פרק א
שידת פלסטיק בגוון לא מוגדר בין ירקרק לתכלת מפרידה בין מיטתי לחלון. למזלי היא לא רחבה. אני מתרוממת במיטה, מושיטה את היד ומצליחה להסיט ולו למחצה את הווילון. עיניי נעצמות אך השמש חודרת אליהן ומרימה לי בכוח את העפעפיים. אני מרגישה כאילו מישהו פותח קופסת שימורים בתנועה עדינה אבל עקבית. כן, כן, אני יודעת שהשעה היא אחת ומשהו בצהריים, אבל בשבילי עדיין לילה.
לידה היא כמו ג׳ט לג.
כל הלילה לא ישנתי.
שתי שידות ליד מיטתי, לימיני ולשמאלי. זה לא שבשערי צדק החליטו להעניק הטבה מיוחדת ליולדות, פשוט החדר מיועד לשלוש, ואנחנו בינתיים רק שתיים. שני זרי פרחים המתינו לי כשהעלו אותי לחדר, את הזר השני סידרה האחות על שידה נוספת.
אני כבר לא יכולה להירדם.
מימיני זר ורדים אדמדם-יין. ניצני הוורדים נפתחו מעט, העלים מסודרים להפליא אחד אחד ללא דופי כאילו יד אמנית תפרה את הפרחים מִמשי אדום מבהיק וסידרה סביבם בדקדקנות עלים מקטיפה בירוק אזמרגד. אבל לא, הוורדים אמיתיים, כבר בדקתי.
משמאלי זר צבעוני. תכלת, סגול, צהוב, אדום, לבן וחגיגת עלים בירוק בהיר. ססגוני אבל גם מרגיע. פסטורלי כמו חצאיות אביב פרחוניות שלבשו עלמות של פעם שיצאו לטייל באחו, חצאיות רחבות כאלה שמתנופפות קלות ברוח. אל תשאלו אותי מה שמות הפרחים, מעולם לא הייתי טובה בבוטניקה.
שני זֵרים. שני כרטיסי ביקור. כרטיס לבן ועליו אותיות מהודרות בגוון נחושת צץ בין הוורדים אדמדמי-יין שמתחברות לשם ארוך ומורכב — שושנה דורון-רביצקי. כרטיס תכלת תקוע בין הגבעולים של הזר הצבעוני, ועל גבו — “מזל טוב מדור ושיר״.
שני כרטיסי ביקור. שתי דרכים.
כמו באגדה שסבתא סיפרה לנו בלילות ירושלמיים גשומים על נסיך שרכב על סוסו ביער סבוך והגיע לצומת דרכים ובאמצעה ניצבה לה אבן שעליה כתוב “ימינה תפנה, על עצמך תשמור, את סוסך תאבד. שמאלה תפנה, על סוסך תשמור, את עצמך תאבד״.
אני ויהודית התכרבלנו על השטיח ליד תנור חשמלי דולק לרגליה של סבתא ששקעה בכורסתה הישנה. הריפוד השתפשף והכורסה הייתה מכוסה בשמיכה משובצת בחום-ירוק-שחור, צבעי היער הסבוך המחריד.
“ישר תלך״, סיכמה סבתא, “אתה וסוסך לאבדון״.
יהודית לא שאלה שאלות. נצמדה אליי בשקט, ממתינה להמשך. אחותי הגדולה והממושמעת קיבלה תמיד את כללי המשחק. אני לא. לא היססתי לקטוע את הסיפור בתחילתו. “סבתא״, חזרתי ושאלתי, “למה הוא היה צריך לבחור בכלל? לא היה פשוט יותר להסתובב ולחזור אחורה״?
סבתא הייתה נאנחת. “תגדלו תבינו״, השיבה כאילו שאלנו שתינו את השאלה.
גדלתי והבנתי. אי אפשר להסתובב כשאת מגיעה לצומת. אין פניית פרסה.
כרטיסי הביקור האלה אינם מה שחשבתם.
דור ושיר הם לא זוג צעיר חמוד ושופע שמחת חיים, הם אינם חברים שלי ששלחו לי איגרת ברכה לרגל הלידה. יש מי שחושב שהם זוג, אבל הם רק עובדים יחד. הם אינם יכולים להיות בני זוג כמו שאני לא יכולה להיות בת זוג של היולדת השנייה, הראשונה בעצם כי היא הגיעה לפניי, זו שמנמנמת לה מאחורי פרגוד התכלת. דור ושיר הם מ״משפחה חדשה״. דור היא בחורה ושיר הוא בחור. היא לסבית. הוא הומו, והם לא חברים ותיקים שלי. רק עכשיו הכרנו.
שושנה דורון-רביצקי היא לא בוסית שלי ולא דודה פולנייה דאגנית שסירבה לוותר על שם נעוריה בדומה לאיזו בת אצולה השומרת על שם שקושר אותה לאחוזה המשפחתית.
דורון-רביצקי היא עיתונאית ותיקה ששמה הולך לפניה כפי שחיילים מטילי אימה צועדים בפני מצביא עטור ניצחונות.
היא מתהלכת בשחור כמו במדים, אישה כבדה ויציבה, שערה הקצוץ צבוע באדום נחושת. דורון-רביצקי מחבבת תכשיטים מקוריים. עבודת יד. על צווארה מחרוזת מורכבת מראשים ערופים. שלוש גולגולות חדשות צורפו בזמן האחרון לאוסף: שופט עליון, שר ומנכ״ל חברה ממשלתית.
שני כרטיסי ביקור. שתי דרכים. “משפחה חדשה״ מבקשת שאסכים לריאיון עיתונאי. גם דורון-רביצקי.
* * *
דור ושיר צצו בפתח ביתי לפני שבועיים. הם לא התקשרו קודם לכן. שלושה שבועות לפני התאריך לא יצאתי כמעט מהבית. את העניינים במשרד סידרתי, ובחודש תשיעי את לא מחפשת לקוחות חדשים.
כשצלצלו בדלת נמנמתי על הספה בסלון. בלי שהתעוררתי לגמרי ניגשתי לפתוח. הייתי בטוחה שהביאו לי משלוח מהמכולת. גם לקניות לא יצאתי בזמן האחרון כי אצלנו בשכונה אפשר להזמין בטלפון.
שניים עמדו בפתח במקום שליח מהמכולת. בחור ובחורה. לא שמתי לב שמשהו כאן לא מסתדר. הם נכנסו לדירה, הבחור הניח על השולחן בסלון בקבוק מיץ אשכוליות סחוט ושתי אריזות תותים. הבחורה הושיטה לי זר צבעוני מפואר פחות מזה המקשט עכשיו את השידה, אך גם הוא חגיגי וססגוני.
— סליחה — ניסיתי למחות — לא הזמנתי פרחים.
— תותים הזמנתי, אבל מיץ אשכוליות אני לא שותה. והזמנתי גם לחמניות וחלב. בקופה התבלבלו כנראה.
היא צחקקה.
הם אלה שצריכים לבקש סליחה, הסבירה. היא באמת מצטערת שהם מתפרצים אליי בלי לסגור מראש, אבל הם היו בטוחים שאני בבית, ובאמצע היום הם לא יפריעו. הם מהאגודה “משפחה חדשה״, באגודה שמעו עליי ויש להם הצעה שעשויה אולי לעניין אותי...
הקשבתי בחצי אוזן. גל חום תקף אותי ומרוב חולשה נאלצתי להישען על הקיר.
במבט נוקב כאילו הייתי צופה מהצד סקרתי את שתינו, את עצמי ואת האורחת. היא תמירה וגבעולית, בת עשרים ומשהו, שערה מבריק ומוחלק אסוף בקוקו, עיניה מודגשות, סוודר לבן צמוד, מכנסי זמש חום-זהב קצת מתחת לברך המבליטים את המותניים. ואני עומדת מולה, ענקית, חסרת צורה, מנופחת, חיוורת, סתורת שיער, טוניקה ארוכה באדום כהה שכבר לא מסתירה את הבטן, על המכנסיים הרחבים והשחורים כתם מהיוגורט של הבוקר.
לפני חצי שנה גם אני הייתי תמירה וגבעולית. גם אני יכולתי ללבוש לבן וצמוד. אבל מה עכשיו, אציג לה תמונות?
— תשבו
הצבעתי על הכורסאות,
— עוד רגע אני חוזרת.
הסתגרתי בחדר האמבטיה. להחליף בגדים זה מוגזם, אבל לקפוץ לאמבטיה זה טבעי לאישה בהיריון. מה יש, אולי אני צריכה לשירותים. אספתי את השיער בקוקו, מרחתי קצת מייק-אפ והדגשתי קלות את העיניים. מזל שפניי לא התנפחו ולא צצו לי כתמים. שמעתי שזה קורה כשמצפים לבת, ולי היה בן.
חזרתי לסלון, התיישבתי על הספה ותפסתי שם שני מקומות.
— תשתו משהו?
— לא, שבי, אל תטריחי את עצמך.
אמר שיר, כך קראו לבחור. והושיט לי דף מצולם.
— את בטח מכירה את זה, נכון?
עיניי רפרפו על כמה שורות. כן, ידעתי במה מדובר. היה זה פסק הלכה של רב מוכר שלפני קצת יותר משנה עורר סערה כשקבע כי בחורה דתית רווקה אם לא התחתנה עד גיל שלושים וחמש רשאית ללדת באמצעות תרומה מבנק הזרע.
— אנחנו יודעים שאת רק בת שלושים
פתח שיר בהססנות.
אני בת שלושים ושתיים. אבל לא תיקנתי אותו, שיהיה שלושים.
— ושאת... שאת...
— שלא השתמשתי בשירותיו של בנק הזרע
השלמתי את המשפט.
— נכון.
הוא אישר. “המשפחה החדשה״ אספה עליי מידע.
— אבל... למה שלא תגידי שכן?
הם באו להציע לי סיפור כיסוי. אני, עורכת דין מצליחה, רווקה דתית בת שלושים — שלושים ושתיים, תיקנתי אותו הפעם, אבל הוא התנער מההערה.
— זה אותו דבר,
זרק בדרך אגב. ואני מעניקה ריאיון עיתונאי חושפני. הגעתי למסקנה שזוגיות זה לא בשבילי, אבל החלטתי להביא ילד לעולם ואני לא רוצה לחכות לגיל שלושים וחמש ולסכן את בריאותי ואת בריאות העובר משום שעם הגיל עולים סיכונים גנטיים ואחרים. קיבלתי החלטה ותיקנתי את הגיל שבפסק ההלכה. פניתי כבר עכשיו לבנק הזרע. החלטתי לממש את זכותי לאימהות ולבניית תא משפחתי כרצוני.
סיפור כיסוי מושלם בשבילי, סיפור שיווקי מושלם בשבילם. ערכים של ניו אייג׳. איך אומרים את זה בעברית? העת החדשה? לא. העידן הפוסט מודרני? כבר היינו שם. לא חשוב. הערכים החדשים חודרים גם לחברה הדתית. קרייריסטיות צעירות מקימות תא משפחתי בלי גבר כי היום את יכולה לפנות לבנק, יספקו לך צנצנת והנה יש לך ילד.
— תצטלמי עכשיו, כלומר היום או מחר כשנביא צלם. נלווה אותך לחדר לידה ונצלם בבית החולים, והריאיון יתפרסם שבוע אחרי.
הודיעה לי דור.
לא!
הזדעקתי כאילו כבר נתתי את הסכמתי ואנחנו דנים בפרטים.
— עכשיו אני לא מצטלמת.
— למה לא?
מחתה דור בנימה של זבנית שניגשת אלייך ונשבעת שהבגד תפור עלייך כשאת מתלבטת מול המראה.
— את נראית פגז. הלוואי עליי אם פעם אהיה בהיריון.
הם באו בלי לסכם מראש כי רצו להפתיע, לתפוס אותי לא מוכנה כדי שלא אתלבט. בסך הכול גם לי זה משתלם.
— לא עכשיו
דחיתי אותה.
— נדבר. אני צריכה לישון על זה.
* * *
שבוע לאחר מכן קיבלתי טלפון מדורון-רביצקי.
נפגשנו בבית קפה במושבה הגרמנית. ישבתי מולה מתוחה והפעם לא בגלל תחרות של בנות. הייתי חטובה יותר ויפה ויותר ממנה, אפילו כשאני בחודש התשיעי, מה גם שאני צעירה מדורון-רביצקי בעשרים שנה, אולי יותר. אבל היא שידרה כוח. היא הייתה על הסוס ואני מתחת לפרסות. בעולם שעזבתי היא שמרה על עוצמה ואליה התייחסו ביראת כבוד, ואילו אני חטפתי מכה אנושה שאחריה כבר לא תהיה לי תקומה. ניתקתי את כל הקשרים עם המערכת והיא ניתקה כל קשר אִתי. הטלפון הנייד שלי נדם, לא צלצולים ולא מסרונים. אנשים שפעם חיפשו את קרבתי מחקו אותי. כמו בשחמט, הגעת לשורה האחרונה בלוח, הפכת למלכה, ואם הורידו אותך באמצע, כבר לא תחזרי ללוח. ואני זה חמישה חודשים מחוץ למשחק. שחקן מת.
ישבתי מולה ולגמתי את הקפה שלי באי רצון. אני אוהבת את הקפה של ארומה, אבל הצרבת הטילה עליי את הקללה של הנחש — לכל מה שהכנסתי לפה היה טעם של עפר.
לא חששתי. ידעתי שהיא לא מחפשת לפגוע באישה שכרסה בין שיניה, ובכל מקרה, באחת כמוני לא מבצעים וידוא הריגה. היא מחסלת שרים, ואני לא הייתי אפילו חברת כנסת.
השמים האדימו והערב החל לרדת. מעל ראשה של דורון-רביצקי נדלקה מנורת קיר. שתי נורות בזרוע נחושת שפנתה לתקרה הבהבו כמו שני נרות.
— אני יודעת מיהו האבא של הילד שלך.
היא קבעה עובדה בשקט ובביטחון. הרגשתי כמו בבדיקת אולטרא-סאונד כשהרופא הודיע יש לך בן. עם מומחה לא מתווכחים.
גם היא רצתה שאתראיין, אבל היא לא ביקשה סיפור כיסוי. היא ביקשה לחשוף את האמת.
בשביל מה? הייתי צריכה לשאול אותה. מה זה יעזור לי? מה לי ולחשבונות שלכם, למשחק שאני כבר לא חלק ממנו?
אבל שאלתי משהו אחר.
— למה?
דיברתי בקול חלוש ושמעתי את קולי מהצד כאילו אני זו שיושבת ממול.
— למה את חושבת שזה יפגע בו? הוא לא עבר על החוק, גם לא על איסור אשת איש.
שושנה דורון-רביצקי חייכה. זה לא היה חיוך של התנשאות, זה היה חיוך של שותפה לקשר ששתינו עמדנו לקשור נגד האיש שסימנה הפעם.
— אל תדאגי
הרגיעה אותי,
— אני לא מפספסת.
היא החליקה באצבעותיה על צווארה ופתחה את כפתור חולצתה, היה חם בחדר.
אצבעותיה התעכבו על הכפתור כדי לפנות מקום לגולגולת חדשה שתצטרף בקרוב למחרוזת. ראש כרות טרי, שיער מאפיר, סנטר מרובע, עיניים אפור-תכלת לא גדולות, פקוחות לרווחה. לא אהבתי את מראהו כשהוא הרכיב משקפיים, הם הפכו אותו ממדינאי לעסקן מבוגר.
דורון-רביצקי לא מפספסת. גם אם במפלגה יתעלמו — אם כי מתחקיריה של דורון-רביצקי לא מתעלמים — ספק אם יצליח לתפקד כאילו כלום. אשתו תקרע אותו לגזרים.
הנייד שלה צלצל. היא העיפה מבט על הצג והשתיקה את המכשיר בלחיצת אצבע.
— אל תעני לי עכשיו
חתמה את השיחה,
— את צריכה לישון על זה.
