין היה שם. עדיין היה לו אכפת ממני והוא מעולם לא ויתר עליי. הוקרתי תודה על כך שיש לפחות אדם אחד בחיי שאכפת לו ממני.
