כובע עם נוצה
בבית הקפה הפינתי בשכונה, ישבה דבורה מדי יום עם כובע ונוצה תקועה בצידו הימני. למרות היותה ילידת הארץ, חשה עצמה כמעין אצילה פולנייה מן התקופה שלפני אותה מלחמה, אצילה שאך בדרך מקרה התגלגלה לעולם אחר, לא לה, לתרבות אחרת. בדרך כלל הייתה רגילה לכך שאנשים מביטים בפליאה בנוצתהּ. "כמו צייד מאגדת ילדים", שמעה אחדים מהם מתלחשים בינם לבין עצמם. "מעשייה, מעשייה", היא תיקנה בליבה את בורותם והמשיכה לעלעל בדפי העיתון שתמיד היה מונח על השולחן לצידה. "האם אני נהנית מתשומת הלב שהנוצה הזו מעוררת באנשים, או סולדת ממנה?", שאלה את עצמה לפעמים, אך כמו הניחה לשאלה ולתשובה וכמו לא העסיקה את מוחה ביחסם של היושבים בבית הקפה כלפיה.
דבורה לא הסתפקה בנוצה הזקורה הזו אלא הוסיפה מדי פעם פרטי לבוש, או מה שבני הנוער היום נוהגים לכנות 'אקססוריז' למיניהם. גם לגבי אלו התלבטה בינה לבין עצמה האם היא משתמשת בהם כדי לקרוא תיגר על ה'מרובעות' של אנשים, או כדי להוכיח לעצמה את שונותהּ? לעיתים היה זה פס זוהר בצבע אדום, כחול, או ירוק, שנצנץ בשערה המחומצן. בפעמים אחרות היו אלו טבעות מנצנצות, שרשראות ארוכות או נעליים בעלות עקבים גבוהים במיוחד, מעוטרות ביהלומים מזויפים בצבעים בורקים וכיוצא באלו אלמנטים פרובוקטיביים.
המלצריות הקבועות בבית הקפה התרגלו לדבורה ולשגעונותיה. בדרך כלל היא לא חשה שום דבר מיוחד, לא כלפי המלצריות ולא כלפי הקפה שהוגש לה תמיד תוך כמה דקות מרגע שהתיישבה במקומה הקבוע. הם ידעו בדיוק מה היא רוצה שיוגש לה. לשם מה היה עליהם להמתין ולעורר את רוגזה? אך בפעמים מסוימות, בעיקר כשהגוונים בהם עיטרה את שערהּ ואת אצבעותיה היו כהים יותר, חשו המלצרים מייד את נחת לשונה. נדמה כי הם, כמוה, הכירו בצבע שערה את אשר עתיד להתרחש בדקות הקרובות. ואכן, באותם הימים בהם צבעי שערה או צבע נוצתהּ זעקו יותר, הייתה שולחת דבורה תוך דקה או שתיים מהרגע בו הוגש הקפה לשולחנה צעקה לחלל בית הקפה "הקפה קר. מה קורה?". או אז היה ניגש אחראי המשמרת במהירות, מתנצל בשמו ובשם כל הצוות, מביא לה כוס קפה חדשה, שבדרך כלל לא הייתה חמה יותר מהקודמת, אך בנוסף, הגיש לה, על חשבון הבית, עוגיה קטנה.
בימים רגילים עוגיה זו סיפקה את יצר הרגזנות של דבורה. אך בימים קשים במיוחד, על פי רוב כששערה נצבע בצבעים קודרים במיוחד ועל אצבעותיה בנוסף לצבע הלק הכהה נצנצו קישוטים ופרנצ'ים למיניהם, לא היה די בעוגייה, ודבורה המשיכה לתבוע בקול עוד יותר רם "אתם לא יודעים שאני אוכלת אוכל נטול גלוטן בלבד?". למרות שכל צוות בית הקפה ידע שאין זה נכון ושפעמים רבות דבורה אוכלת בתאווה מוצרים עתירי גלוטן, נדמה כי השקט התעשייתי עמד בראש מעייניהם של כולם ובעיקר של אחראי המשמרת, יהיה זה מי שיהיה, יונתן או אברהם. בעקבות צעקתה השנייה, היו שולחים בדחיפות את אחת המלצריות, שהייתה מגיעה במהירות לשולחנה של דבורה, נושאת צלחת ירקות בתוספת גבינה או מטבל כלשהו, כמו להשקיט את השור הזועם ולהשיב את השקט של בית הקפה על כנו.
רק מנהל משמרת אחד לא הסכים להתנהלות הזו. היה זה מאיר, מנהל המשמרת הגבוה, שלא היה מוכן להתפשר עם גחמותיה של דבורה. מדי פעם היה מפטיר באוזני המלצריות "מה היא חושבת לעצמה? מי היא בכלל?". גם במראהו והתנהלותו של מאיר עצמו, היו קווים פרובוקטיביים למדיי. הוא נעל תמיד מגפיים גבוהים, שחורים בעלי שפיצים, וחורף וקיץ נהג ללכת בחולצה גזורת שרוולים, כמו להכריז קבל עם ועדה "אני עובד קשה וחם לי, אתם מתבטלים ויושבים בבית קפה". בנוסף, לכל אורך זרועו השמאלית הייתה טבועה כתובת קעקע גדולה של מלפפון ארוך וצר מידות. האמת ניתנת להיאמר שמאיר לא עבד כל כך קשה. את התואר 'אחראי משמרת' קיבל בחסד ולא בזכות. בן-דוד רחוק שלו היה מנהל בית הקפה הזה ואביו ואמו, שהתייאשו מהאפשרות שמאיר ימצא עבודה קבועה, בה יתקדם מבלי להסתכסך עם הבוס, ביקשו מבן הדוד שיעסיק אותו כטובה אישית. בן הדוד ראה אומנם, בשבוע הראשון לעבודתו של מאיר את הפוטנציאל הגלום בו, אך כבר לאחר זמן קצר הבין כי פוטנציאל לחוד ומימושו של הפוטנציאל לחוד.
מאיר היה חסר סבלנות ולמרות שהיה משכיל באופן יחסי ובעל שפה רהוטה, וכן נראה מרשים בשל גובהו הרב, עבודה עם קהל בבירור לא התאימה לו. לכן העדיף הבן-דוד 'לבעוט אותו למעלה' ולהפוך אותו לאחראי משמרת. כך, קיווה, יהיה פחות במגע עם הקהל וחיכוכים שונים יוכלו להימנע, בעוד שיכולותיו הארגוניות יוכלו לבוא לידי ביטוי. מאחורי דלפק וקופה רושמת יהיו פחות התפרצויות זעם מצידו, כך קיווה בן הדוד. "עם הצוות כבר אסתדר", אמר לעצמו.
בדרך כלל הכרעת הבן-דוד נראתה כנכונה, אך במה שאמור באותה דבורה, הדברים יצאו מכלל שליטה, מפני שבכל ביקור שלה בבית הקפה היה צורך לערב את אחראי המשמרת. דבורה הוציאה את מאיר מדעתו. בתחילה היא הרגיזה אותו רק בשעות בהן היא התלוננה (ודאי בימים בהם עוגיה לא השביעה את כעסה). אך אחרי זמן מה, די היה למאיר לראות אותה נכנסת לבית הקפה – מייד מבטו לכד אותה, עיניו רשפו אש והקור החודר ניכר מבעדן למרחקים. דבורה, שלמרות הנון-שלנטיות שלה והתעלמותה מכל הצוות, חשה מצוין במבטי הזעם של מאיר, גם היא כמו נכנסה לקרב סמוי איתו. מבטיו היו שונים לחלוטין מאלו שהיא הורגלה אליהם. בין השניים החלה להירקם איבה הדדית שברור היה שתגיע לידי פיצוץ יום אחד.
בבוקרו של יום שני אחד דבורה נכנסה כדרכה. שערה הבלונדיני זעק למרחוק, אך נוספו עליו שני פסים סגולים כהים. תמר, המלצרית הוותיקה, חייכה לעברה וכמובן שלא זכתה לשום תגובה. היא הגישה לה את הקפה ומיהרה למטבח תוך שהיא מסננת למאיר שעמד ליד הדלפק "מצב הרוח של דבורה נראה רע במיוחד, כולי תקווה שהיא תסתפק בעוגייה". מאיר סינן מבין שיניו "לא במשמרת שלי, היום יהיה סוף לסיפור המטופש הזה". תמר נכנסה פנימה וניסתה לעורר את הטבח, מנשה, לצאת ולגרור את מאיר פנימה. היא אמרה לו: "אם לא נעצור את מאיר כעת, יהיה בלגן". הוא ענה לה בצחוק "דווקא מתחשק לי להתחיל את הבוקר במעט אקשן, משעמם פה...", אך כעבור פחות משנייה נשמע קול ניתוץ כוס מעבר לדלפק.
"כנראה צדקתי וצבע השער הסגול הכהה באמת מעיד על מתח בלתי נסבל אצל דבורה, ובנוסף, מאיר אכן מקיים את הבטחתו" חשבה תמר לעצמה. גם מנשה הטבח החל לחשוב שייתכן שתמר צדקה, ושאולי היה עדיף ללא אקשן על הבוקר, שכן בהינתן הנפשות הפועלות, הפיצוץ שנשמע עלול להיגרר למלחמת עולם בזעיר אנפין.
תמר נדחפה פנימה אל בין הסירים ומנשה יצא להסתכל מה היה קול הניתוץ. הוא ראה למולו את דבורה עומדת, נוצתהּ כמו הזדקרה עוד יותר מהרגיל, וחצי מספל הקפה עדיין בידה, מהידית ולמטה, בעוד שהחצי העליון מרוסק לרסיסים על הרצפה. נתזי קפה ניכרו על השולחן וסביב לשולחן, ונקוו על הרצפה בין חריצי הבלטות. מאיר, מצידו, עמד לידה, במרחק לא גדול כשבידו טס גדול. על הרצפה מתחתיו, ובינו לבין דבורה, התפזרו מיטב הירקות החתוכים, שרויים בבליל מטבלים. ברור היה כי מאיר רצה 'לתת לה כמות ירקות ומטבלים עד שתתפקע' ודחף את טס הירקות על ספל הקפה שלה. ברור גם שכך ביקש מאיר להביע את שאט נפשו מדרישותיה המוגזמות ואולי בעיקר מאופן התנהלותה המתנשא.
דבורה הביטה בזעם ובמשטמה במאיר ופלטה בקול רם "בן נעוות המרדות. 'פִּישֶׁר' חסר תרבות". נדמה היה כי דבורה המתנשאת לא יכלה לבחור בצרור קללות שגוי יותר כדי לבטא את כעסהּ. מאיר, שגם כך עיקר כעסו עליה נבע מן ההתנשאות והניתוק שלה, פתח את פיו שלו בצרור קללות אחרות לגמרי: "בת כלבה, שרמוטה, זונה מסריחה". פניה של דבורה הסמיקו. נדמה היה כי היא קרובה להתעלף. דבורה אחזה בקצה השולחן. חצי ספל הקפה השבור עדיין בידה אך נדמה שהיא לא שמה לב לא לספל, לא לקללות ואף לא להשפלה שנגרמה כתוצאה מכך שהקהל של בית הקפה, היושב בדרך כלל בחלקים הפנימיים שלו, החל לצבוא סביב הזוג הפרובוקטיבי הזה. אם כן, מה הסעיר כל כך את רוחה של דבורה?
הקהל, שחלקו היה קהל קבוע, ומשום כך הכיר את דבורה ואת מאיר, העיר למאיר בשקט "מאיר, דחילק, אישה מבוגרת, קצת 'קוּקוּ', לא נעים". הערה זו, נדמה היה, רק לבתה את האש בקרב שני הניצים. מאיר צעק מתוך כעס "מה מבוגרת? זקנה מטומטמת אגואיסטית, אשכנזייה דפוקה", ואילו דבורה? דומה כי המונח "מבוגרת" על אחת כמה וכמה "זקנה", ודאי "קוּקוּ" ריסקו את כל מה שניסתה לחפות עליו בעזרת הכובע המנוצת ושאר האקססוריז, בעזרת התנשאותה כביכול, ריחוקה והתעלמותה. דבורה חשה כי משהו בה מתנפץ כמו אותם רסיסים של ספל הקפה, כמו לפתע התברר לה שהיא כאחד האדם, בסך הכל אישה מזדקנת, אולי אפילו זקנה, חסרת חן, מוזרה ובעיקר בודדה. כאילו חצי הספל הריק שנותר בידה עורר באותה ציידת סנסציות, באופן הברור ביותר, את תחושת ריקנות חייה וחוסר משמעותם. דבורה החלה לאסוף במהירות את תיקהּ הגדול ואת העיתון. ליד הכניסה לא שכחה להשליך את חצי הספל השבור לפח כמו על מנת לשמר את גינוני האצילות שכבר לא היה לה צורך בהם.
