6:54 בערב,
יום שלישי, 7 בספטמבר
תינוק הפלסטיק האלקטרוני לא מפסיק לבכות.
אימא שלי לנצח אמרה שהתינוק הזה אמור להיות כמו תינוק אמיתי, אבל הוא לא. אני לא מצליחה להרגיע אותו. אפילו כשאני מנענעת אותו. אפילו כשאני מחליפה לו חיתול ונותנת לו בקבוק. כשאני אומרת ששש... ששש... ששש... ונותנת לו למצוץ את האצבע שלי, הוא פשוט בוהה בי במבט אטום וצורח וצורח וצורח.
אני מחבקת אותו שוב ואומרת לעצמי בראש, לאט ובעדינות, לאט ובעדינות. ואז אני מנסה את כל הדברים שגלוריה הייתה עושה כשהייתי מתחרפנת. אחרי זה אני שמה את היד שלי על העורף שלו ומתרוממת על קצות האצבעות שלי ויורדת. ״הכול בסדר, הכול בסדר,״ אני אומרת. הקול שלי עולה ויורד כמו שיר. ואז — ״אני מצטערת.״
אבל הוא עדיין ממשיך לבכות.
אני מניחה אותו על המיטה שלי כשהבכי מתגבר, ומתחילה לחפש את בובת התינוקת שלי. הבובה האמיתית שלי. אפילו שאני יודעת שהיא לא נמצאת פה. השארתי אותה בדירה של גלוריה. אבל תינוקות בוכים מכניסים אותי ללחץ רציני, אז אני חייבת לחפש. זה כמו חוק בתוך המוח שלי. אני מחפשת במגירות שלי ואז בארון. אני מחפשת בכל המקומות שבהם אפשר למצוא בובה תינוקת.
אפילו במזוודה. המזוודה גדולה ושחורה בצורת קופסה. אני מושכת אותה ממקומה מתחת למיטה שלי. יש לה רוכסן מקצה עד קצה. אבל בובת התינוקת שלי לא נמצאת בתוכה.
אני נושמת נשימה עמוקה. אני חייבת להפסיק את הבכי הזה. אם אכניס אותו לתוך המזוודה, ואדחס מספיק שמיכות וחיות צעצוע מבד וצמר סביבו, ואדחף את המזוודה בחזרה מתחת למיטה, וככה אולי לא אשמע את הבכי. זה יהיה כמו להתעלם מהבכי במוח שלי.
זה מפני שהמוח נמצא בתוך הראש. זה מקום אפל שבו אף אחד חוץ ממני לא יכול לראות שום דבר.
אז זה מה שאני עושה. אני מכניסה את תינוק הפלסטיק האלקטרוני למזוודה ואוספת כמה שמיכות. אני מניחה את השמיכות על הפנים שלו ועליהן כרית ומעליה כמה חיות צעצוע מצמר. אני מנחשת שאחרי כמה דקות הבכי ייפסק.
מפני שכדי לבכות צריך לנשום.
