פרק 1
פעם אחר פעם אני תוהה מה חשבתי לעצמי כשבחרתי לחיות את חיי לצידו.
לא. זה לא מדויק. אני זוכרת בבירור את השיקולים בעד ונגד, אני זוכרת את השיחות שניהלתי עם אמי, את הלבטים שחלקתי עם חברותיי הטובות ואת הלילות הארוכים בהם תהיתי אם עשיתי נכון כשאמרתי לו 'כן'.
אני זוכרת באופן מובהק ומדויק מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי לבחור באלעד ואם לומר את האמת, אני עדיין לא חושבת שטעיתי.
אז, כשהייתי צעירה ותמימה, הנחתי שלעולם לא יפגע בי ואכן, ארבע עשרה שנים חלפו מיום חתונתנו והוא מעולם לא עשה דבר מלבד את המיטב שביכולתו כדי לשמח אותי.
עוד לפני שהציע לי נישואים ידעתי, מעבר לכל צל של ספק, שלא אצטרך לעולם לחשוד או לתהות אם יבגוד בי והימים הרבים שחלפו עליי בזוגיות איתו הוכיחו כי צדקתי.
הנה אנחנו, נשואים כבר שנים רבות, מגדלים יחד את שלוש הילדות החמודות שלנו, עושים מאמצים עילאיים לתת בית חם ואוהב לשני הכלבים השובבים שאימצנו ואפילו מצאנו בלבנו מקום עבור חמוסה שנזנחה ברחוב ועדיין, אחרי כל זה, העיניים שלו רואות רק אותי, אבל העיניים שלו הן לא הבעיה.
אלה העיניים שלי שלא מפסיקות לנדוד ולראות כל דבר שזז וזאת אני שתוהה חדשות לבקרים אם פספסתי חיים מלאי הרפתקאות בכך שבחרתי בשגרה בטוחה וידועה מראש.
"בבקשה" אלעד ניתק אותי מאותו קו מחשבה לא מועיל שהיה תוקף אותי כמעט בכל ערב בדיוק באותה השעה.
"תודה" לקחתי מידו את כוס היין המסורתית שנהג להגיש לי לאחר שסיים לקלח את הבנות, להקריא להן סיפור ולכסות אותן במיטותיהן.
"הכל בסדר? את נראית מהורהרת".
"כן, בטח. תודה, מתוק שלי" לגמתי מהמשקה כשהתיישב לצידי "אני אוהבת אותך" הוספתי, כאילו מתוך הרגל, ואלעד העביר את הערוץ בו בהיתי אל מהדורת החדשות, כדי שנראה יחד את הגרלת הלוטו, שמשום מה כל כך הלהיבה אותו.
לא שיקרתי לו. לא באותו ערב, בכך שהבעתי את אהבתי כלפיו ולא בשום ערב אחר. מעולם לא נזקקתי להסתיר ממנו את רגשותיי האמיתיים, כיוון שתמיד היה כל כך מכיל, סולח ומקבל. מעולם לא חשתי צורך להסתיר או להחביא טעויות שעשיתי בדרך והיו לי לא מעט כאלה.
"נו, ספר משהו" ניסיתי לעורר שיחה על ענייני היום איתו, על אף שידעתי שמשם לא תבוא ישועתי "קרה משהו מעניין היום בעבודה?"
"לא. שום דבר מיוחד. הייתי אמור להיפגש עם אחד העובדים שטס לחו"ל כדי להעביר לו טלפון עם שיחות יוצאות, אבל בסוף הוא לא הגיע למשרד, אז לא היה שום דבר מעניין. מה אצלך? קרה משהו ששווה לספר לי עליו?"
"לא".
"טוב".
"טוב" נשפתי בתסכול ונעצתי מבטי בצג המרצד.
מה כבר יכולתי לומר לו? הרי לא יכולתי לשתף איתו ששוב בהיתי ללא כל בושה בזוהר. לא יכולתי לספר שבמשך שעתיים, במקום להאזין לנאמר בישיבת הצוות שלי, דמיינתי איך יבקש ממני להישאר אחרי כולם ואז יטריד אותי מינית באופן ממש לא מטריד, אז שתקתי.
"משהו לא בסדר. אני מכיר אותך, אלין. את שקטה באופן יוצא דופן" אלעד הסית קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזני.
"פשוט אין לי מה לומר".
"לא. זה לא רק זה. את מתנהגת מוזר".
"אין לי כלום. זה שום דבר מיוחד" שוב, לא שיקרתי.
מה שהיה לי באותו יום ליווה אותי לאורך כל חיי לצידו ולכן לא ייחסתי לו חשיבות ובטח שלא הגדרתי אותו כמשהו מיוחד.
"למה אתה שואל?"
"כי אני מכיר אותך, יפה שלי. אני יודע שכשאת שותקת, את מוטרדת".
"אני לא".
"כועסת?"
"לא, לא. הכל כרגיל. באמת".
"משועממת?"
"קצת" חייכתי.
תקשורת מעולם לא הייתה הבעיה שלנו.
החיבור ביני ובין אלעד קיים וחזק מאי פעם, אך כך גם החוסר שאני חווה ממנו.
"אז למה את לא אומרת? קדימה, לכי להתלבש ונצא לשתות" הוא מיד סגר את הטלוויזיה וקם על רגליו "נו? למה את מחכה? תתארגני ונצא!"
"אנחנו עובדים מחר, אלעד. זה יום שלישי, מה יש לך?"
"לי יש אישה ולה יש משהו".
"אין לי..."
"כלום" הוא השלים את דבריי בצורה שכלל לא הרגיזה "אלין, מהניסיון שלי, כש'משהו' מציק לך, את צריכה לצאת ולשתות".
לעזאזל.
הוא תמיד כל כך חמוד ומתחשב שלא נותרת לי ברירה מלבד לתת לו לעזור לי, על אף שכלל לא נזקקתי לעזרה באותו ערב. לפחות לא העזרה שהוא ידע לתת לי.
'בואי נצא לשתות' היה הפתרון הקבוע שלו לשיפור מצב הרוח שלי בדרך של שבירת השגרה ומרגע שהפך קבוע, נכנס מבחינתי לחלק מהשגרה שלנו ולחלק מהבעיה שלי.
בלית ברירה, לבשתי ג'ינס וחולצה שחורה עם מחשוף מכובד, התאפרתי בזריזות ויצאתי לצידו מביתנו בזרועות שלובות.
"אמרת לבנות שאנחנו יוצאים?"
"עדכנתי את לינוי. האחרות כבר נרדמו".
"היא לא התבאסה שאנחנו משאירים אותה לבד?"
"די, נו. לינוי כבר בת שלוש עשרה. היא שמחה מכך שהיא לא צריכה לשים אטמי אוזניים כשהיא שומעת אותנו סוגרים את המנעול בחדר השינה".
"היא אמרה לך את זה?!"
"לא, אבל היא נערה מתבגרת. זה ברור שהיא מודעת למה שמתרחש בדלתיים סגורות בבית בו היא גרה. אתה יודע? אפשר לא לסגור את הדלת פעם בכמה זמן וממש לצלק את נפשה הרגישה" צחקתי בקול.
"אפשר גם לחכות לילה אחד עד שהיא תירדם ולשכב ממש, ממש בשקט על הרצפה אצלה בחדר" הופתעתי שרעיון כזה עלה במוחו.
"או אולי לצאת למרפסת ולהסתכן שאחד השכנים יראה אותנו עושים את זה" צמרמורת של התרגשות חלפה בין רגליי ורצף נוסף של הצעות מגונות עלו בראשי.
"זה לא רע. אם נעשה מספיק רעש, אולי השכנה ממול תבוא לשאול מה קרה ונציע לה להצטרף".
"או לבעלה!" הוספתי ושוב התגלגלנו מצחוק, לפני שנושא השיחה עבר לעניינים אחרים, משעממים בהרבה.
לצערי, ידעתי שההתרגשות שנמלאה בגופי הייתה רגעית.
ברור היה לי שתתפוגג כפי שהופיעה מיד כשהרגע יעבור, כיוון שאלעד מעולם לא העז לצאת מגזרת חדר השינה שלנו בכל הקשור ליחסי המין. אם בעבר היה מוכן לשקול דברים חדשים, הרי שמאז שנולדו הבנות הוא לא היה מוכן לשמוע על אפשרות קלושה של סקס באופן שיוכל להיתפס או להתגלות על ידן.
עכשיו, כשאני חושבת על זה, אולי כך היה אפילו לפני כן. אני לא ממש זוכרת את אותה תקופה או שלא ממש ניתן לקרוא לאותם זמנים 'תקופה'. יותר נכון יהיה לומר שהיה זה אוסף של אירועים נעימים שריגשו בתחילה, אך ככל שחזרו על עצמם, קיבלו משמעות מיותרת ומרגיזה בחיינו המשותפים.
💖 💖 💖
"ערב טוב, מה אתם שותים?" הברמנית הצעירה ניגשה אלינו, מיד כשסיימה לשוחח עם בחור חתיך מעברו השני של הבר.
"אני אקח חצי מכבי ואשתי היפה תשתה מוחיטו".
"אני דווקא רוצה לדעת מה הוא שתה" החוויתי בידי אל עבר אותו חתיך, בדיוק כשהביט לכיווני.
"מי? תמיר!?" הפתעתה של הברמנית עוררה בי סקרנות בלתי נשלטת "מאיפה את מכירה את תמיר?"
"כן, אלין. מאיפה את מכירה את תמיר?" אלעד הצטרף לשאלתה במצח מקומט.
"אין לי מושג מי זה תמיר" היתממתי "אני בסך הכל התעניינתי במשקה שהבחור החביב הזה מחזיק בכף ידו".
"הבחור הזה הוא תמיר" הברמנית הצביעה ללא כל בושה אל עבר החתיך שנותר יושב ובוהה בנו והנחתי כי ניסה להבין על מה מדובר "הוא הבעלים של המקום ותאמיני לי שהוא ממש לא חביב".
"אוקי, אני מאמינה לך, אבל מה הוא שותה?"
"זה... כאילו... אני מניחה שאפשר להגדיר את זה כסוג של מרטיני".
"אז אני אשתה סוג של מרטיני".
"מה יש לך היום, אלין? את לא אוהבת מרטיני".
"מאיפה אתה יודע?"
"מתי תפסיקי להילחם בזה שאני מכיר אותך? מעולם לא שתית מרטיני ואני, בתור אחד שמכיר את הטעם, יודע שאת לא תאהבי אותו".
"אתה לא יודע עליי הכל" הרגשתי איך הסבלנות שלי עומדת לפקוע ללא כל סיבה או הצדקה "אני אשתה מרטיני, בבקשה" החזרתי מבטי אל הברמנית בנחישות וחידדתי את הזמנתי ממנה "אשתה בדיוק את המרטיני שתמיר שותה".
"אבל תמיר תמיד מבקש ש..."
"תגידי, לא הייתי ברורה? אני רוצה לשתות בדיוק את המשקה שתמיר שותה. יש עם זה בעיה כלשהי?" רטנתי לעברה והיא רק הסתובבה והחלה להכין את ההזמנה שלי מבלי לספק לי מענה.
אלעד ואני לא אמרנו דבר עד שהמשקאות הונחו לפנינו. לא הייתי צריכה לשמוע את מחשבותיו כדי לדעת שהצלחתי לבלבל אותו. גם לא הייתי צריכה הרבה מעבר למה שנאמר כדי להבין שהייתי מבולבלת בעצמי.
"אלוהים אדירים, זה דוחה!" קימטתי את פרצופי כשלגמתי לראשונה את המשקה "זה מרטיני? על המשקה הזה כל הסצנות מהסרטים מדברות?"
"תודה לאל שזאת התגובה שלך" ניכר היה שאלעד נשם לרווחה "אם היית מתענגת על זה וטוענת שהתגעגעת לטעם, הייתי נכנס עכשיו לסרטים".
"יו, אני רצינית, אלעד. זה פשוט מגעיל. אתה חייב לטעום".
"משפטים כמו אלה גורמים לי לתהות איך הגעת להיות אחת מאנשי המכירות המוצלחים בחברה שלך".
"למה? מה הבעיה?"
"זה דוחה ולכן אני חייב לטעום? יכולת השכנוע שלך לא מרשימה במיוחד. האם אני יכול להניח שאת סוגרת עסקאות עם המחשוף שלך בלבד?"
"אני אוהבת אותך, אלעד. אתה יודע את זה, נכון?"
"אני יודע, יפה שלי. אני יודע שאת אוהבת אותי, אבל גם זוכר שלפעמים קצת משעמם לך".
"זה שטויות" מזה שנים שהצטערתי על כך שחלקתי איתו את הבעיה ואת מקור מצבי הרוח שחוויתי "תזכור תמיד שמה שחשוב זה שאני אוהבת אותך".
"אוהבת אותי ושונאת מרטיני?"
"עכשיו אנחנו יודעים" הצחקתי את שנינו באופן שאפשר לנו לגלוש לשיחה נעימה.
השאלות זרמו בלי כל בעיה, התשובות היו מלאות ומעניינות והרגשתי כיצד התהיות והלבטים שהציפו אותי לפני שיצאנו מהבית, הפכו סתמיים בהשוואה לאושר שאהבתו העניקה לי. זה היה בדיוק כפי שהיה תמיד, בכל פעם בה חוויתי משבר של שעמום ואלעד התאמץ להפיג אותו עבורי. זה רק גרם לי להבין שלא נותר דבר בינינו, מלבד החיים הטובים שבנינו לנו.
"אפשר להציע לכם להצטרף אל מועדון החברים שלנו?" אותה ברמנית שאלה כשהגישה לנו את החשבון.
"מה מקבלים חברי המועדון שלכם?"
"מקבלים מרטיני במתנה בכל יום הולדת" היא גיחכה "סתם. כל מיני הטבות. בעיקרון אתם לא ממש סוג האנשים שנרשמים למועדון הלקוחות של הפאב שלנו, אבל תמיר אמר לי להציע לכם את זה, אז בבקשה" היא הניחה גלויה למילוי פרטים על הבר ושלחתי את מבטי אל הבחור החתיך שהנהן לעברי.
"מה זה 'לא סוג האנשים שנרשמים'? מה כל כך שונה בנו?"
"אתם..." היא גלגלה את עיניה וניסתה למצוא את המילים הנכונות שיכלה לתאר אותנו בעזרתן.
"אנחנו זקנים מדי, אלעד" הקלתי עליה והיא חייכה בתגובה.
"אם כך, זאת הצעה שאסור לך לסרב לה" אלעד שלף מכיסו את ארנקו כסימן לרמז על סופו של הבילוי והחליק את גלוית ההרשמה לעברי "תמיר הזמין אותך בכבודו ובעצמו, על אף גילך המבוגר. נראה לי שכדאי שתמלאי את הפרטים, כדי שתוכלו לשמור על קשר".
אלעד מעולם לא חשש להתבדח או להתמודד עם גברים אחרים שהיו מנסים ליצור איתי קשר רומנטי, בדיוק כפי שגם אני הייתי מלאת ביטחון בזוגיות שלי איתו. הוא האמין בלב שלם כי החיוכים שהצליח למתוח על פניי פיצו על פרצי הדיכאון אליהם נשלחתי ושהזוגיות החזקה והמשתפת שלנו הייתה מספיק עבורי כדי שאקרא לחיי 'מלאים בכל טוב', אבל הוא טעה לחשוב כך. אם לומר את האמת, כדי שארגיש מלאה באמת, נזקקתי למבטים נועזים כמו זה ששלח לעברי תמיר באותו ערב.
מילאתי את הפרטים, חייכתי ואפילו צחקקתי מהבדיחה הממוצעת של אלעד ולא אמרתי דבר. לא העזתי לומר לו שבשביל שאוכל לחוש כי לא חסר לי דבר, אצטרך לדמיין את עיניו הנוקבות של תמיר מאוחר יותר, בחדר השינה, בזמן שאני מפשקת את רגליי בתנוחה הרגילה ואלעד חודר לתוכי עד שהוא גומר ונרדם.