תחנות כבות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחנות כבות

תחנות כבות

ספר מודפס

עוד על הספר

דוד פוגל

דוד פוגל (15 במאי 1891 – 10 במרץ 1944) היה משורר וסופר עברי, שפעל באירופה. קובצי שיריו, סיפוריו הקצרים והרומן "חיי נישואים" הקנו לו במהלך השנים שם כאחד הסופרים והמשוררים העבריים המרכזיים ברבע השני של המאה ה-20.

באוגוסט 1940, בעקבות כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, עבר לגור באזור אוטוויל. את התקופה הזו בחייו תיאר במעין יומן אישי שכתב ביידיש (נוסח עברי, בשם "כולם יצאו לקרב", נכלל בספרו "תחנות כבות"). בפברואר 1944 נתפס על ידי הגסטאפו באוטוויל, הועבר למחנה הריכוז דראנסי וממנו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח.

שיריו של פוגל התפרסמו החל משנת 1918 בכתבי עת עבריים, ובהם "הפועל הצעיר", "השילוח", "דבר, "הדים" ו"גליונות". במהלך חייו של פוגל נדפס ספר שירים יחיד שלו, "לפני השער האפל", בווינה, בשנת 1923. באנתולוגיה "מבחר השירה העברית" שיצאה לאור בשנת 1938 נכללו חמישה משיריו של פוגל. 

אחדים משיריו הולחנו: "בלילות הסתיו" הולחן על ידי שם טוב לוי ב-1977, "אמא קטנה", הולחן על ידי שלמה ארצי וגידי קורן, ו"ערי נעורי", הולחן על ידי קובי אושרת ושרה צילה דגן. 

הנובלה "בבית המרפא" ראתה אור מחדש בספריית תרמיל בשנת 1975. נוסח חדש של "חיי נישואים", ראה אור בסדרת "הספרייה" בשנת 1986. הכרך "תחנות כבות" שיצא ב-1990 בסדרת "הספריה החדשה". 

ב-2012 ראה אור לראשונה "רומן וינאי", רומן של פוגל שהתגלה ב-2009 בעיזבונו בארכיון "גנזים". 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/37wh9amx

תקציר

הכרך 'תחנות כבות' כולל את כל הסיפורת של פוגל, למעט הרומאן 'חיי נישואים', שבו נתגלה פוגל לקהל הקוראים הרחב וביסס את מעמדו כאחד הבולטים והעזים שביוצרי הסיפורת העברית במאה העשרים, ו'רומאן וינאי' שהתגלה בעזבונו ב-2011.
 
פותחת את הספר הנובלה "נוכח הים", שנחשבת על-ידי רבים כיצירה השלמה ביותר של פוגל ("מן היצירות הבולטות בסיפורת העברית" - גרשון שקד). מעטות משתוות לה בקיסמה הלשוני. בני-הזוג בַּארט וגינָא מגיעים לחופשת-נופש קיצית נוכח הים והשמש של כפר דייגים בריביירה הצרפתית, שרוב תושביו איטלקים. בפסק-זמן זה מחייהם הרגילים חוֹוים השניים התפרצות עזה של חירות יצרית. הדרמה החיצונית מתגלגלת לדרמה פנימית הרסנית, של ספק גילוי עצמי, ספק איבוד עצמי.
 
במרכזו של כרך זה רומאן אוטוביוגראפי לא ידוע של פוגל, שזה פירסומו הראשון. כשישב פוגל, בעל הנתינות האוסטרית, במלחמת העולם השנייה בצרפת, הוא נאסר על-ידי הצרפתים בתור "גייס חמישי" של הרייך הגרמני (!). כזה הוא גם גורלו של וייכרט, גיבור הרומאן 'כולם יצאו לקרב', המתגלגל ממחנה-ריכוז צרפתי אחד למשנהו במין מציאות "קפקאית". זוהי יצירה גרוטסקית, השונה משאר כתיבתו של פוגל בהומור הגרדומים המפתיע והסוחף שבה, ואחת מן הפסגות של יצירת פוגל. היא נכתבה ביידיש (בשונה מכל כתיבתו של פוגל), ומנחם פרי ערך ותרגם אותה.
 
עוד בספר: "בבית המרפא" - סיפור המתרחש בבית מרפא יהודי לחולי שחפת. אורניק, גיבורו, מובל סהרורי על-ידי כוחות זרים לו, שאינם אלא מעמקיו, אל סופו הטראגי הבלתי נמנע; ו"קצות הימים" - יומן של פוגל הצעיר, שראשיתו סיפור "לוליטה" - פרשת אהבה של פוגל בן ה-19 עם ילדה בת 11 ובמקביל גם עם אמה, האשה הראשונה שידע.
 
הנובלות "נוכח הים" ו"בבית המרפא" הכלולות בספר ראו אור גם בנפרד, בסדרת הספריה הקטנה.

פרק ראשון

יום ה' בבוקר, כ' חשון תרע"ג, קומרנה.
 
 
 
משהו מעברי: זוכרני: בחורף העבר, בערב, בשעה השמינית; זה עכשיו שבתי משיעורי המיוחד, אצל סולצקי, למעוני, למִטבחה של "בַּתִיל זַמֶצ'יק".
מדליק אני את עששיתי שעל השולחן, משים עליה את זכוכיתה שכמעט כולה מפוחמת, ושפורחים ממנה פירורי פיח, פושט את אדרתי ויושב אצל השולחן, על הכיסא המרובע, היחיד במטבח.
מסביב דממה: בחדר הסמוך, שדלתו פתוחה, נמצאת באותה שעה "בתיל זַמֶצ'יק"; היא עומדת על ברכיה על הספה, כשהיא מעוטפת בסודר חם, ובידיה היא נשענת על השולחן שלפניה וקוראת מתוך ספר קריאה עיונית. בחדר מתקתק השעון צלולות, ובחוץ מטפטפות טיפות מן הגג בהפסקות קצרות ונופלות לתוך השלוליות מתוך בעבוע.
אני יושב אצל השולחן ומעיין בספר.
השולחן הפרוש  במפה מזוהמת – קצהוּ הימני משמש לי לכוננית, עליו מסודרים כמה ספרים זה על גב זה, – חלקו האמצעי משמש לי שולחן עבודה, ועל הקצה השמאלי פרוש עיתון ישן על המפה ועליו עומדת כוס בקערית, שבקרקעיתה יש שיור של תה.
השעון מתקתק והטיפות מטפטפות, ובחדר מרחפת עצבות אלמית, קלה ונעימה.
בחצר נשמעים צעדים איטיים; אני מכירם.
הדלת נפתחת איטיוֹת ומתונוֹת; נכנסת היַלדה.
אני איני מזדרז להסב את ראשי אליה, מפני שאני יודע שהיא נכנסה ולא אחרת.
הילדה מברכת בערב טוב את בעלת מעוני, ניגשת אלי לאט, מפליטה "שלום" קצת חנוק, כשהיא תוחבת בידי את ידה הקרירה.
אני מראה לה מקום לשבת על הדרגש העומד בין הכותל החוצץ את המטבח מן החדר השני לבין התנור – לאורכו – ובין שולחני, לימינו, לבין הכותל – לרוחבו; הדרגש – משכבי.
הילדה יושבת בחשאי – ושותקת.
אני מעיין עוד בספרי; צריך אני לגמור את העניין, והיא יושבת לימיני ומהרהרת מה, כשנודף ממנה ריח חוּצִי, רטוב וגִשְׁמי.
אני גומר את העניין, פונה אל הילדה ומתחיל לדבר אליה בחשאי.
מסתכל אני בעיניה החולמות, במגבעתה הכחולה-כהה, בצווארון סודרה האדום ובשמלתה הקצרה, התלמידתית. אנו מתלחשים, מתלחשים.
בחדר אור כהה ועל הכותל שלימיני מתנועע צל ראשי בשערות ארוכות, וצל הילדה.
ומספרת לי הילדה בקול חשאי ועצבני על העינויים שאמהּ הרעה והמקנאת מענתה מפני שהיא הולכת אלי, ועל הזלזולים והחירופים שהיא מחרפתה, – ומקוננת הילדה חשאית על מצבה, וצלה מתנועע איטיוֹת על הכותל – ואני שומע וצער לוחץ את לבי, מרככו וממסמסו.
אני מדבר על לבה, מנחמה ומשדלה בדברי פיוס.
הילדה מתפייסת קצת ומגחכת גיחוך קל, כִּגְחוֹך השקיעה ביום חורפי, על השלג.
והכל בחדר מביע צער אילם ונעים, – הכל: האור הכהה והזכוכית המעשנת, הראי המאובק שאצל הספרים – והספרים, הדרגש והמצעות המקופלים למראשותיו, הנפשות השותקות וצלליהן, החלון היחיד המסוּכך במסך עד לחציו, ומחציו ולמעלה משקיף בו הלילה השחור וחלון הבית שמנגד, ודלי המים שעל הכיסא אצל החלון.
הילדה שותקת ומביטה עלי במסירות ובתקווה, ואני מביט עליה באהבה אבהית.
ככה אנו יושבים ויושבים...

דוד פוגל

דוד פוגל (15 במאי 1891 – 10 במרץ 1944) היה משורר וסופר עברי, שפעל באירופה. קובצי שיריו, סיפוריו הקצרים והרומן "חיי נישואים" הקנו לו במהלך השנים שם כאחד הסופרים והמשוררים העבריים המרכזיים ברבע השני של המאה ה-20.

באוגוסט 1940, בעקבות כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, עבר לגור באזור אוטוויל. את התקופה הזו בחייו תיאר במעין יומן אישי שכתב ביידיש (נוסח עברי, בשם "כולם יצאו לקרב", נכלל בספרו "תחנות כבות"). בפברואר 1944 נתפס על ידי הגסטאפו באוטוויל, הועבר למחנה הריכוז דראנסי וממנו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח.

שיריו של פוגל התפרסמו החל משנת 1918 בכתבי עת עבריים, ובהם "הפועל הצעיר", "השילוח", "דבר, "הדים" ו"גליונות". במהלך חייו של פוגל נדפס ספר שירים יחיד שלו, "לפני השער האפל", בווינה, בשנת 1923. באנתולוגיה "מבחר השירה העברית" שיצאה לאור בשנת 1938 נכללו חמישה משיריו של פוגל. 

אחדים משיריו הולחנו: "בלילות הסתיו" הולחן על ידי שם טוב לוי ב-1977, "אמא קטנה", הולחן על ידי שלמה ארצי וגידי קורן, ו"ערי נעורי", הולחן על ידי קובי אושרת ושרה צילה דגן. 

הנובלה "בבית המרפא" ראתה אור מחדש בספריית תרמיל בשנת 1975. נוסח חדש של "חיי נישואים", ראה אור בסדרת "הספרייה" בשנת 1986. הכרך "תחנות כבות" שיצא ב-1990 בסדרת "הספריה החדשה". 

ב-2012 ראה אור לראשונה "רומן וינאי", רומן של פוגל שהתגלה ב-2009 בעיזבונו בארכיון "גנזים". 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/37wh9amx

עוד על הספר

תחנות כבות דוד פוגל
יום ה' בבוקר, כ' חשון תרע"ג, קומרנה.
 
 
 
משהו מעברי: זוכרני: בחורף העבר, בערב, בשעה השמינית; זה עכשיו שבתי משיעורי המיוחד, אצל סולצקי, למעוני, למִטבחה של "בַּתִיל זַמֶצ'יק".
מדליק אני את עששיתי שעל השולחן, משים עליה את זכוכיתה שכמעט כולה מפוחמת, ושפורחים ממנה פירורי פיח, פושט את אדרתי ויושב אצל השולחן, על הכיסא המרובע, היחיד במטבח.
מסביב דממה: בחדר הסמוך, שדלתו פתוחה, נמצאת באותה שעה "בתיל זַמֶצ'יק"; היא עומדת על ברכיה על הספה, כשהיא מעוטפת בסודר חם, ובידיה היא נשענת על השולחן שלפניה וקוראת מתוך ספר קריאה עיונית. בחדר מתקתק השעון צלולות, ובחוץ מטפטפות טיפות מן הגג בהפסקות קצרות ונופלות לתוך השלוליות מתוך בעבוע.
אני יושב אצל השולחן ומעיין בספר.
השולחן הפרוש  במפה מזוהמת – קצהוּ הימני משמש לי לכוננית, עליו מסודרים כמה ספרים זה על גב זה, – חלקו האמצעי משמש לי שולחן עבודה, ועל הקצה השמאלי פרוש עיתון ישן על המפה ועליו עומדת כוס בקערית, שבקרקעיתה יש שיור של תה.
השעון מתקתק והטיפות מטפטפות, ובחדר מרחפת עצבות אלמית, קלה ונעימה.
בחצר נשמעים צעדים איטיים; אני מכירם.
הדלת נפתחת איטיוֹת ומתונוֹת; נכנסת היַלדה.
אני איני מזדרז להסב את ראשי אליה, מפני שאני יודע שהיא נכנסה ולא אחרת.
הילדה מברכת בערב טוב את בעלת מעוני, ניגשת אלי לאט, מפליטה "שלום" קצת חנוק, כשהיא תוחבת בידי את ידה הקרירה.
אני מראה לה מקום לשבת על הדרגש העומד בין הכותל החוצץ את המטבח מן החדר השני לבין התנור – לאורכו – ובין שולחני, לימינו, לבין הכותל – לרוחבו; הדרגש – משכבי.
הילדה יושבת בחשאי – ושותקת.
אני מעיין עוד בספרי; צריך אני לגמור את העניין, והיא יושבת לימיני ומהרהרת מה, כשנודף ממנה ריח חוּצִי, רטוב וגִשְׁמי.
אני גומר את העניין, פונה אל הילדה ומתחיל לדבר אליה בחשאי.
מסתכל אני בעיניה החולמות, במגבעתה הכחולה-כהה, בצווארון סודרה האדום ובשמלתה הקצרה, התלמידתית. אנו מתלחשים, מתלחשים.
בחדר אור כהה ועל הכותל שלימיני מתנועע צל ראשי בשערות ארוכות, וצל הילדה.
ומספרת לי הילדה בקול חשאי ועצבני על העינויים שאמהּ הרעה והמקנאת מענתה מפני שהיא הולכת אלי, ועל הזלזולים והחירופים שהיא מחרפתה, – ומקוננת הילדה חשאית על מצבה, וצלה מתנועע איטיוֹת על הכותל – ואני שומע וצער לוחץ את לבי, מרככו וממסמסו.
אני מדבר על לבה, מנחמה ומשדלה בדברי פיוס.
הילדה מתפייסת קצת ומגחכת גיחוך קל, כִּגְחוֹך השקיעה ביום חורפי, על השלג.
והכל בחדר מביע צער אילם ונעים, – הכל: האור הכהה והזכוכית המעשנת, הראי המאובק שאצל הספרים – והספרים, הדרגש והמצעות המקופלים למראשותיו, הנפשות השותקות וצלליהן, החלון היחיד המסוּכך במסך עד לחציו, ומחציו ולמעלה משקיף בו הלילה השחור וחלון הבית שמנגד, ודלי המים שעל הכיסא אצל החלון.
הילדה שותקת ומביטה עלי במסירות ובתקווה, ואני מביט עליה באהבה אבהית.
ככה אנו יושבים ויושבים...