פרולוג
ג'יאנה
הבטתי בדמותי במראה. סנטרי היה מכוסה דם, ודם נטף מהחתך שבשפתי התחתונה וירד אל החולצה שלי. השפה כבר התחילה להתנפח, אבל שמחתי כשגיליתי שעיניי יבשות ושאין סימן אפילו לדמעה אחת.
מתיאו הופיע מאחוריי והתנשא מעליי, עיניו הכהות סקרו את פניי המלוכלכות. ללא חיוך הכריש האופייני לו וללא השעשוע היהיר, הוא נראה כמעט נסבל. "את לא יודעת מתי לסתום, אה?" שפתיו נמתחו לחיוך זחוח, אך הוא נראה מעוות משום מה. היה משהו לא רגוע בעיניו. המבט שנשקף מהן הזכיר לי את המבט שראיתי בפניו כשטיפל בשבויים הרוסים במרתף.
"גם אתה לא," אמרתי, והתכווצתי נוכח הכאב שהציף את שפתי.
"נכון," אמר בקול מוזר. לפני שהיה לי זמן להגיב, הוא לפת את מותניי, סובב אותי והרים אותי לישיבה על המשטח הצמוד לכיור. "לכן אנחנו מושלמים זה לזה."
שוב חזר החיוך היהיר. הבן־זונה נכנס בין רגליי.
"מה אתה עושה?" סיננתי והחלקתי לאחור כדי להגדיל את המרחק בינינו. הדפתי את חזהו.
הוא לא זז. הוא היה חזק ממני. חיוכו התרחב. הוא תפס בסנטרי והרים את ראשי. "אני רוצה להסתכל על השפה שלך."
"אני לא צריכה ממך עזרה עכשיו. אולי מלכתחילה היית צריך למנוע מאבא שלי לפוצץ לי את השפה."
"כן, נכון," אמר בקול אפל, ואגודלו נגע בעדינות בפצע שלי בשעה שפישק את שפתיי. "אם לוקה לא היה מרסן אותי, הייתי תוקע את הסכין בגב של אבא שלך, ולעזאזל עם ההשלכות. אולי עוד אעשה את זה."
הוא שחרר את השפה שלי ושלף סכין מעוקלת וארוכה מהנרתיק שמתחת לז'קט שלו וסובב אותה בידו, מבט מחושב על פניו. ואז עיניו ריצדו לעברי. "את רוצה שאהרוג אותו?"
אלוהים, כן. רעדתי לשמע קולו. ידעתי שזה לא בסדר, אבל אחרי מה שאבא אמר היום, רציתי שיתחנן לרחמים וידעתי שמתיאו מסוגל להוריד כל אחד על הברכיים, והמחשבה הלהיבה אותי להחריד. זו בדיוק הסיבה שבגללה רציתי לצאת מהחיים האלה, שבגללה עדיין רציתי לצאת. היה בי פוטנציאל לאכזריות והכול בגלל החיים האלה. "המשמעות תהיה מלחמה בין ניו יורק לשיקגו," אמרתי בפשטות.
"לראות את אבא שלך מדמם למוות לרגליי יהיה שווה את זה. את שווה את זה."
