נוסעות סמויות

 

"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה״ (ירמיהו, ב, ב)

 

הנכונות ללכת אל הלא נודע מתוך אמונה כנה מבטאת באופן העמוק ביותר את המסירות, את ההקרבה ואת אומץ הלב הנדרשים מנשים העוברות למדינה זרה בעקבות בני זוג, תכונות אשר ניתן לראות בהן חסד של ממש. אף על פי כן, החוויה המורכבת של נשים אלו נותרת לרוב בשולי השיח הפופולרי והאקדמי כאחד. נשים אלו הן "הנוסעות הסמויות" המתלוות למסע מאתגר בעקבות הקריירה של בני זוגן, תוך כדי כך שתרומתן ומאמציהן נותרים בצל. בפועל, הן נדרשות לעזוב את כל מה שחיבר אותן למקום שבו חיו, לנטוע את חייהן במקום זר ולשמש עוגן איתן שסביבו מתארגנת המשפחה מחדש. דבריה של איילת חושפים מעט מהמורכבות המתלווה לבחירה של נשים בנסיעה כזו:

בעלי התקשר אלי מהחוף המערבי בארה"ב. הוא סיים שם ריאיון בעבודה שמאוד רצה לנסוע אליה והתקשר להגיד לי שהוא התקבל. הוא שאל אותי: "אז נוסעים? אני רוצה להחזיר להם תשובה כמה שיותר מהר". באותם ימים היה חורף וההתקררות שלי פגעה לי במיתרי הקול, ולא ממש יכולתי לדבר, בטח שלא על נושא כזה, ועוד בטלפון. כל ההתלבטות שלי הייתה עוד על הפרק אבל לא היה זמן והייתי צרודה. אז בגדול הסכמתי.

כמו איילת אשר באופן סמלי נאלמה דווקא ברגע שבו נדרשה להביע את דעתה, נשים מוצאות שאין זה פשוט להביע את דעתן על המעבר לחו"ל, בעיקר אם הן מסתייגות מכך. הן חשות שאין להן ברירה ממשית מלבד לתמוך בקריירה של בני זוגן ולהסכים למשימת הרילוקיישן. אם היו להן חששות או התנגדויות הם הושתקו, בעיקר על ידי עצמן. מתוך כך, מטרת הספר הזה בראש ובראשונה להביא אל מרכז הבמה את קולן של אלו שנותרות לרוב מאחורי הקלעים, אך בפועל תמיכתן להצלחת הנסיעה היא מכרעת.

בדומה לכל הנשים שהתראיינו לצורך ספר זה, משפחתי ואני עברנו לחיות שנים אחדות בחו"ל בעקבות התפתחות בקריירה של בן זוגי. במהלך השנים שבהן חייתי בחו"ל נפגשתי עם עשרות נשים משכילות ובעלות קריירה מרשימה אשר למראית עין ויתרו בקלות רבה על כל מה שהשיגו על מנת לתמוך בבני זוגן. כמעט לכולן היה ברור שהצעד הוא הכרחי, ושהמחירים שהן ישלמו על כך הם זניחים לעומת הרווח המקצועי, הכלכלי והתרבותי של בני המשפחה.

בניגוד לגברים אשר ההשתלבות במקום העבודה שמרה על תחושת המשכיות בחייהם, נשים אלו נותרו להתמודד בחזית הסבוכה של הסתגלות למקום חדש. חייהן הפכו לרצף של אתגרים שכללו התארגנות פיזית וטכנית, סידורים בירוקרטיים, עניינים רפואיים ומסכת שלמה של התאקלמות אקדמית וחברתית של ילדיהן. אולם האתגר המורכב מכול היה כיצד לשמר תחושה של משמעות בתוך עולם זר לאחר שכל היסודות שעליהם מושתתת זהותן התערערו. האובדן האישי, המקצועי, התרבותי והחברתי שנשים חוו בעקבות המעבר למדינה זרה יצר שבר בזהות שלהן ודרש מהן לחפש דרכים חלופיות למציאת משמעות וכיווּן בחייהן. בחברה המעריכה יותר עבודה מפרנסת מפעילות בזירה הביתית והמשפחתית, המשימה הזאת אינה פשוטה.

אז מה את עושה כל היום?

קיים פער עצום בין התדמית הציבורית של נשים ברילוקיישן לבין המציאות המורכבת שהן חוות. הדימוי הפופולרי של רילוקיישן כחוויה חד־פעמית, חופשה מתמשכת או הפוגה ממרוץ החיים, מצייר את חייהן של נשים אלו כחיי נוחות ושפע. הן פטורות כביכול מדאגות כלכליות, אינן קרועות בין הדרישות הסותרות של עבודה ומשפחה וחופשיות לפעילות פנאי בלתי מוגבלת. נשים העומדות בפני משימת רילוקיישן מאמצות פעמים רבות את הדימוי הזה. הן מתכננות לטפח תחביבים, לצרוך תרבות ובאופן כללי להשקיע סוף־סוף בעצמן. בפועל, המציאות של נשים העוברות למדינה זרה שונה מאוד. ראשית, חלק ניכר מהן אינן נהנות משיפור במצבן הכלכלי בעקבות הרילוקיישן. סביר להניח שמשפחות אשר איבדו בעקבות המעבר הכנסה משמעותית של האישה, או משפחות שבהן הארגון אינו תומך במשפחה ומשלם משכורת לעובד בלבד, לא ירוויחו מהמעבר ואולי אף יפסידו ממנו. ישנן משפחות היכולות להתקיים בתקופת הרילוקיישן רק בזכות גיוס משאבים מבחוץ כגון חסכונות, הלוואות או תמיכה שהן מקבלות מבני המשפחה המורחבת. חשוב מכך, נשים מוצאות שקשה להן מאוד לעבור מחיים מקצועיים מלאים להשקעה בתחביבים, גם אם באופן תיאורטי הן פנויות לכך.

נדיר למצוא נשים אשר השתמשו בזמן שהתפנה להן מהעבודה והשקיעו בעצמן, בתחביבים שלהן או בצריכת תרבות. הרוב המכריע של הנשים מפנה את האנרגיה, את הכישורים ואת המיומנות שהושקעו קודם לכן בקריירה, כלפי הילדים או תחזוקת הבית. ככל הנראה, פעילות בזירה הביתית היא הנתיב הלגיטימי והמיידי ביותר שבו נשים יכולות לשקם את זהותן שנפגעה עמוקות כתוצאה מהמעבר. חמוטל לנדאו (2012), פסיכולוגית קלינית שנסעה בעצמה בעקבות בעלה לרילוקיישן, תיארה את חוויית הבדידות של נשים אלו במילים "זר לא יבין זאת", וטענה שאמירות שבהן נשים נתקלות כגון "הייתי מתחלפת אתך", "כל כך רציתי שנת חופש כמו שלך", או "תיהני מהשקט", מגבירות למעשה את מצוקתן שכן הן חשות שהכיוון בחייהן נעלם.

גם ההנחה שנשים מחכות להזדמנות לעזוב את עבודתן לטובת צורכי המשפחה (הנחה שלעולם לא תעלה על הדעת כאשר מדובר בגברים) מעוררת שאלות חשובות ביחס לחשיבות הקריירה של נשים בחברה בת־זמננו. בפועל, נשים רבות חשות שהאובדן המקצועי הוא קשה מנשוא ושיש לו השפעות עמוקות על הערך העצמי שלהן, על מערכת יחסי הזוגיות שלהן, על עולמן החברתי ועל זהותן כנשים. יתר על כן, ככל שהאישה מגובשת יותר מבחינה מקצועית, עולה הסיכוי לכך שהיא תחווה קשיי הסתגלות בעקבות אובדן הקריירה שלה (Braseby 2010).

מהו רילוקיישן?

המושג "רילוקיישן" מתייחס למצב שבו אדם עובר למקום זר מתוך שיקולים מקצועיים. לעיתים קרובות, רילוקיישן מתייחס למשימות בין־לאומיות הדורשות מעבר למדינה זרה, אם כי ייתכנו גם מצבים של מעבר בתוך גבולות המדינה. מול ההתפשטות הגלובלית של חברות, מנהלים מעדיפים לשלוח אנשי מקצוע לנהל משימות קצרות טווח בחו"ל ולא להישען על עובדים מקומיים. האנשים המבצעים רילוקיישן מביאים איתם ידע, מומחיות וניסיון בין־לאומי. לכן, ההערכה היא שמספר האנשים שיעברו למדינה זרה בעקבות שיקולים מקצועיים יעלה בשנים הקרובות (Hyslop 2010).

המונח המקובל לתיאור אנשים הנמצאים ברילוקיישן הוא מהגרי ידע (Expatriates). אלה אנשים שהמדינה המארחת מאפשרת להם להגר אליה, מכיוון שהם מביאים עמם ידע מקצועי יקר ונחוץ. המושג "רילוקיישן" תורגם בעברית ל"עיתוק", מושג שנבחר לאחר שארגון הרילוקיישן הישראלי ערך תחרות נושאת פרסים לתרגום של המונח. התחרות החלה בעקבות ההצהרה ש"הצבה מחדש" או "ניוד מומחים" אינם משקפים בהצלחה את הרעיון הנמצא בבסיס המושג המתאר מעבר למדינה זרה. עם זאת, בחרתי לשמור על המושג "רילוקיישן" מכיוון שמושג זה הוא השגור והמוכר, הן בחיי היום יום והן בספרות המקצועית המועטה שנכתבה בעברית על הנושא.

קיימים הבדלים מסוימים בין הגירה לרילוקיישן. אנשים ברילוקיישן אינם מהגרים טיפוסיים שכן הם שייכים למעמד בינוני־גבוה, מגיעים לזמן מוגבל ונשלחים בדרך כלל על ידי חברות מאורגנות. בשונה מכך, הגירה היא מצב שבו המהגר עצמו מחליט, מסיבות מגוונות, לעבור למדינה זרה לתקופה ממושכת. יחד עם זאת, ההבחנה בין שני המצבים היא בעיקר קוסמטית, שכן חלק מהאנשים שהגיעו למטרת רילוקיישן מחליטים בשלב מאוחר יותר להגר, ולעומתם אחרים מחליטים לבצע הגירה משיקולים מקצועיים. בספר זה השתמשתי במושג "רילוקיישן" במטרה ליצור מסגרת מוכרת ומוגדרת לדיון, וחלק ניכר מהרקע התיאורטי המובא כאן לקוח מעולם ההגירה (Urry 2007).

לאורך שנים היה המחקר שעסק בתופעת הרילוקיישן נחלתם הבלעדית של תחומים כגון משאבי אנוש ומנהל עסקים. מחקרים אלו הוקדשו לניבוי העלויות, הסיכונים והכדאיות הכרוכים במשימות רילוקיישן, הן עבור החברה והן עבור העובד. עם זאת, על אף ש-90% מהעובדים המבצעים משימת הרילוקיישן עושים זאת יחד עם בני משפחתם, התעלם המחקר האקדמי כמעט לחלוטין מרווחתם של בני המשפחה הנלווים. ההזנחה בספרות המחקר נבעה מההנחות שהמעבר הוא זמני, ושרוב האנשים מסתגלים אליו היטב. עם הזמן החלו להצטבר עבודות המתארות את הקשיים שעמם מתמודדים אנשים בתהליך הרילוקיישן, ואת ריבוי המשאבים שעליהם להשקיע בתהליך ההסתגלות. יתר על כן, חוקרים החלו לתעד את הנזק לתחושת ה"עצמי" המתרחש בקרב נשים הנלוות לבני זוגן, בעיקר כאשר המעברים הם חוזרים (Cooke 2001; Finch 1983; Jervis 2011).

ההבנה שרווחתן של נשים היא גורם מכריע בהצלחת הרילוקיישן הולידה גל של עבודות אקדמיות אשר רובן משתייכות לדיסציפלינה של חקר ארגונים. עבודות אלו מתמקדות בגורמים המנבאים הסתגלות מוצלחת המתבטאת בפתיחות תרבותית, ברשת חברתית, בתמיכה ארגונית וכדומה (Pellico and Stroh 1997). לעומת זאת, נעדר מן השיח האקדמי דיון יסודי בחוויה הרגשית של נשים כאשר הן ניצבות בפני טלטלה חריפה בזהות שלהן, ובהשפעתה על היחסים המשפחתיים, החברתיים והמקצועיים שלהן. למרות האובדן המשמעותי שנשים חוות במעבר למדינה זרה, בספרות המקצועית קיימת התייחסות דלה למנגנונים השונים אשר באמצעותם נשים פועלות לשיקום הזהות שלהן ולכוחות החברתיים והתרבותיים המעצבים את בחירתן במנגנונים אלו.

מ'בת זוג נגררת' ל'בת זוג נלווית' - שאלה של טרמינולוגיה

בספרות המקובלת בתחומים משאבי אנוש ומנהל עסקים, אדם שעבר למקום אחר בשל הזדמנויות העבודה של בן הזוג מכונה בדרך כלל Trailing spouse ("בן הזוג הנגרר" או ה"נסחב"). מקור הביטויTrailing spouse נותר מסתורי למדי. המושג הוזכר לראשונה בתחילת שנות ה-80 על ידי מארי בראלובה (Bralove 1981) בעיתון וול סטריט ג'ורנל, אך ישנן עדויות לכך שהמושג היה בשימוש גם קודם לכן. למעשה, המושג הופיע בספר רפואה שראה אור בשנת 1978, אך משום מה הכותב מכחיש את היותו ממציא המושג (Stevens, Goodman, and Mick 1978).

שפה משקפת את המציאות אולם גם מבנה אותה. המושג "בן הזוג הנגרר" זכה לביקורת רבה מכיוון שהוא מבליט את חוסר השליטה של בן הזוג הנלווה. בחלק מההגדרות המושג Trailing spouse מכיל בתוכו אופי קורבני, למשל ההגדרה במילון אוקספורד: "אדם, בדרך כלל אישה, אשר הקריב את עבודתו או הקריירה שלו כדי לאפשר לבן זוגו לקבל עבודה חדשה במיקום אחר" (Heery and Noon, 2008).

שימוש במושג זה משמר את הפסיביות של מי שהחליט להתלוות לבן או לבת זוגו במשימת הרילוקיישן, ומתאר אותו כנספח ולא כצד פעיל ומשתתף. לכן, ישנם המעדיפים ביטויים כגון בן הזוג העובר (relocated partner), בן הזוג המהגר (expatriate spouse) או בן הזוג הנלווה (accompanied spouse). עם זאת, חוקרים אחדים בוחרים באופן מכוון להשתמש בביטוי Trailing spouse מתוך מטרה להדגיש את מידת השליטה המוגבלת של בני הזוג על התהליך. כך למשל ציינה קימברלי סוונסון (Swanson 2013) שאין לה שום בעיה עם המונח המסורתי, ושהיא תמשיך להשתמש בו מכיוון שהוא מגדיר בדיוק את תחושתה שבני הזוג הנלווים מהווים "סוג ב'".

האקדמיה ללשון עברית, אשר אליה פניתי בשאלה כיצד לתרגם את המונח Trailing spouse, הציעה להשתמש במושג "בן זוג נלווה" או "בת זוג נלווית". מעניין שגם האקדמיה ללשון העדיפה את המושג "בן זוג נלווה" ולא "בן זוג מלווה", כך שגם בעברית תישמר האופנות הפסיבית שמתקיימת במושג Trailing. לכן אשתמש לאורך הספר במושג "בן זוג נלווה" או "בת זוג נלווית" כדי לתאר גברים ונשים שהחליטו לעבור למדינה זרה משיקולי הקריירה של בני זוגם. באופן מרומז יותר, ניתן לזהות את האופנות הפסיבית שיש בחוויותיהם של בני זוג נלווים בכותרת הספר "נוסעות סמויות", ביטוי שנועד במקור לתאר נוסעים לא חוקיים אשר זהותם אינה ידועה. התנועה בין פסיביות לאקטיביות עוברת כחוט השני לאורך כל פרקי הספר ומזמינה דיון חשוב במקומן ובתפקידן של נשים בתהליך הרילוקיישן.

המחקר על נשים ישראליות ברילוקיישן

המחקר נולד בעקבות מפגשים רבים שהיו לי עם נשים משכילות בעלות קריירה שעברו לחו"ל בעקבות העבודה של בן זוגן. נשים אלו תיארו חוויות של אובדן משמעותי שגבלו לעיתים במשבר, לצד חוויות של צמיחה והתפתחות. השאלה כיצד נשים מגלות את עצמן מחדש היוותה עבורי נקודת יציאה למחקר אקדמי. סקרן אותי לגלות מה בדיוק נשים מאבדות במעבר לחו"ל, מה הן בונות במקום מה שאבד, ומהם המנגנונים (היעילים יותר או פחות) המסייעים להן לשקם מחדש את החלל שנפער בחייהן. תהיתי גם ביחס לקלות הבלתי נסבלת לעיתים שבה נשים מוכנות לאבד רבדים משמעותיים בזהותן על מנת לתמוך בבני זוגן, כמו גם ביחס למידת הבחירה והחופש שהן חשות בהחלטה לנסוע.

כדי לענות על השאלות הללו ערכתי מחקר פנומנולוגי (מחקר המתמקד בתופעה מסוימת) הכולל ריאיונות עומק עם נשים ישראליות ברחבי העולם. המחקר כלל 14 נשים (בגילים 42-28) שעברו לאירופה ולארה"ב בעקבות הקריירה של בני זוגן. בעת עריכת המחקר, חלק מהן כבר שבו לישראל בתום הרילוקיישן, ואחרות חוו כמה מעברים בעקבות בן הזוג. על בסיס ההנחה שאימהות מושפעות יותר מתהליכי רילוקיישן בהשוואה לנשים שאינן אימהות (Cooke 2001), כל הנשים שראיינתי היו אימהות לילדים קטנים, רובם ככולם צעירים מגיל 10. כל הנשים היו משכילות (לכל הפחות תואר ראשון), וכולן עבדו מחוץ לבית לפני המעבר. הנשים גויסו למחקר בשתי שיטות עיקריות. השיטה הראשונה מכונה שיטת "כדור השלג", והיא מתבססת על הרעיון שלאחר פנייה ראשונית של החוקר לנדגמים מסוימים הם פונים לחבריהם ומפנים אותם לחוקר וכן הלאה ("חבר מביא חבר"). שיטה זו מאפשרת גיוס יעיל של משתתפים, אך היא מוגבלת לחברים ברשת חברתית מסוימת. השיטה השנייה הייתה באמצעות מודעת גיוס משתתפות שפורסמה בפורום באינטרנט של הורים ישראליים בחו"ל, ובקבוצת פייסבוק של אימהות ישראליות בחו"ל.

חלק מהריאיונות התקיימו פנים אל פנים וחלקם בשיחת וידאו ("סקייפ"). הריאיונות נקבעו עם הנשים בתיאום מראש וארכו בין שעה וחצי לשעתיים. הרוב המכריע של הנשים שאליהן פניתי שמחו מאוד על ההזדמנות לתאר תמונה עשירה ומורכבת יותר, הן של החיים מעבר לים והן של מקומן כנשים נלוות בתוך התהליך. כולן הביעו תקווה שמאמציהן יסייעו למשפחות אחרות לבחון לעומק את הבחירה ברילוקיישן ואת השלכותיה.

'מי את חושבת שאת'? כמה מילים על שיטת המחקר הפנומנולוגי

מחקר פנומנולוגי המתבסס על ריאיונות עומק מאפשר לחוקר להיחשף באופן עמוק לחוויות אישיות של אנשים, תוך כדי כך שהמרואיין משתמש בשפתו ובעולמו הרגשי לתאר את חייו. סיפוריהם של אנשים פותחים צוהר אל זהותם ואל אישיותם, ולכן זו דרך מרתקת המאפשרת למידה מקרוב על עולמם הפנימי של אנשים. נוסף על הבנת ייחודיותו של הפרט, ריאיונות עומק מהווים מקור עשיר להבנתן של תופעות אנושיות ושל ההקשר החברתי והתרבותי שבו הן מתרחשות. למחקר פנומנולוגי יש תרומה רבה כאשר הוא עוסק בקבוצות חברתיות המופלות לרעה על בסיס קריטריונים חברתיים מסוימים כגון מגדר, מוצא, או דת, מכיוון שהוא מאפשר לאנשים המשתייכים לקבוצות אלו להשמיע את קולם שאינו נשמע בדרך כלל. מחקר מסוג זה הוא כלי עבודה חשוב בידי חוקרות פמיניסטיות, שכן הוא מאפשר להן לזהות את הקשר בין המרחב האישי והמרחב הציבורי בחייהן של נשים; הוא מאפשר לאישה לענות על השאלה שאולי היא החשובה מכולן: "מי את חושבת שאת?" (Bateson 1990). חוקרות פמיניסטיות עסוקות בשאלה כיצד יכול המחקר לסייע לנשים להעצים את הידע המושתק שלהן, לגרום להן להבין אותו ולהיות אחראיות לו. כפי שנראה בפרק הבא, אחת השאלות שנשים נטו להשתיק היא אם בן זוגן היה מסכים לעבור לחיות בחו"ל כדי לתמוך בקריירה שלהן. באמצעות הצגת השאלה, קיוויתי לעורר בנשים את היכולת להטיל ספק בהנחה הרווחת שגברים, בניגוד לנשים, אינם מסוגלים או אינם רוצים לתמוך בקריירה של בנות זוגם. כך המחקר האיכותני מבקש להשיג שינוי חברתי ולעורר את המודעות החברתית לאופן שבו נשים בונות ידע, לדרך שבה ניתן להעניק קול לידע זה.

ברמה המעשית, הריאיונות נותחו בהתאם לשיטתן של הלן ספציאלה ודונה קרפנטר (Speziale and Carpenter 2007) שנועדה לאתר רבדים משותפים ובעלי משמעות בתוך ריאיונות פנומנולוגיים. ראשית, ניתוח זה כולל קריאה יסודית של הריאיונות כדי להבין באופן ראשוני את הנושאים שעלו בהם. השלב הבא הוא איתור יחידות משמעות - יחידות עצמאיות מתוך הטקסט המהוות את אבני היסוד של התופעה. יחידה עצמאית מעין זו היא למשל האמירה של סמדר ביחס לחוויית הזמן שלה: "גם ממד הגיל לא שיקול. מה יהיה כשאחזור לארץ מבחינה מקצועית - לא רלוונטי. אנחנו כאן". בשלב השלישי, שלב קידוד המשמעות, כל יחידת משמעות מקבלת שם קוד אחר. למשל, אמירתה של סמדר קיבלה את שם הקוד: הכחשת הגיל החולף. בשלב הרביעי, שלב יצירת הקטגוריות, החוקר מאחה קודים אחדים הקשורים זה לזה ויוצר מהם קטגוריות. לדוגמה, הכחשת הגיל החולף שהופיעה בדבריה של סמדר, והאמירה של גלית: "הזמן הוא אמורפי ואנחנו חיים עם זה טוב", אוחו לכדי קטגוריה שכונתה "התפוגגות ממד הזמן בתקופת הרילוקיישן". בשלב החמישי החוקר עובר מהרמה התיאורית לרמה הפרשנית ויוצר מהקטגוריות שאותרו תמות מארגנות. בשלב זה נאספו מספר קטגוריות של התייחסות לזמן, למשל תחושה של שעון חול, חוויה חריפה של ארעיות והתכחשות לחלוף הזמן, כדי לתאר תמה רחבה על אודות תפיסת הזמן בתקופת הרילוקיישן.

כמחקר הנשען על סיפורי חייהם של אנשים, מחקר פנומנולוגי נמצא על הגבול הדק שבין מחקר לטיפול (ברזילאי 2010). במפגשיי עם המרואיינות במחקר, הייתה זו עמדת המוצא שלי שיש בה שילוב של התפיסות הטיפוליות שלי כפסיכולוגית קלינית, ושל הידע האקדמי שבו אני מחזיקה כחוקרת. אלו הם שני עולמות שונים אך קרובים שהקשר ביניהם ריתק אותי תמיד. אם לצטט את איילה מלאך־פיינס ז"ל, אלה "שני הכובעים" הבלתי ניתנים להפרדה אשר חובשים קלינאים שהם גם חוקרים. בדומה לטיפול, הפילוסופיה העומדת בבסיס מחקר מסוג זה מנחה את החוקר להקשיב למרואיין ללא כל שיפוטיות, מתוך קבלה עמוקה ומתוך רצון כן להשתתף בחייו. פילוסופיה זו מבוססת על התפיסה שיש לחתור לצמצום המרחק בין החוקר והמרואיין, ולבנות ביניהם מערכת יחסים של אמפתיה, אמון וקרבה - גורמים שיש בהם כוח מרפא בפני עצמו.

הריאיון על מסע הרילוקיישן היווה עבור רוב הנשים הזדמנות ייחודית, לעיתים ראשונית, לגעת בתחושות האמיתיות שלהן כלפי התהליך. ככזה, הריאיון הוליד פעמים רבות רגשות חזקים ומטלטלים של כאב. גם כמאזינה התעוררה בי במהלך הריאיונות קשת רחבה של רגשות כגון הזדהות, אהבה, כאב, קנאה, סלידה, כעס ותסכול. לעיתים הדמיון במגדר ובתרבות ביני לבין המרואיינות טשטש את חלוקת התפקידים בינינו, והן הציגו לי שאלות שהעסיקו אותן (אבו־רביעה קווידר 2010).

המחקר הפנומנולוגי (בפרט הנשי־פמיניסטי), כמו גם העולם הטיפולי, אינו מתעלם מהיחסים בין המרואיין והמראיין, ולכן אינו רואה בתהליכים האנושיים הללו "הפרעות". נהפוך הוא, שני העולמות מבוססים על התפיסה שבמפגש בין שני אנשים ישנה הזדמנות להיווצרות מרחב שלישי המאפשר התפתחות והיכרות עם ה"עצמי" של שניהם (אוגדן 1994, 2011). במחקר פנומנולוגי החוקרים והנחקרים מצויים בתהליך סימביוטי מעגלי; הזהות של המספר, המרואיין, מתבהרת מתוך זהותו של החוקר, וזו מתבהרת מתוך זהותם של המסַפְּרים (צרלמאיר ופרי 2002). לכן, תודתי נתונה לכל המרואיינות שפתחו בפניי את ליבן ואפשרו לי "ללכת אל האחר כדי ללמוד את עצמי" (Bakhtin 1984).

מה יש בספר?

ספר זה כולל את ממצאי המחקר שערכתי על נשים ברילוקיישן (Slobodin 2017, 2018), וכן סקירת ספרות רחבה של העבודות האקדמיות שעסקו בהגירה ובניידות. לצד חוויותיהן של המרואיינות במחקר מובאים בספר גם סיפורי הגירה, מעבר ועקירה של דמויות ספרותיות או מפורסמות הממחישים עד כמה סוגיות של ניידות וזהות הן אוניברסליות.

הספר לוכד את מרבית הזוויות הקשורות בחייהן של נשים נלוות במסע הרילוקיישן. הוא משרטט את הכוחות הפועלים בהחלטה לנסוע, את חוויות האובדן הכרוכות בתהליכי העזיבה והחזרה, את תהליכי ההסתגלות של נשים נלוות לתרבות החדשה ואת האופנים שבהם שינויים אלו מעצבים מחדש את יחסיהן עם ילדיהן ועם בני זוגן. דגש מיוחד בספר ניתן למאבקן של נשים לשקם את תחושת הזהות שלהן שהתערערה ("נגנבה") בעקבות המעבר, ואת התנאים המאפשרים צמיחה בתקופה זו. היכולת לתרגם משבר זהות להתפתחות אישית היא רלוונטית במיוחד לנשים נלוות ברילוקיישן מכיוון שהן יוצאות למסע שהוכתב להן במידה רבה על ידי אחרים. כפי שציינה טליה, אחת המרואיינות: "הנקודה המרכזית היא למצוא את הזהות העצמית שלך כאשר את עושה משהו שהוא למעשה 'לכתך אחריי במדבר'. זה האתגר הגדול מבחינתי".

הסדר שבו מובאים פרקי הספר מקביל בחלקו לרצף הכרונולוגי של החוויות והאתגרים שעימם מתמודדות נשים בתקופת הרילוקיישן, משלב ההחלטה, דרך תקופת ההסתגלות ועד שלב החזרה לארץ.

מה אין בספר?

אזהרת מסע חשובה - ספר זה אינו מהווה מדריך למשפחות המעוניינות לבצע רילוקיישן; הוא אינו כולל "טיפים" או עצות הקשורים במעבר. הדרכה מועילה מסוג זה זמינה כיום בכל קבוצה באינטרנט או בפורומים של ישראלים. כמעט לכל קבוצת ישראלים בעולם קיימת קבוצה ייחודית המסוגלת להעניק תמיכה משמעותית ומידע ספציפי לאנשים המתכננים מעבר לאותה מדינה. נוסף על כך, הספר אינו מתיימר לענות על השאלה אם רילוקיישן הוא חוויה מומלצת, ואין בו "שורה תחתונה" המסכמת את כדאיות המעבר. הסיבה לכך היא שמסקנות מסוג זה הן אישיות ודינמיות ביותר. בתקופות מסוימות במהלך הרילוקיישן וגם אחריו, אנשים חשים אסירות תודה עמוקה על ההזדמנות לחוות עולמות חדשים, ולעומת זאת בתקופות אחרות הם מפקפקים בתרומתו של המהלך. כדאיות המעבר מושפעת מאוד גם מסולם הערכים והשאיפות של המשפחה. עבור משפחות מסוימות, החשיפה לתרבות חדשה או מינוף הסטטוס הכלכלי של המשפחה מהווים תמריץ משמעותי. לעומתן, רווחתן של משפחות אחרות תלויה בתמיכתה של המשפחה המורחבת. לכן אין ביכולתו של איש להמליץ על רילוקיישן או להניא אתכם ממנו. מטרתו של הספר היא להעשיר את התמונה על אודות חוויית הרילוקיישן באמצעות הצגה מציאותית ושלמה יותר של המתרחש מעבר לים בתוך עולמן של נשים שעשו את הדרך. כמו כל מציאות, התמונה הזאת מכילה בתוכה קולות מגוונים של נשים שונות, אך בעיקר של חוויות שונות בתוך אותה אישה.

כולי תקווה שנשים העומדות בפני נסיעה כזאת, נמצאות במהלכה או חזרו ממנה, יוכלו למצוא בספר הזה את עצמן, ולתת הד לחוויות שונות בתוכן אשר אינן זוכות תמיד לקול שלו הן ראויות. אך יותר מכך אני מאמינה שגם גברים ימצאו בספר זה מענה רלוונטי לשאלות המעסיקות אותם, בין שבתפקיד העובד המניע את הרילוקיישן, ובין שבתפקיד בן הזוג הנלווה. תקוותי היא שהקריאה של הספר תוכל להוות בסיס לדיון אותנטי במהות ההחלטה על רילוקיישן עבור שני בני הזוג.