יואש

מה פשר ההנאה המיידית שחשתי כשרק טבלתי בנהר העברית של 'יואש', הנובלה של יוסף לואידור מלפני ‭ 110‬שנה? היצירה נפתחת כך: "מילדותו התנכר יואש במעשיו. עוד כשהיה בן שלוש שנים היה אוהב לצאת בימות-הגשמים-בחורף הארצישראלי בשעת המטר הסוחף והיה רץ ומפזז כסייח קל-רגליים זה, שפורץ פתאום מחצרו ורץ במרוצה פראית ושובבה לאורך המושבה ולרוחבה". האם ההתענגות על העברית אינה אלא התענגות נרקיסיסטית של הקורא על כך שאולי לא כולם יודעים כמוהו ש"יתנכר" בעברית קדומה פירושו "ייוודע" ("גם במעלליו יתנכר נער", במשלי) או שמא, כל אהבת העברית הזו, אינה אלא שוביניזם לאומי פשוט?

העברית של כותבים עכשוויים רבים אינה שורשית מספיק. במירעה היא נחווית כאמריקאית בעברית. במיטבה היא מדיפה את ריח ההשפעה הגדולה ביותר עליהם: תרגומים מצוינים לעברית מודרנית הדורה של קלאסיקות אירופיות (למשל, תרגומיה של נילי מירסקי). ופתאום, המפגש עם העברית של לואידור מחיה. אבל אולי אין כאן יותר מאשר סנטימנטליות לאומנית או, גרוע יותר, השתבחות עצמית בנכס אינטלקטואלי שערכו צולל?

'יואש' הוא אחד הגילומים המוקדמים והצלולים של "העברי החדש", כלומר של האידיאולוגיה הציונית ששאפה ליצירת טיפוס אדם שונה מיסודו מהיהודי הגלותי ושל הצלחתה של האידיאולוגיה הזו. יואש הוא ילד טבע פראי, אשר "עם הנערים הערבים התרועע יותר משהתרועע עם הנערים העברים". כשהוא שומע מחלוץ בשם דוד, שאיתו הוא מתחבר, מה פירושו של דבר "פוגרום", הוא מזדעזע מאוזלת היד היהודית. התיאור של לואידור, עם זאת, אינו קלישאתי. ראשית, משום שזהו אחד מהמקורות של מה שנהיה לימים קלישאה, כשהקלישאה עוד לא הייתה קלישה, ורעננות הניסוח הראשוני נשתמרה ביצירה עד היום. ושנית, כי לואידור הוא אמן מובהק, המעלה את דמותו של יואש בחיוניות, על צדדיה המפתיעים לעיתים (לואידור, שהתחבר עם יוסף חיים ברנר ונרצח עימו באבו-כביר, כמו מעצב ומפתח את דמות המשנה של עמרם הילד ב'מכאן ומכאן' של ברנר, יצירה שקדמה בשנה ל'יואש'). למשל, בהתרעמותו של יואש על אנשי המושבה שלא נותנים לו, בן ה-‭,15‬ זכות הצבעה. על שאלתו התמהה של דוד: "ובכן, יש הזכות לכל ילד בעריסה להשתתף בבחירות?", עונה יואש במקוריות רבה: "כן, יש לו הזכות. אבל כל זמן שאין הילד בן-דעת ואינו יודע לדרוש בעצמו את זכות-הבחירה – אין לו זכות זו. יש שידרוש איש את זכותו כשהוא בן ‭ ,15‬ויש שלא  יבוא לעולם לבקש את זכותו".

הסיפור מתכנס לקראת מאבק עם הערבים על חלקת שדה בקצה המושבה. אנשי המושבה קנו את החלקה אך איפשרו לערבים לעבד אותה תמורת דמי חכירה. כעת טוענים הערבים שהאדמה שלהם ואנשי המושבה מנסים בדרכים דיפלומטיות ובדרכי שוחד לשדל את השלטון העות'מאני כי כברת האדמה שלהם. יואש מכבד את תושבי הארץ הערבים, נוהג איתם בהגינות אך בקשיחות, וסבור שאת האדמה יש להשיב לבעליה, כלומר לאנשי המושבה, בכוח.

העברית השורשית הולמת כאן להפליא את התמה המרכזית: החייאת עם (להבדיל: גם מותו הטרגי של הסופר הולם את התמה המרכזית ביצירתו). המבקר ברוך קורצווייל דיבר על הבעייתיות שבשימוש בשפת קודש (שפה "סקראלית") בספרות העברית המודרנית המחולנת. אבל לדידי, הקריאה בעברית שורשית בהקשרים מודרניים - כשהיא לא מנייריסטית או מתהדרת בעושרה לשם התהדרות  - היא הזדמנות לחזות בעוף חול לשוני. בפשטות, מרגש לראות את השפה העתיקה מתחייה ומתפקדת כהלכה בהקשרים מודרניים. אפילו לא חייבים להיות ציונים בשביל ליהנות מהתופעה יוצאת הדופן הזו. גם על רעיון "העברי החדש" עצמו אפשר להתענג לא במישור הפוליטי. יש בו יופי רב, ארוטי אך גם מוראלי (אותה יכולת התחדשות; אותו רצון לעמוד ברשות עצמך; אותה יכולת לעמוד מול רודפיך). נכון, גם תחושת שייכות לרצף תרבותי ותיק נמסכת בקריאה בעברית שורשית, ויש בה גם הימלטות מקריאה (וכתיבה) שכולה נשענת, במקרה הטוב, על פירות תרבותיים שעיבדו זרים בשדותיהם שלהם, קרי על פרובינציאליות תרבותית. המשיכה לעבר העברית דומה כך למשיכה לציונות עצמה: רצון בחלקת אדמה משלך, שבה אינך מיעוט מתארח וטפילי. ולבסוף, העברית השורשית מאפשרת רב-רובדיות ואמביוולנטיות.

למשל, אותה מילה, "התנכר", מהפתיח. המילה  משמרת בתוכה גם איכות שלילית, נוכרית-זרה ("ויתנכר אליהם", יוסף לאחיו). כלומר יואש, רומז הטקסט בעקיפין, הוא גם זר, מעין גוי בעצם.

'יואש' קיים ברשת בשלמותו. אך העדפתי לקרוא אותו בספרון שיצא בהוצאת 'דחק'. ברשת כל ספרי העולם כמו נוקבים באצבעם את מותנך ותובעים: קראנו! שלא לדבר על כל "החברים" בפייסבוק. קריאה בספר, תודה לאל, היא אקסקלוסיבית. היא גם לא, אלוהים ישמור, "אינטראקטיבית", כי אם "אינטרה-אקטיבית" (הפעילות היא בתוככי מוחך בלבד). 

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"