נולדו לדם 2 - ברית של חובה

1

מובן שידעתי שזה יקרה. אבא שלי הביע את עמדתו בבירור ברגע שאנטוניו, בעלי הראשון, הובא לקבורה. הייתי צעירה מכדי להישאר לא נשואה. אך לא ציפיתי שאבי ימצא לי בעל מהר כל כך, ובהחלט לא ציפיתי שבעלי החדש יהיה דנטה — הבוס — קבלרו.

תשעה חודשים בלבד עברו מאז לווייתו של אנטוניו, ולכן האירוסים הטריים שלי גבלו בחוסר נאותות. בדרך כלל, אימא שלי היא הראשונה לבקר את כל מי שלא הולך בתלם החברתי, ובכל זאת היא לא מצאה שום דופי בעובדה שבאותו יום, פחות משנה לאחר שנפרדתי מאנטוניו, עמדתי לפגוש את בעלי הבא. מעולם לא אהבתי את אנטוניו כפי שאישה אוהבת גבר, גם אם האמנתי בכך בשלב מסוים, והנישואים שלנו לא היו אמיתיים, אבל קיוויתי שיהיה לי עוד זמן לפני שיכריחו אותי להיכנס לעוד קשר, בייחוד כיוון שהפעם אפילו לא זכיתי לבחור את בעלי.

"יש לך מזל שדנטה קבלרו הסכים להתחתן איתך.

רבים הופתעו שהוא הסכים לקחת אישה שכבר הייתה נשואה. הרי הוא היה יכול לבחור מתוך שורה של נשים צעירות ונלהבות," אמרה אימי בשעה שסירקה את שערי החום־כהה. היא לא התכוונה לפגוע ברגשותיי. היא רק אמרה את המובן מאליו. ידעתי שזה נכון. כולם ידעו.

אדם במעמדו של דנטה לא היה צריך להסתפק בשאריות של גבר אחר, נחות ממנו. ככה כנראה חשבו רוב האנשים, ובכל זאת הייתי אמורה להינשא לו. אני, שלא רציתי כלל להינשא למישהו מלא עוצמה וערמומי כמו דנטה קבלרו. אני, שרציתי להישאר לבד ולו רק כדי שאוכל להגן על סודו של אנטוניו. איך הייתי אמורה להמשיך לשקר? דנטה היה ידוע כאדם שתמיד מגלה כשמישהו משקר לו.

"הוא יהיה הבוס של הארגון בעוד חודשיים, וכשתתחתני איתו תהיי האישה המשפיעה ביותר בשיקגו ובמערב התיכון. ואם תשמרי על החברות עם אַרְיָה, יהיו לך קשרים בניו יורק."

כרגיל, אימי הקדימה אותי וכבר תכננה להשתלט על העולם, בשעה שאני עדיין ניסיתי להשלים עם העובדה שאני אמורה להתחתן עם הבוס. זה היה מסוכן מדי. אני לא שקרנית גרועה. בשנות נישואיי לאנטוניו שיפרתי את כישוריי ללא הרף, אך יש הבדל גדול בין לשקר לעולם שבחוץ ובין לשקר לבעלך. הזעם כלפי אנטוניו צף ועלה, כפי שקרה לעיתים קרובות בחודשים האחרונים. הוא כפה עליי להיקלע למצב הזה.

אימא נסוגה והתפעלה ממלאכתה. שערי השחור גלש בתלתלים עדינים וזוהרים על כתפיי ועל גבי.

נעמדתי על רגליי. לרגל האירוע בחרתי חצאית עיפרון בצבע שמנת וחולצה בצבע שזיף, שאת שוליה תחבתי לחצאית, ונעליים שחורות בעלות עקבים נמוכים. אני אחת הנשים הגבוהות ביותר בארגון, מטר ושבעים ושישה סנטימטרים, ואימא חששה שדנטה יירתע ממני אם אנעל נעליים בעלות עקבים גבוהים. לא טרחתי לציין שדנטה גבוה ממני ביותר מעשרה סנטימטרים; אני לא גבוהה ממנו גם בעקבים. וממילא זו לא הפעם הראשונה שיראה אותי. נפגשנו כמה פעמים באירועים של המאפיה, ואפילו רקדנו מעט בחתונה של אַרְיָה באוגוסט, שלושה חודשים לפני כן. אבל מעולם לא החלפנו יותר ממילות נימוס צפויות ולא התרשמתי שדנטה מתעניין בי, אך הוא היה ידוע כאדם מסוגר, כך שאיש לא ידע מה עובר לו בראש.

"הוא יצא לדייטים מאז שאשתו נפטרה?" שאלתי. בדרך כלל רכילויות כאלה התפשטו בחוגים שלנו במהירות, אבל אולי החמצתי אותן. הכביסה המלוכלכת הגיעה לאוזניהן של זקנות המשפחה לפני שכולם ידעו עליה. למען האמת, רכילות היא העיסוק העיקרי של רובן.

אימא חייכה בעצבות. "לא רשמית. לפי השמועה הוא לא הצליח להתגבר על מות אשתו, אבל כבר עברו יותר משלוש שנים, ועכשיו, כשהוא עומד להפוך לבוס של הארגון, הוא לא יכול להמשיך להיאחז בזיכרון של אישה מתה. הוא צריך להתקדם הלאה ולהביא יורש." היא הניחה את ידיה על כתפיי וחייכה באושר. "ואת תהיי זאת שתלדי לו בן יפהפה, מתוקה."

בטני התהפכה. "לא היום."

אימא הנידה בראשה וצחקה. "בקרוב מאוד. החתונה בעוד חודשיים." אם זה היה תלוי במאמא ובפאפא, החתונה הייתה מתקיימת כמה שבועות קודם לכן. הם כנראה חששו שדנטה ישנה את דעתו.

"ולנטינה! ליביה! המכונית של דנטה חנתה."

אימא מחאה כפיים ואז קרצה. "בואי נגרום לו לשכוח את אשתו."

קיוויתי שהיא לא תגיד משהו חסר טקט כל כך בנוכחות דנטה. ירדתי בעקבותיה במדרגות וניסיתי לעטות על פניי הבעה מתוחכמת ככל האפשר. פאפא פתח את הדלת. לא זכרתי מתי לאחרונה הוא פתח את הדלת. בדרך כלל הוא נתן לאימא או לי לעשות זאת, או למשרתת שלנו, אבל גם אני ראיתי שהוא מתפקע מרוב להיטות. האם הוא היה מוכרח להפגין כמה הוא נואש להשיא אותי בשנית? הרגשתי כמו הכלבלבה האחרונה שחנות החיות לא הצליחה להיפטר ממנה.

שערו הבלונדיני של דנטה נראה בפתח כשאימי ואני נעצרנו באמצע המבואה. בחוץ ירד שלג והמעטה העדין של פתיתי השלג על ראשו של דנטה שיווה לשערו מראה כמעט זהוב. הבנתי למה אנשים מסוימים הרגישו מתוסכלים מנישואיה של אריה ללוקה. דנטה והיא היו יכולים להיות הזוג המוזהב.

פאפא פתח את הדלת בחיוך רחב. דנטה לחץ את ידו והם החליפו כמה מילים בקול נמוך. מאמא ממש קיפצה על רגליה לידי. היא הדליקה את חיוך האלף־ואט שלה כשדנטה ופאפא סוף־סוף ניגשו אלינו.

הכרחתי את שפתיי לעטות חיוך שלא היה ממש קורן.

לפי המסורת, דנטה קידם את פניה של אימא בקידה ובנשיקה על היד, ורק אז פנה אליי. הוא שלח אליי חיוך קצר, שלא הגיע לעיניו הכחולות, ואז נשק לידי. "ולנטינה," אמר בקולו היציב והחף מרגש.

מנקודת מבט פיזית בלבד, דנטה היה מושך בעיניי. הוא היה גבוה ומעט שרירי, לבוש ללא רבב בחליפת שלושה חלקים בצבע אפור כהה ובחולצה לבנה, והייתה לו עניבה כחולה בהירה. שערו הבלונדיני היה מסורק לאחור ברפיון. אבל כולם קראו לו דג קר, ולפי המפגשים הקצרים שלנו ידעתי שהם צודקים.

"נפלא לפגוש אותך שוב," אמרתי בהטיית ראש קלה.

דנטה הרפה מידי. "בהחלט." הוא הפנה את מבטו הריק אל אבי. "ארצה לדבר עם ולנטינה בפרטיות." שלא כנהוג, הוא לא הכביר בדברי נימוסים.

"כמובן," אמר פאפא בלהיטות. הוא נטל את זרועה של אימא והוציא אותה משם. אלמלא הייתי נשואה קודם, הם לא היו משאירים אותי לבד עם גבר, אך הם התנהגו כאילו אין צורך שיגנו עוד על תומתי. לא יכולתי להגיד להם שאנטוניו ואני מעולם לא מימשנו את נישואינו. לא יכולתי לספר איש, ובטח שלא לדנטה.

כשמאמא ופאפא נעלמו במשרדו של אבא, דנטה פנה אליי. "אני מניח שזה מקובל עלייך."

הוא נראה מאופק ומרוסן כל כך, כאילו רגשותיו היו אצורים עמוק בתוכו עד שאפילו הוא לא היה מסוגל להגיע אליהם. תהיתי כמה מכך נובע ממותה של אשתו וכמה ממזגו הטבעי.

"כן," אמרתי וקיוויתי שלא יראה כמה אני לחוצה. הצבעתי אל דלת משמאלנו. "תרצה שנשב ונדבר?"

דנטה הנהן והובלתי אותו אל הסלון. שקעתי בספה ודנטה התיישב בכורסה שמולי. חשבתי שיֵשב לידי, אך הוא נראה נחוש לשמור על מרחק בינינו, כמקובל. חוץ מנשיקה קצרה על היד, הוא וידא שאינו נוגע בי. הוא כנראה סבר שזה לא הולם כל עוד אנחנו לא נשואים. כך לפחות קיוויתי.

"אני מניח שאבא שלך אמר לך שהחתונה מתוכננת לחמישה בינואר."

חיפשתי זיק של עצבות או של ערגה בקולו, אך לא הבחנתי בכלום. הנחתי את ידיי בחיקי ושילבתי את אצבעותיי. כך היה פחות סיכוי שדנטה יבחין ברעידותיי. "כן. הוא אמר לי לפני כמה ימים."

"אני מבין שעברה פחות משנה מאז הלוויה של בעלך, אבל אבא שלי פורש בסוף השנה ומצופה ממני להיות נשוי כשאירש את מקומו."

השפלתי את עיניי וחזי התכווץ מרוב רגשות קבורים. אנטוניו לא היה בעל טוב, הוא לא היה בעל כלל, אבל הוא היה חברי והכרתי אותו כל חיי, ולכן הסכמתי להינשא לו. כמובן, הייתי תמימה, לא הבנתי מה זה אומר באמת להתחתן עם גבר שלא מעוניין בי או בנשים בכלל. רציתי לעזור לו. להיות הומו זה לא משהו שזוכה לסובלנות במאפיה. אם מישהו היה מגלה שאנטוניו אוהב גברים במובן הזה, היו הורגים אותו. כשביקש את עזרתי קפצתי על ההזדמנות, וקיוויתי בחשאי שאכבוש את ליבו. חשבתי שהוא יוכל להחליט להפסיק להיות הומו, חשבתי שבשלב מסוים נוכל לקיים נישואים אמיתיים, אבל התקווה נגוזה במהירות. לכן משהו מגעיל ואנוכי בי זכה להקלה כשאנטוניו מת. חשבתי שאני סוף־סוף חופשייה למצוא גבר שיאהב אותי או לפחות יחשוק בי. למרבה המזל, החלק הזה היה קטן, והרגשתי אשמה בכל פעם שנזכרתי בו. ובכל זאת, אולי זאת הייתה ההזדמנות שלי. חשבתי שאולי נישואיי השניים יספקו לי בעל שיראה בי מעבר לרע במיעוטו.

דנטה לא פירש כהלכה את שתיקתי. "אם זה מוקדם לך מדי, נוכל לבטל את האירוסים."

אימא תהרוג אותי ואבא כנראה יחטוף שבץ. "לא," מיהרתי לומר. "זה בסדר. הלכתי לאיבוד בזיכרונות לרגע." חייכתי אליו. הוא לא השיב לי חיוך, רק בחן אותי באדישות.

"יפה מאוד," אמר לבסוף. "ארצה לדון איתך בהכנות וגם בתקופה שלפני החתונה. חודשיים אינם תקופה ארוכה, אבל כיוון שהחתונה לא תהיה גדולה, נראה לי שזה בסדר."

הנהנתי. משהו בתוכי נעצב על שהחתונה תהיה אירוע קטן, אך אירוע גדול יותר — זמן קצר אחרי מותו של אנטוניו — היה חסר טקט, וכיוון שאלה הנישואים השניים של דנטה ושלי, היה מגוחך להתעקש על חגיגה מפוארת.

"למה בחרת בי? אני בטוחה שהיו הרבה אפשרויות טובות אחרות." שאלתי את עצמי את השאלה הזאת מאז סיפר לי פאפא על ההסכם עם דנטה. ידעתי שזו שאלה שלא הייתי אמורה לשאול. מאמא הייתה מתעצבנת לו הייתה נוכחת.

הבעתו של דנטה לא השתנתה. "כמובן. אבא שלי הציע את בת דודתך ג'יאנה, אבל לא רציתי אישה שהיא בקושי בוגרת. למרבה הצער, רוב הנשים בשנות העשרים כבר נשואות ורוב האלמנות מבוגרות ממני או שיש להן ילדים. שני המקרים לא רצויים לגבר במעמדי, כפי שאת ודאי מבינה."

הנהנתי. היו כל כך הרבה כללים בנוגע למציאת בן הזוג המתאים, בעיקר לגבר במעמדו של דנטה, ולכן רבים היו המומים כשהוכרזתי כאשתו לעתיד. דנטה הרגיז הרבה אנשים בהחלטה הזאת.

"אז את היית הבחירה ההגיונית היחידה. את כמובן עדיין צעירה למדי, אבל את זה אי אפשר לשנות."

לרגע הייתי המומה ושתקתי, בגלל הנימוק חסר הרגש שהשמיע. לא הייתי תמימה כמו פעם, אך קיוויתי שאחת הסיבות שדנטה בחר בי היא כי נמשך אליי, חשב שאני יפה או לפחות מרתקת במידת־מה, אבל הבעתו הקרה כיבתה כל שביב תקווה.

"אני בת עשרים ושלוש," אמרתי בקול רגוע להפליא. אולי האדישות של דנטה דבקה בי. אם כן, בתוך זמן קצר יֵצא לי שם של מלכת הקרח. "אני לא כזאת צעירה, לפי מה שמקובל אצלנו בנישואים."

"צעירה ממני בשתים־עשרה שנים. יותר מכפי שהייתי רוצה." אשתו המנוחה הייתה צעירה ממנו בשנתיים בלבד, והם היו נשואים כמעט שתים־עשרה שנים לפני שמתה מסרטן. ובכל זאת, מפיו זה נשמע כאילו הכרחתי אותו להתחתן איתי.

רוב הגברים בעולמנו לקחו פילגשים צעירות כשנשותיהן הזדקנו, אך דנטה לא היה מרוצה מהעובדה שהייתי צעירה מדי.

"אז אולי כדאי שתחפש אישה אחרת. לא ביקשתי ממך להינשא לי." ברגע שהמילים יצאו ממני, כיסיתי את פי בידי והישרתי אליו מבט. הוא לא נראה כועס, הוא לא נראה כלום. פניו היו כתמיד, שלוות וחפות מרגש. "סליחה. זו הייתה חוצפה מצידי. אסור היה לי לומר את זה."

דנטה הניד בראשו. אף שערה לא זזה ממקומה. למרות מזג האוויר המושלג של נובמבר, לא נראה על מכנסיו אפילו פירור לכלוך. "לא קרה כלום. לא התכוונתי לפגוע בך."

הצטערתי שהוא נשמע משועמם כל כך, אך לא יכולתי לעשות דבר בנדון, לפחות עד שנתחתן. "לא פגעת בי. סליחה. לא הייתי צריכה להתעצבן עליך."

"בואי נחזור לנושא. יש כמה דברים שאנחנו צריכים לדון בהם, ולצערי נקבעה לי פגישה הערב וטיסה מחר מוקדם בבוקר."

"אתה נוסע לניו יורק לאירוסים של מתיאו וג'יאנה." המשפחה שלי לא קיבלה הזמנה. בדומה למסיבת האירוסים של אַרְיָה, הוזמנו רק המשפחה הקרובה וראשי המאפיות של ניו יורק ושל שיקגו. למען האמת, שמחתי. זה היה האירוע החברתי הראשון לאחר פרסום אירוסיי לדנטה. רכילויות ומבטים סקרניים היו מלווים אותי לכל מקום.

הפתעה קלה הבזיקה בעיניו, אבל היא התפוגגה. "כן, נכון." הוא הושיט יד לכיס הז'קט שלו והוציא קופסת קטיפה קטנה. לקחתי אותה ממנו ופתחתי אותה. בתוכה נחה טבעת אירוסים עם יהלום.

רק לפני כמה שבועות הסרתי את טבעת הנישואים ואת טבעת האירוסים שאנטוניו קנה לי.

הן ממילא לא היו משמעותיות בעיניי.

"מקווה שאת אוהבת את העיצוב."

"כן, תודה." כעבור רגע של היסוס הוצאתי את הטבעת וענדתי אותה על אצבעי. דנטה לא אותת שהוא רוצה לעשות זאת למעני. מבטי נח על ידו הימנית ובטני התערבלה. הוא עדיין ענד את טבעת הנישואים הישנה שלו. עוד פרץ אכזבה מוזר הציף אותי — אם הוא עונד אותה אחרי כל כך הרבה זמן, הוא כנראה עדיין מאוהב באשתו המנוחה; או שמא זה סתם עניין של הרגל?

הוא הבחין במבטי ולראשונה המסכה השלווה נסדקה, אך זה נמשך זמן קצר כל כך, שלא הייתי בטוחה שזה אכן קרה. הוא לא הסביר לי או התנצל, אך לא ציפיתי לכך מגבר כמותו.

"אבא שלך מבקש שנצא לאירוע חברתי לפני החתונה. כיוון שכולנו הסכמנו שאין צורך במסיבת אירוסים..." מעולם לא שאלו אותי, אך לא הופתעתי כלל. "...אני מציע שנבוא יחד למסיבת חג המולד השנתית של משפחת סקודרי."

מיום שאני זוכרת את עצמי, המשפחה שלי הגיעה לבית משפחת סקודרי ביום ראשון הראשון לתקופת הציפייה.1 "נשמע הגיוני."

דנטה שלח אליי חיוך צונן. "אז קבענו. אודיע לאבא שלך מתי אבוא לאסוף אותך."

"תוכל להודיע לי. יש לי טלפון ואני יודעת לתפעל אותו."

דנטה נעץ בי מבט. זיק של משהו כמו שעשוע הופיע לרגע על פניו. "כמובן. אם כך את מעדיפה." הוא הוציא את הטלפון מכיסו. "מה המספר שלך?"

נדרש לי רגע כדי לרסן נחרת צחוק לא־נשית, לפני שנתתי לו את המספר.

כשסיים להקיש הוא תחב את הטלפון בחזרה אל הז'קט שלו, ואז הזדקף בלי לומר מילה. גם אני קמתי והשתהיתי בהחלקת הקמטים הלא־קיימים בחצאית שלי, כדי להסוות את הרוגז שאחז בי, אף שכלפי חוץ נותרתי רגועה.

"תודה שהקדשת לי מזמנך," אמר ברשמיות. קיוויתי שישתחרר קצת אחרי החתונה. הוא לא תמיד התנהג באיפוק כזה. שמעתי איך ביסס את מעמדו כיורש לתוארו של אביו, ובאיזו יעילות טיפל בבוגדים ובאויבים. משהו אפל וחייתי הסתתר מאחורי חזות נסיך הקרח.

"על לא דבר." ניגשתי אל הדלת, אך דנטה השיג אותי ופתח אותה בשבילי. אמרתי במהירות תודה ויצאתי אל המבואה. "אקרא להוריי כדי שיוכלו להיפרד."

"האמת היא שאשמח להחליף מילה בפרטיות עם אבא שלך לפני שאצא."

לא היה טעם לנסות להבין מהבעתו במה מדובר, ולכן לא טרחתי. במקום זאת, צעדתי אל סוף המסדרון ונקשתי על דלת משרדו של אבי. הקולות בפנים גוועו וכעבור רגע אבי פתח את הדלת. מאמא עמדה ממש מאחוריו. לפי המבט שבפניה הבנתי שהיא להוטה להפציץ אותי בשאלות, אבל דנטה עמד מאחוריי.

"דנטה רוצה להחליף איתך מילה," אמרתי, ואז פניתי אל דנטה. "נתראה במסיבת חג המולד." שקלתי לחכך את שפתיי בלחייו, אך מייד זנחתי את הרעיון. הטיתי את ראשי בחיוך והסתלקתי. נעלי העקב של אימי נקשו בעקבותיי, והיא הדביקה את צעדיי. היא שילבה את זרועותינו זו בזו. "איך הלך? דנטה לא נראה מרוצה. פגעת בו?"

שלחתי אליה מבט. "ברור שלא. הפנים של דנטה קפואות בהבעה אחת."

"ששש." מאמא הביטה לאחור. "אולי הוא שמע אותך?"

לא היה נראה לי שאכפת לו.

אימא סקרה את פניי. "את צריכה לשמוח, ולנטינה. זכית בלוטו הבעלים, ואני בטוחה שמאחורי החזות הקפואה של דנטה יש מאהב נלהב."

"מאמא, בבקשה." סבלתי בשתי השיחות על מין שהיו לי עם אימא שלי עד כה: השיחה בגיל חמש־עשרה, שבה ניסתה להסביר לי איך באים ילדים לעולם, כשכבר ידעתי היטב מה זה סקס. גם בבית ספר קתולי לבנות המידע הזה הגיע לאוזנינו בשלב מסוים. ובפעם השנייה, זמן קצר לפני החתונה עם אנטוניו. לא חשבתי שאשרוד שיחה שלישית.

אבל קיוויתי שהיא צודקת. בגלל חוסר העניין שגילה אנטוניו בנשים, מעולם לא הייתה לי הזדמנות ליהנות ממאהב נלהב, או ממאהב בכלל. הייתי מוכנה בהחלט להיפטר מבתוליי, גם אם אסתכן בכך שדנטה יגלה שנישואיי הראשונים היו העמדת פנים. אבל אחצה את הגשר כשאגיע אליו.