מתי לשדוד בנק

פרק 1

רק ניסינו לעזור

 

כמה מהרעיונות הטובים ביותר בהיסטוריה — כמעט כולם, למעשה — נשמעו מטורפים בתחילה. עם זאת, הרבה רעיונות שנשמעים מטורפים הם אכן מטורפים. אבל איך מגלים מה טוב ומה מטורף? אחד הדברים הטובים בלהיות בלוגר הוא שיש לך מקום להפריח את הרעיונות הכי מטורפים שלך ולראות באיזו מהירות מישהו ייָרט אותם. מכל הפוסטים שכתבנו אי־פעם, הראשון בפרק הזה עורר את התגובה המהירה, הקולנית והנזעמת ביותר.

 

 

אילו הייתם טרוריסטים, איזה פיגוע הייתם מבצעים?

(ס"ל)

 

מינהל הבטיחות בתחבורה הודיע לאחרונה שרוב המגבלות על כבודת־היד בטיסות יישארו בעינן לעת עתה, למעט האיסור על הכנסת מציתים שהוסר. בזמן שנראה מטורף לאסור על נוסעים להעביר בבידוק הביטחוני משחת שיניים, דיאודורנט ומים, לא נראה מוזר לאסור מציתים. אני תוהה אם יצרני המציתים פעלו למען השינוי הזה בתקנות, או נגדו. מצד אחד, נראה שהחרמת עשרים אלף מציתים ביום עושה טוב לעסקים; מצד שני, אולי פחות אנשים יקנו מציתים אם הם לא יוכלו לנסוע איתם.

 

כששמעתי על התקנות האלה, התחלתי לחשוב כיצד הייתי ממקסם את אווירת הטרור אם הייתי טרוריסט שהמשאבים שלו מוגבלים:

 

ראשית, הייתי חושב מה באמת מעורר פחד. אחד הדברים שמפחידים בני אדם הוא המחשבה שהם עלולים להיפגע בפיגוע. מכיוון שכך הייתי רוצה לעשות משהו שייראה לכל אדם כאילו הוא מכוון נגדו, גם אם הסבירות שיש לכל פרט להיפגע נמוכה מאוד. בני אדם נוטים להפריז בחשיבותן של סבירויות קטנות, כך שאין כל פרופורציה בין הפחד שמעוררת פעולת טרור לבין הסיכון שכרוך בה בפועל.

 

חוץ מזה, הייתי רוצה גם לעורר את התחושה שיש צבא של טרוריסטים, ואת זה אשיג באמצעות עריכת כמה פיגועים בעת ובעונה אחת, ועוד כמה כעבור זמן קצר.

 

שלישית, אם הטרוריסטים לא יתעקשו תמיד על פיגועי התאבדות (וקשה לי להאמין שהם יעשו זאת), אופן הפעולה האופטימלי יהיה לרקום תוכנית שבה המחבלים שלך לא ייהרגו או ייתפסו בשעת מעשה.

 

רביעית, יש טעם לנסות לעצור פעילות מסחרית, שכן שיבוש הפעילות המסחרית נותן לאנשים יותר זמן פנוי לחשוב על הפחד שלהם.

 

חמישית, אם אתה באמת רוצה להכאיב לאמריקה, הפעולה חייבת לדרבן את הממשל להעביר חוקים שעלותם גבוהה מאוד ואשר יישארו בתוקף זמן רב אחרי שמילאו את ייעודם (בהנחה שהיה להם ייעוד כלשהו מלכתחילה).

 

באופן כללי ראיית העולם שלי אומרת שפשוט יותר זה טוב יותר. הניחוש שלי הוא שהלך החשיבה הזה נכון גם בכל מה שקשור לטרור. ברוח הזאת, המזימה הטרוריסטית הטובה ביותר ששמעתי עליה היא זו שהגה אבי אחרי מתקפות הצלפים שעוררו בלבול וכאוס ברחבי וושינגטון הבירה בשנת 2002. הרעיון הבסיסי הוא לצייד עשרים מחבלים ברובים ובמכוניות, להורות להם לפתוח באש באקראי בשעות שנקבעו מראש בכל רחבי המדינה (ערים גדולות, ערים קטנות, פרברים וכו') ולהנחות אותם להיות ניידים ככל האפשר. איש לא יידע מתי והיכן יהיה הפיגוע הבא, והכאוס יהיה עצום, במיוחד לאור מיעוט המשאבים שיידרשו מהטרוריסטים. חוץ מזה, יהיה גם קשה להחריד לתפוס אותם. הנזק לא יהיה קיצוני כמו במקרה של הטלת פצצה גרעינית במרכז ניו יורק, כמובן, אבל אין ספק שהשגת מספר קטן של רובים קלה הרבה יותר מהשגת פצצה גרעינית.

 

אני בטוח שלקוראים רבים יש רעיונות טובים בהרבה. הייתי שמח לקרוא אותם. קחו בחשבון שהעלאת רעיונות כאלה לבלוג עשויה להיות מעין שירות לציבור: אני מניח שבין קוראי הבלוג הזה יש הרבה יותר אנשים שמתנגדים לטרור ונלחמים בו מאשר טרוריסטים. לכן, כשאנחנו עוסקים ברעיונות האלה בצורה פתוחה וגלויה, הדבר נותן ללוחמים בטרור הזדמנות לבחון את התרחישים האלה מבעוד מועד ולהתכונן אליהם.

 

הפוסט הזה פורסם ב־8 באוגוסט 2007, היום שבו קיבל הבלוג פריקונומיקס מקום קבוע באתר האינטרנט של ה"ניו יורק טיימס". באותו יום, בראיון ל"ניו יורק אובזרבר", התבקש דבנר להסביר מדוע פריקונומיקס הוא הבלוג החיצוני הראשון שה"טיימס" החליט לפרסם. התשובה שלו שיקפה את העובדה שהוא עבד בעבר ב"טיימס" ושהוא מכיר היטב את אמות המידה והמוסכמות הנהוגות בו: "הם יודעים שאני לא אפרסם איזו מין פתווה בבלוג". אלא שבדיעבד התברר כי כך בדיוק נתפס הפוסט של לוויט, שבו העלה רעיונות למתקפת טרור. התגובות היו נסערות כל כך, שאחרי כמה מאות טוקבקים החליט ה"טיימס" לחסום אותו לתגובות. הנה טוקבק אחד טיפוסי: "אתם צוחקים עלי, נכון? רעיונות לטרוריסטים? זה נראה לכם חמוד? מחוכם? אתה אידיוט". זה הביא את לוויט לנסות שוב למחרת:

 

 

טרור, חלק 2

(ס"ל)

 

כבר ביום הראשון להופעתו של הבלוג שלנו באתר ה"ניו יורק טיימס" כתבתי פוסט שגרר בעקבותיו כמות מכתבי נאצה שלא קיבלתי מאז פורסמה לראשונה הכתבה על הקשר בין הפלות לפשיעה לפני כמעט עשור.1 האנשים ששלחו לי מיילים לא הצליחו להחליט אם אני דביל, בוגד או שניהם. תנו לי לנסות שוב.

 

רבות מהתגובות הנזעמות עוררו אותי לתהות מה, לדעתו של אמריקאי מן היישוב, עושים הטרוריסטים כל היום? הניחוש שלי: מעלים רעיונות למזימות טרור. וצריך להאמין שטרוריסטים הם אידיוטים גמורים אם אחרי מתקפות הצלפים בוושינגטון לא עלה בדעתם לרגע שפיגועי צליפה הם רעיון לגמרי לא רע.

 

הנקודה היא כזאת: לרשות הטרוריסטים עומדת קשת כמעט אינסופית של אסטרטגיות פשוטות להפליא. העובדה שעברו כמעט שש שנים מאז פיגוע הטרור הגדול האחרון בארצות הברית מלמדת אותנו אחד משניים: או שהטרוריסטים הם חדלי אישים או שאולי המטרה שלהם איננה באמת לבצע פיגועים (ויש כמובן עוד גורם, מאמצי המניעה של אנשי אכיפת החוק והממשל, ואליו אתייחס בהמשך).

 

רבים מהמיילים הנזעמים שקיבלתי תבעו ממני לכתוב פוסט שבו אסביר כיצד עלינו לעצור את הטרוריסטים. אבל התשובה המובנת מאליה היא גם תשובה מאכזבת: אם טרוריסטים רוצים לעסוק בפעילות טרור דלת אמצעים וטכנולוגיה, אין למעשה בכוחנו לעצור בעדם. זהו המצב בעיראק כרגע, ובמידה פחותה גם בישראל. וזה, פחות או יותר, היה גם המצב עם הצבא האירי הרפובליקאי (IRA) לפני אי־אילו שנים.

 

אז מה אפשר לעשות? מה שעשו ועושים הבריטים והישראלים במצבים כאלה: גם האמריקאים צריכים למצוא דרך לחיות עם זה. המחיר בנפש שגובים פיגועים דלי אמצעים נמוך יחסית בהשוואה לגורמי מוות אחרים כמו תאונות דרכים, התקפי לב, מעשי רצח ומעשי התאבדות. הפחד הוא שגובה את המחיר האמיתי.

 

אנשים החיים במדינות הסובלות מאינפלציה דוהרת לומדים מהר יחסית לחיות איתה, וכך קורה גם כאשר מדובר בטרור. הסיכון האמיתי להיהרג בפיגוע בעת נסיעה באוטובוס בישראל נמוך, ולכן (כפי שהראו גרי בקר ויונה רובינשטיין) אנשים שיש להם ניסיון רב בנסיעה באוטובוסים בישראל אינם מגיבים כל כך לאיום הפיגועים. בדומה לכך, נהגי אוטובוס ישראלים אינם מקבלים תוספת סיכון.2

 

מעבר לכך, נראה לי שיש מעט מאוד צעדים נוספים שביכולתנו לעשות. אם מקור האיום הוא מחוץ לגבולותינו, אנחנו יכולים לסנן טוב יותר אנשים מסוכנים שמנסים להיכנס למדינה. גם זה מובן מאליו. הדבר הפחות מובן מאליו הוא שאנחנו יכולים גם לסנן טוב יותר איומים פוטנציאליים לאחר כניסתם למדינה. אם מישהו נכנס עם אשרת סטודנט ואינו רשום ללימודים, למשל, שווה לעקוב אחריו מקרוב.

 

אפשרות נוספת היא זאת שאימצו הבריטים: להתקין מצלמות בכל מקום. הבעיה היא שהרעיון הזה מנוגד לרוח האמריקאית ולכן סביר להניח שהוא לא יאומץ כאן. אני גם לא בטוח שזאת השקעה טובה. אך מהפיגועים האחרונים בבריטניה עולה כי לכל הפחות המצלמות האלה מסייעות לזהות בדיעבד את המבצעים.

 

מעבודתו של עמיתי לאוניברסיטת שיקגו רוברט פֵּייפּ עולה כי המנבא החזק ביותר של פעולות טרור הוא כיבוש טריטוריה של קבוצה מסוימת.3 על פי נקודת המבט הזאת, החזקת כוחות אמריקאיים בעיראק לא תעזור כנראה להפחית את הטרור, אף שאולי היא מסייעת להשגת כל מיני מטרות אחרות.

 

כך או כך, הרושם שלי הוא שיש שני הסברים אפשריים למצבנו הנוכחי אל מול הטרור.

 

הסבר אחד אומר כך: הסיבה העיקרית לכך שהטרוריסטים אינם משמידים אותנו כרגע היא שמאמצי הלוחמה בטרור של הממשל נושאים פרי.

 

ההסבר החלופי הוא שסכנת הטרור פשוט אינה גדולה כל כך, ואנחנו מבזבזים הרבה יותר מדי כסף על הלחימה בו, או לפחות על מראית עין של לחימה. רוב בכירי הממשל מרגישים לחץ להיראות כמי שמנסים לעצור את הטרור, והלחץ הזה גדול בהרבה מהלחץ לעצור את הטרור באמת. לא נוכל להאשים את ראש מינהל הבטיחות בתחבורה אם מטוס יופל באמצעות טיל כתף, אך הוא יהיה בצרות צרורות אם שפופרת של משחת שיניים נפיצה תפיל את המטוס. לפיכך, המאמץ המושקע במשחת השיניים גדול בהרבה גם אם האיום הגלום בה הוא ככל הנראה נמוך לאין שיעור.

 

הניחוש שלי הוא שההסבר השני — זה שאומר שאיום הטרור איננו גדול עד כדי כך — הוא הסביר יותר. ואם חושבים על כך, זוהי השקפת עולם אופטימית. אבל גם זה, כנראה, עדיין עושה אותי דביל, או בוגד, או שניהם.

 

 

מה עם "מלחמה במיסים"?

(ס"ד)

 

דייוויד קיי ג'ונסטון, שמסקר בצורה נפלאה את מדיניות המיסוי האמריקאית ונושאים עסקיים אחרים עבור ה"ניו יורק טיימס", מדווח שמס הכנסה מוציא למיקור־חוץ את גביית חובות המס. מעתה תנוהל הגבייה בידי צד שלישי — חברות גבייה. "התוכנית לגביית חובות פרטיים צפויה להניב 1.4 מיליארד דולר בתוך עשר שנים", הוא כותב. "מתוך הסכום הזה, 330 מיליון דולר יישארו בידי חברות הגבייה. קרי, 24-22 סנט לכל דולר".4

 

אולי הנתח הזה נראה גדול מדי. ואולי אנשים יוטרדו מכך שלחברות הגבייה תהיה גישה לרישומים הפיננסיים שלהם. אך מה שמדהים אותי הוא שמס הכנסה יודע מי חייב את הכסף והיכן הוא נמצא, אבל בגלל מחסור בכוח אדם אינו יכול לגבות אותו. לכן הוא נאלץ לשכור את שירותיו של מישהו אחר, שיעשה את זה בעלות מכבידה.

 

במס הכנסה מודים שגבייה חיצונית יקרה בהרבה מגבייה פנימית. הנציב לשעבר צ'רלס א' רוֹזוֹטי אמר פעם לקונגרס, שאם מס הכנסה יגייס עוד עובדים, הוא "יוכל לגבות יותר מ־9 מיליארד דולר בשנה ולהוציא לשם כך רק 296 מיליון דולר. כלומר", כותב ג'ונסטון, "השקעה של שלושה סנט על כל דולר".

 

גם אם רוזוטי ניפח את הנתונים פי חמישה, לממשל עדיין ישתלם יותר להעסיק סוכנים נוספים מאשר לשכור קבלני משנה שייקחו עמלה של 22 אחוז. אבל הקונגרס, שמפקח על תקציב מס הכנסה, ידוע כמי שאינו שש לתת לסוכנות עוד משאבים לביצוע משימתה. אנחנו נגענו בסוגיה בטור שלנו ב"טיימס":

 

אחת המשימות העיקריות של כל נציב מס הכנסה [...] היא להתחנן למשאבים בפני הקונגרס והבית הלבן. השאיפה הברורה היא שמס הכנסה יגבה כל דולר של חוב לממשל, אך בה בעת ברור גם שרוב הפוליטיקאים אינם רוצים לפעול להגדלת כוחו של מס הכנסה. מייקל דוּקָקיס ניסה לעשות זאת במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות ב־1988 — וזה, איך לומר, לא ממש עבד. וכך נאלץ מס הכנסה לאכוף חוקי מס שאיש אינו אוהב על ציבור שיודע שהוא יכול לרמות כמעט כאוות נפשו, ועושה כמיטב יכולתו לעגל פינות.5

 

מדוע פועל הקונגרס כפי שהוא פועל? אולי חברי הקונגרס שלנו הם חבורה של חובבי היסטוריה, שזוכרים היטב את מסיבת התה של בוסטון ומפחדים מהתקוממות של האספסוף אם יגבירו את האכיפה בתחום המיסוי. אך זכרו, אנחנו מדברים כאן על אכיפת מיסוי, שהיא תפקיד של מס הכנסה, ולא על חקיקת מיסוי, שהיא באחריות הקונגרס. במילים אחרות, הקונגרס שמח לקבוע את שיעורי המס שהוא קובע, אבל אינו רוצה להיראות כמי שמקל יותר מדי על חייהם של הרעים שצריכים לגבות את המיסים הללו.

 

אם כן, אולי צריך למתג מחדש את המאמצים של מס הכנסה להשיג את כל אותם כספי מיסים. מכיוון שהקונגרס מאשר הקצאת כספים רבים כל כך ל"מלחמה בטרור" ול"מלחמה בסמים", אולי הגיע הזמן שיכריזו על "מלחמה במיסים". או, ליתר דיוק, "מלחמה במעלימי המס". מה אם יצליחו לעשות דמוניזציה מוחלטת של מעלימי המס, ולהדגיש כי "פער המס" (ההפרש בין חוב המס והכסף שנגבה בפועל) הוא בערך בגובה הגירעון הפדרלי: האם במצב כזה יהיה קביל יותר פוליטית להעניק למס הכנסה את המשאבים לגביית הכסף שהציבור חייב לו? אולי אפשר להציג תמונות של מעלימי מס על קרטוני חלב, או בכרזות שייתלו בסניפי הדואר ואפילו בתוכניות כמו "בשידור חוקר". האם זה יעשה את העבודה? האם ניהול ראוי של "המלחמה במעלימי המס" יפתור את הבעיה?

 

לעת עתה, ניאלץ להסתפק בכך שמס הכנסה מעביר את משימותיו לחברות גבייה, שיגבו חלק מהכסף, אבל ממש לא את כל החובות. וזה אומר שהרבה כסף — כלומר, הרבה כספי מיסים, שנגבו מאלה שאינם מעלימים — ממשיך לרדת לטמיון.

 

 

נניח שלא היו ספריות ציבוריות — האם היה אפשר להקים אחת כזאת היום?6

(ס"ד)

 

מי ששונא ספריות — שירים את ידו.

 

כן, כמו שחשבתי.

 

מי בכלל יכול לשנוא ספריות?

 

הנה תשובה אחת אפשרית: מוציאים לאור. אני כנראה טועה בעניין הזה, אבל אם אכפת לכם מספרים, תקשיבו לי עד הסוף.

 

לפני זמן לא רב אכלתי צהריים עם כמה חברים וחברות מתחום המו"לות. אחת מהן חזרה מכנס כלל ארצי של ספרנים. הוטל עליה למכור סדרת ספרים לכמה שיותר ספרנים וספרניות. היא אמרה שבכנס השתתפו 20,000 ספרניות וספרנים; היא אמרה גם שמספיק היה לה לשכנע רשת ספריות אחת גדולה, כמו זו של שיקגו או של ניו יורק, לקנות ספר, כדי לסגור בכך מכירה של מאות עותקים, שכן בספריות רבות מחזיקים כמה עותקים מכל ספר.

 

נשמע נהדר, לא?

 

המממ... אולי לא. בקרב כותבי ספרים נפוצה מאוד התלונה הזאת: מישהו ניגש אליך באירוע חתימה על ספרים ואומר, "אוי, כמה אהבתי את הספר שלך. לקחתי אותו מהספרייה, ואז אמרתי לכל החברים שלי ללכת לספרייה!" והסופר חושב לעצמו, "וואו, באמת תודה רבה, אבל למה לא קנית אותו?"

 

הספרייה כמובן קנתה עותק של הספר. אבל נניח שלאורך חייו של הספר יקראו אותו חמישים בני אדם. מובן שאם העותק לא היה בספרייה, לא כל החמישים היו קונים את הספר. אבל תארו לעצמכם שאפילו חמישה בני אדם היו קונים אותו. אלה ארבע מכירות נוספות שהפסידו הכותב והמו"ל.

 

יש כמובן עוד דרך להסתכל על זה. אפשר לטעון שבטווח הארוך הספריות מגדילות את מכירות הספרים בשלושה ערוצים לפחות:

 

1. הספריות עוזרות להכשיר בני אדם צעירים לאהבת הקריאה; כשהצעירים האלה מתבגרים, הם קונים ספרים.

 

2. הספריות חושפות את הקוראים ליצירות של סופרים שהם לא היו קוראים בנסיבות אחרות; כתוצאה מכך, הקוראים עשויים לקנות יצירות אחרות של אותם סופרים, ואפילו לקנות ספרים ששאלו קודם בספרייה כדי לצרף אותם לאוסף הפרטי שלהם.

 

3. הספריות עוזרות לטפח תרבות קריאה; בלעדיהן היו הרבה פחות דיונים וביקורות על ספרים, והרבה פחות סיקור עיתונאי שלהם, וכפועל יוצא גם הרבה פחות מכירות.

 

הנה הנקודה שאני מנסה להגיע אליה: מה היה קורה אם לא היו ספריות ציבוריות ומישהו כמו ביל גייטס היה מציע להקים כאלה בערים ובעיירות ברחבי ארצות הברית (קצת כמו התעשיין והנדבן אנדרו קרנגי, שבין השאר מימן הקמת כ־2,500 ספריות ציבוריות בארצות הברית ובבריטניה)?

 

אני מנחש שהמו"לים היו מקימים קול צעקה. בהינתן אופי הדיון המתנהל כיום על נושאים של קניין רוחני, האם תוכלו להעלות בדעתכם מצב שבו המו"לים של ימינו היו מוכנים למכור עותק אחד של ספר, ואז להניח לבעלים החדש שלו להשאיל אותו למספר לא מוגבל של בני אדם?

 

לא נראה לי. אולי הם היו מנסחים הסכם רישוי. משהו בסגנון: בעלוּת על הספר תעלה עשרים דולר, ובנוסף ישולמו שני דולר על כל שנת השאלות מעבר לשנה הראשונה. אני בטוח שהיו עוד הרבה הסדרים, ואני בטוח גם שכמו הרבה מערכות שעוברות תהליך אבולוציוני לאורך ההיסטוריה, גם רשת הספריות, אילו היתה נבנית מאפס היום, היתה נראית שונה לגמרי מזו שאנו מכירים.

 

 

בואו ניפטר מהקביעוּת (כולל זו שלי)7

(ס"ל)

 

אם היה אי־פעם רגע שבו היה היגיון כלשהו בהענקת קביעות למרצים לכלכלה, הוא חלף מזמן. הדבר נכון גם בכל מה שקשור לתחומי לימוד אחרים באוניברסיטה, וסביר להניח שהוא נכון שבעתיים לגבי מורים בבתי ספר יסודיים ועל־יסודיים.

 

מה עושה הקביעות? היא משבשת את מאמציו של העובד, משום שהיא נותנת לו תמריצים חזקים בתחילת הקריירה (וכתוצאה מכך דוחפת אותו ככל הנראה לעבוד קשה מאוד בשלב מוקדם) ותמריצים חלשים מאוד בהמשך הדרך (וכתוצאה מכך מביאה אותו ככל הנראה לעבוד הרבה פחות קשה בממוצע).

 

אפשר לדמיין מודלים מסוימים שבהם יש היגיון במבנה תמריצים כזה. למשל: כאשר אדם צריך לקלוט מידע רב כדי לפתח מיומנות מסוימת, וכאשר ברגע שהידע מצוי בידיו הוא איננו מתפוגג והמאמץ איננו חשוב מאוד. מודל כזה עשוי לשמש לתיאור למידת רכיבה על אופניים, אך בעולם האקדמיה הוא מודל איום.

 

מנקודת מבט חברתית נראה שהקטנת התמריצים לאחר קבלת הקביעות היא רעיון רע. בתי ספר נתקעים עם עובדים שאינם עושים דבר (לפחות לא את הדבר שעבורו הם אמורים לקבל שכר). נראה שגם מתן תמריצים לפני הקביעות הוא רעיון רע — גם בלי קביעות יש לאנשי סגל צעירים סיבות רבות לעבוד קשה ולטפח את הקריירה שלהם.

 

הטענה שהקביעות מגינה על חוקרים שעבודתם אינה פופולרית מהבחינה הפוליטית נשמעת לי מגוחכת. אני יכול אמנם לדמיין מצב שבו הסוגיה הזאת עשויה לצוץ, אך קשה לי לחשוב על מקרים שבהם היא היתה רלבנטית. הקביעות עושה עבודה מצוינת ככל שמדובר בהגנה על חוקרים שאינם עובדים, או שהעבודה שלהם גרועה, אך האם קרה מקרה שעבודת מחקר בכלכלה היתה איכותית מאוד ובה בעת שנויה במחלוקת עד כדי כך שהובילה לפיטוריו של חוקר? ובכל מקרה, לשם כך נועדו השווקים. אם מוסד אחד מפטר איש אקדמיה בגלל הסתייגות מעמדותיו הפוליטיות או מגישתו הכללית, יהיו בתי ספר אחרים שישמחו לקבל אותו לשורותיהם. בשנים האחרונות היו מקרים שחוקרים בתחום הכלכלה בדו נתונים, מעלו בכספים וכו', ובכל זאת מצאו עבודות טובות.

 

דמיינו מסגרת שבה יש חשיבות לביצועים (למשל, קבוצת פוטבול מקצוענית).

 

שם לא הייתם מעלים על דעתכם להעניק קביעות.

 

אם כן, מדוע באקדמיה כן?

 

המצב המיטבי יהיה זה שבו כל בתי הספר לכלכלה יפעלו בתיאום לוויתור על מוסד הקביעות (אם כי אולי יהיו חוגים שיעניקו לעובדים חסרי תועלת שנה־שנתיים כדי להוכיח שהם ראויים לתֶקן ורק אז יפטרו אותם). העובדים שתרומתם דלה יעזבו או יפוטרו, ואילו שאר הכלכלנים בני עידן הקביעות יתחילו לעבוד קשה יותר. הניחוש שלי הוא שהמשכורות והניידות התעסוקתית לא ישתנו ממש.

 

ואם בתי הספר לא יפעלו יחד כדי להיפטר מהקביעות — מה יקרה אם בית ספר אחד יבחר לעשות זאת באופן חד־צדדי? נראה לי שאותו בית ספר עשוי בהחלט להרוויח מכך. נכון אמנם שהוא ייאלץ לשלם לאנשי הסגל קצת יותר כדי שיישארו בחוג שאין בו פוליסת ביטוח בדמות קביעות, אבל בסופו של דבר יעלה הרווח על ההפסד. אחרי הכול, ערכה של הקביעות נמצא ביחס הפוך לאיכותו של העובד. אם אתה נמצא הרבה מעל הרף, אין כמעט חשש שתפוטר אם תבוטל הקביעות. לכן, לטובים באמת יידרשו העלאות שכר מינימליות כפיצוי על היעדר הקביעות, ואילו הכלכלנים הגרועים באמת, שאינם תורמים דבר, יצטרכו סבסוד גבוה בהרבה כדי להמשיך ללמד בהיעדר קביעות. עבור האוניברסיטה זאת תהיה התפתחות פנטסטית, משום שכל העובדים הגרועים יעזבו, הטובים יישארו, ועוד טובים ממוסדות אחרים ירצו לבוא ולנצל את הגידול בשכר במוסד נטול הקביעות. אם אוניברסיטת קליפורניה היתה מודיעה לי שהיא רוצה לבטל את הקביעות שלי, אך במקביל להוסיף 15,000 דולר למשכורת השנתית שלי, הייתי מקבל בשמחה את עסקת החבילה הזאת. אני בטוח שאני ממש לא היחיד. כשהאוניברסיטה זורקת איש סגל אחד שאינו תורם דבר ופעם היתה לו קביעות, היא יכולה לפצות עשרה חברי סגל אחרים בכסף שנחסך ממשכורתו.

 

 

למה לא נותנים טיפים לדיילים ולדיילות?

(סג"ד)

 

חשבו על כל נותני השירותים שרגילים לקבל טיפים: סבלים בבתי מלון, נהגי מוניות, מלצרים ומלצריות, חופפות שיער במספרות, לפעמים אפילו בריסטות בסניפי סטארבאקס. אבל לא דיילים ודיילות. למה לא?

 

אולי כי נהוג לחשוב עליהם כעל מי שמרוויחים לא רע ולכן אינם זקוקים לטיפים. אולי כי הם נחשבים עובדים שכירים מהסוג שמסיבה כלשהי אינו אמור לקבל טיפים. אולי משום שנאסר עליהם לקבל טיפים. אולי זה שריד מהימים שבהם רוב הדיילים היו דיילות ורוב הנוסעים היו גברים, ובגלל השֵם (המיסטי או אולי המיתי) שיצא לאיש העסקים רודף השמלות ולדיילת הסקסית, העברת כספים בסוף הטיסה היתה מעלה כמה שאלות באשר למעשים שעליהם היתה הדיילת ראויה לטיפ.

 

ובכל זאת, מוזר מאוד בעינַי שכל כך הרבה נותני שירות שמבצעים תפקידים דומים מקבלים טיפ, ואילו הדיילים והדיילות לא. הדבר נכון במיוחד כאשר זוכרים שלא פעם הם עובדים קשה כל כך בשביל כל כך הרבה אנשים. מתרוצצים הלוך ושוב עם משקאות, כריות, אוזניות וכו'. כן, אני יודע שרוב הנוסעים לא ממש מרוצים מחוויית הטיסה שלהם בימינו, ואני יודע שמדי פעם יש דיילים מחורבנים להפליא, אך מניסיוני אני יודע גם שרובם עושים עבודה מצוינת, לא פעם בנסיבות מאתגרות.

 

אני לא מנסה לגרום לכך שעוד מגזר של עובדים יקבל טיפים. אך כמי שמרבה לטוס בזמן האחרון, ורואה כמה קשה עובדים הדיילות והדיילים, נראה לי משונה שלא נותנים להם טיפים. אני לפחות לא ראיתי אף פעם מישהו נותן טיפ לדייל או לדיילת, וכאשר שאלתי דיילים בחמש הטיסות האחרונות שלי אם קיבלו אי־פעם טיפ, כולם אמרו שלא, ממש לא, מעולם. התגובות שלהם לשאלתי נעו בין תימהון לאופטימיות.

 

אני חושב שהיום, כשאטוס חזרה הביתה, פשוט אתן טיפ במקום לשאול שוב את השאלה הזאת, ואראה מה קורה.

 

עדכון: ניסיתי ונכשלתי. "דיילת היא לא מלצרית", כך נאמר לי — ובתקיפות רבה כל כך, שהרגשתי איום ונורא על שניסיתי בכלל לשים כסף בידה של האישה.

 

 

רוצים לפתור את בעיית הצפיפות במרחב האווירי של ניו יורק? סגרו את לה גווארדיה

(ס"ד)

 

משרד התחבורה ביטל באחרונה את תוכניתו להוציא למכירה פומבית את זכויות הנחיתה וההמראה בשלושת נמלי התעופה של ניו יורק. הרעיון היה להשתמש בכוחות השוק כדי להקל את הצפיפות, אבל נוכח המחאות (והאיומים המשפטיים) שנשמעו בענף התעופה החליט שר התחבורה ריי לַאהוּד לבטל את המכירה הפומבית.

 

"אנחנו עדיין שואפים לטפל בַּצפיפות במרחב האווירי של ניו יורק", אמר לאהוד. "במהלך הקיץ אקיים שיחות עם הגורמים הרלבנטיים בחברות התעופה ובנמלי התעופה, וגם עם נציגי הצרכנים ועם נבחרי הציבור, ונגבש יחד את הדרכים הטובות ביותר להתקדם בעניין".

 

ידוע כי שלושת נמלי התעופה הגדולים המשרתים את תושבי ניו יורק — ג'יי־אף־קיי, ניוארק־ליברטי ולה גווארדיה — מדורגים גבוה במדדי הצפיפות והעיכובים. ומכיוון שכל כך הרבה נוסעים ליעדים אחרים עוברים דרך ניו יורק, העיכובים בטיסות ההמשך משפיעים על התעבורה האווירית בכל ארצות הברית.

 

במהלך אחד העיכובים הקרקעיים שהיו לאחרונה בלה גווארדיה יצא לי לשוחח עם טייס באחת מחברות התעופה הגדולות, שהפגין ידע עצום בתשובותיו על כל השאלות בנושא התעופה ששאלתי אותו. כששאלתי את האיש על הצפיפות האווירית בניו יורק, הוא אמר שהפתרון קל: לסגור את לה גווארדיה.

 

הבעיה, הסביר לי האיש, היא שהמרחב האווירי של כל אחד משלושת נמלי התעופה מתפשט בצורת גליל אל השמים שמעל מקומו של הנמל על הקרקע. בשל הקרבה היחסית ביניהם, יש לשלושת מרחבי האוויר הגליליים השפעה ניכרת זה על זה, וכך נוצרת צפיפות לא רק בשל היקף התעבורה, אלא גם משום שהטייסים נאלצים "להשתחל דרך קוף המחט" ולטוס בנתיבי גישה סבוכים כדי לעמוד בדרישות.

 

אילו העלמנו את הגליל שמעל לה גווארדיה, הוא אמר, לניוארק ולג'יי־אף־קיי היה חופש פעולה גדול בהרבה — ומכיוון שהתעבורה בלה גווארדיה קטנה בהרבה מזו שבשני נמלי התעופה האחרים, אין בחירה מתבקשת ממנו לסגירה.

 

אבל יש בעיה: לה גווארדיה הוא נמל התעופה המועדף על האנשים החזקים ביותר מהבחינה הפוליטית בניו יורק, משום שהוא שוכן במרחק נסיעה קצרה ממנהטן. מכיוון שכך, לא סביר שזה יקרה, לפחות לא בזמן הקרוב. אבל אם זה יקרה, כך התעקש ידידי הטייס, חוויית הטיסה בשמי ניו יורק תהפוך מסיוט לחלום.

 

עלי להודות שלה גווארדיה הוא גם נמל התעופה האהוב עלי, משום שאני גר במנהטן, ובדרך כלל אני יכול להגיע אליו בתוך כרבע שעה. מכל בחינה אחרת, לעומת זאת, הוא הרבה פחות נעים ונוח מניוארק או ג'יי־אף־קיי.

 

אם סגירתו של לה גווארדיה תחולל אפקט שרשרת שיביא לייעול התעבורה האווירית בניו יורק, אני אישית אעזור להתחיל במלאכת ההרס. אחרי הכול, החישוב פשוט למדי: אם אני וכל נוסע ניו־יורקי אחר מבלה בממוצע שלושים דקות מבוזבזות על כל טיסה יוצאת וטיסה נכנסת בכל אחד משלושת הנמלים (וזו הערכה ממעיטה כנראה), פירוש הדבר הוא עיכוב של שעה בכל נסיעה הלוך ושוב. אם לה גווארדיה היה נסגר והייתי צריך לנסוע לניוארק או לג'יי־אף־קיי בשביל כל טיסה, הייתי מבלה קצת פחות משעה נוספת של נסיעה על הקרקע לנמל התעופה — כך שבהיעדר עיכובים, הייתי מצליח לכל הפחות לסגור את הפער. כל מי שגר קרוב יותר לאחד משני נמלי התעופה הללו היה מרוויח מכך אף יותר, וכל זה עוד לפני שהתחלנו לחשב את כל הזמן שהיינו מרוויחים בכל רחבי ארצות הברית אילו שמנו קץ לעיכובים הבלתי נמנעים בנמלי התעופה של ניו יורק.

 

 

מדוע חידוש גיוס החובה הוא רעיון נורא

(ס"ל)

 

במגזין "טיים" התפרסמה כתבה ארוכה תחת הכותרת "חידוש גיוס החובה אינו תרופת פלא".8

 

מילטון פרידמן היה מתהפך בוודאי בקברו רק מעצם המחשבה על גיוס חובה. אם הבעיה היא שאין מספיק צעירים שמוכנים להתנדב להילחם בעיראק או בכל מקום אחר, ניתן להציע לה שני פתרונות הגיוניים: להוציא את הכוחות מעיראק, או לתת לחיילים שכר הולם כדי שיהיו מוכנים להתגייס.

 

הרעיון שגיוס חובה הוא פתרון מתקבל על הדעת מיושן להחריד. גיוס חובה מכניס לצבא את האנשים ה"לא־נכונים": אנשים שאין להם כל עניין בחיי הצבא, שאינם ערוכים לקראתם או שחשוב להם מאוד לעשות דברים אחרים. מנקודת מבט כלכלית, כל אלה הן סיבות הגיוניות שלא לרצות להיות בצבא.

 

אחד הדברים שהשווקים יודעים לעשות היטב הוא הקצאת בני אדם למשימות שונות. השווקים עושים את זה באמצעות שכר. אנו צריכים לשלם לחיילים אמריקאים שכר הוגן כדי לפצות אותם על הסיכונים שהם לוקחים! גיוס חובה הוא בבסיסו מס גדול, מרוכז מאוד, המוטל על האנשים המגויסים. התיאוריה הכלכלית מספרת לנו שזוהי דרך מאוד לא יעילה להשיג את יעדנו.

 

המבקרים יטענו אולי ששיגור צעירים ממשפחות מוחלשות מבחינה כלכלית כדי למות בעיראק הוא מעשה לא הוגן במהותו. לא אתווכח עם חוסר ההוגנות שיש בכך שבני אדם מסוימים נולדו עשירים ואחרים עניים, אך לאור העובדה שזהו המצב ויש פערי הכנסות בארצות הברית, נדרש זלזול ביכולת קבלת ההחלטות של המתגייסים לצבא כדי לומר שגיוס חובה הוא דבר הגיוני יותר מצבא מתנדבים. הגברים והנשים המצטרפים לצבא בוחנים את האפשרויות העומדות לרשותם ומעדיפים את האפשרות הזאת על פני האחרות. גיוס חובה הוא אולי דרך הגיונית לנסות לצמצם את אי־השוויון; אך בעולם מלא אי־שוויון, מוטב לתת לאנשים לבחור את דרכם ולא להכתיב אותה להם. הדוגמה המושלמת לכך היא הבונוסים בסך 20,000 דולר שמציע הצבא כעת למי שמוכנים להישלח לטירונות בתוך שלושים יום מיום הצטרפותם (סביר להניח שיש קשר כלשהו בין הבונוס הזה לבין העובדה שהצבא עמד רק לאחרונה ביעד הגיוס החודשי שלו, לראשונה מזה זמן־מה).

 

היה אפילו טוב יותר אילו החליט הממשל לשלם לחיילים שכר הוגן בעת מלחמה. כלומר, אם שכר הלחימה היה נקבע בידי כוחות השוק, והחיילים היו יכולים לעזוב כל אימת שירצו, כמו ברוב העבודות. אילו היה זה המצב, עלויותיה של המלחמה היו מרקיעות שחקים, משקפות בצורה מדויקת יותר את מחירה האמיתי של המלחמה, ובכך מעמידות לבחינה אמיתית את השאלה אם התועלת שבפעולה הצבאית גדולה יותר מעלותה.

 

כהערת אגב ראוי לציין שגם השיטה הנוכחית, של הסתמכות רבה על חיילי מילואים, אינה נראית טובה במיוחד. למעשה, במסגרת השיטה הזו הממשל משלם שכר גבוה מדי לחיילי מילואים כשאין בהם צורך, ושכר נמוך מדי כאשר יש בהם צורך. הסדר כזה מסיט את כל ההסתכנות מן הממשל אל חיילי המילואים, ומנקודת מבט כלכלית אין כל היגיון במצב כזה, משום שיחידים אינם אוהבים (ואינם אמורים לאהוב) סיכונים. השיטה האידיאלית היא זאת שבה חיילי מילואים מקבלים שכר נמוך מאוד בעתות שלום, ואילו בעת מלחמה הם מקבלים שכר גבוה דיו שלא יהיה אכפת להם אם יגייסו אותם אם לאו.

 

 

הפריקונומיקס מציעים: כך אפשר לעזור לשירות הבריאות הלאומי בבריטניה

(ס"ל)

 

בפרק הראשון של ספרנו "לחשוב כמו פריק" אנחנו מתארים מפגש לא נעים שהיה לדבנר ולי עם דייוויד קמרון זמן קצר לפני שנבחר לראשות ממשלת בריטניה. (בקיצור נמרץ: אמרנו לקמרון בצחוק שאת אותם העקרונות שאימץ בתחום שירותי הבריאות ייַשם גם בתחום הרכב; מסתבר שלראשי ממשלה לא אומרים דברים בצחוק!)

 

הסיפור ההוא קומם עלינו כמה אנשים, בהם כלכלן ובלוגר בשם נוֹאה סמית, שיורד עלינו ומגונן על ה־NHS, שירות הבריאות הלאומי של בריטניה.9

 

ראשית, עלי לומר שאין לי שום דבר מיוחד נגד שירותי הבריאות של בריטניה, ואני האחרון בעולם שיגן על המערכת האמריקאית. כל מי ששמע אותי מדבר על תוכנית "אובמה־קר" יודע שאני לא נמנה עם חסידיה, ומעולם לא הייתי.

 

אבל לא צריך הרבה חוכמה (או הרבה אמונה עיוורת בשווקים) כדי להבין שכשלא גובים מאנשים כסף על דברים (לרבות שירותי בריאות), הם יצרכו יותר מדי מהם. אני מבטיח לכם שאילו היו אזרחי אמריקה צריכים לשלם מכיסם את המחירים המטורפים שבתי חולים גובים על השירותים שהם מציעים, מערכת הבריאות האמריקאית היתה זוכה לנתח קטן בהרבה מהתמ"ג של ארצות הברית. והדברים נכונים, כמובן, גם לגבי בריטניה.

 

סמית חותם את דברי הביקורת שלו במשפטים האלה.

 

אבל לא נראה שללוויט יש מודל. כל מה שיש לו הוא מסר פשוט ("כל השווקים אותו הדבר") ואמונה קדומה עזה במסר הזה.

 

סמית, שהתבסס בדבריו על "לחשוב כמו פריק", לא היה יכול לדעת שדווקא יש לנו מודל עבור שירות הבריאות הלאומי של בריטניה. למעשה, אף הצגתי את המודל הזה לאנשיו של קמרון אחרי שהוא יצא מהפגישה.

 

המודל הזה הוא לכל הפחות פשוט מאין כמותו.

 

בכל שנה, ב־1 בינואר, ממשלת בריטניה שולחת המחאה בסך 1,000 ליש"ט לכל אחד מתושבי המדינה. הם יכולים לעשות בה ככל העולה על רוחם, אך אם הם בני אדם שקולים ומחושבים, אולי ירצו לשמור את הכסף כדי לכסות הוצאות טיפול רפואי שעליהם להוציא מכיסם. בשיטה שלי, אנשים פרטיים נדרשים לשלם מכיסם 100 אחוז מהוצאות הטיפול הרפואי שלהם עד 2,000 ליש"ט, ו־50 אחוז מהעלויות שבין 2,000 ל־8,000 ליש"ט. הממשלה משלמת על כל ההוצאות מעל 8,000 ליש"ט לשנה.

 

מנקודת מבטו של האזרח, התרחיש הטוב ביותר הוא שלא להזדקק כלל לטיפול רפואי, וכך לצאת עם רווח שנתי של 1,000 ליש"ט. הרבה יותר ממחצית תושבי בריטניה יוציאו בסופו של דבר פחות מ־1,000 ליש"ט על טיפול רפואי בכל שנה נתונה, ויכניסו לכיסם את ההפרש שבין המענק ובין מחיר הטיפולים שניתנו להם. התרחיש הגרוע ביותר עבור האזרח הוא זה שבו יהיה עליו לצרוך טיפולים רפואיים בשווי של יותר מ־8,000 ליש"ט, וכתוצאה מכך להיות במאזן שלילי של 4,000 ליש"ט (יהיו לו הוצאות רפואיות בסך 5,000 ליש"ט, אך מאלה תתקזז המתנה בסך 1,000 ליש"ט שקיבל בתחילת השנה).

 

אם יתברר שהצרכנים רגישים למחירים (כלומר, שהעיקרון הבסיסי ביותר בכלכלה תקף) עקומת הביקוש תרד וההוצאה הכוללת על טיפולים רפואיים תפחת. על סמך סימולציות שערכנו בחברת הייעוץ שלנו The Greatest Good, אנו מעריכים שההוצאות על טיפולים רפואיים יצנחו בכ־15 אחוז. זוהי ירידה של כמעט 20 מיליארד ליש"ט בהוצאות, ויהיו לה שני גורמים: א) התחרות תביא להגדלת היעילות; ו־ב) הצרכנים יקצצו את השימוש בשירותים הרפואיים שהם משתמשים בהם כרגע רק משום שהם ניתנים בחינם.

 

כולם נשארים מוגנים מפני המחלות הקשות ביותר.

 

כמו בכל תוכנית ממשלתית, גם כאן יהיו מרוויחים ומפסידים. רוב הבריטים ירוויחו מהתרחיש שהצגתי, אך מצבם של אלה שצריכים להוציא הרבה על טיפולים רפואיים בשנה מסוימת יחמיר. הסיבה היא שהשיטה שהצעתי מספקת רק ביטוח חלקי — אשר מתמרץ צרכנים לקבל החלטות שקולות. לאחר מכן תחקה מערכת הבריאות את החיים. כשהטלוויזיה שלי מתקלקלת, אני צריך לקנות חדשה ומצבי גרוע מזה של ההוא שהטלוויזיה שלו לא התקלקלה. כשאני צריך לתקן את הגג, זה יקר ומצבי גרוע מכפי שהיה כאשר הגג לא נזקק לתיקון. אין בכך שום דבר לא מוסרי; זו פשוט הדרך שבה העולם עובד בדרך כלל.

 

אין ספק שאפשר להכניס הרבה שיפורים להצעה הפשוטה הזאת. למשל: ייתכן שהסכום שיישלח לקשישים בתחילת השנה צריך להיות גבוה יותר מהסכום שיישלח לצעירים. אולי חולים בכל מיני מחלות כרוניות או קשות צריכים לקבל סכום גבוה יותר וכו'.

 

אין לי מושג אם התוכנית הזאת ישימה מהבחינה הפוליטית, אך כבר ערכתי כמה סקרים לא רשמיים בקרב ציבור הבוחרים הבריטי. בכל פעם שאני עולה על מונית בלונדון, אני שואל את הנהג אם הוא יתמוך בהצעה שלי. יכול להיות שהנהגים פשוט מנומסים, אבל כ־75 אחוז מהם אומרים שהם יעדיפו את התוכנית שלי על פני השיטה הנוכחית.

 

אז אולי הגיע הזמן לפגישה נוספת עם ראש הממשלה...

 

 

חלופה לדמוקרטיה?

(ס"ל)10

 

הבחירות לנשיאות בארצות הברית מתקרבות, ונראה שאיש אינו חושב על שום עניין חוץ מפוליטיקה. בניגוד לרוב בני האדם, כלכלנים נוטים לגלות אדישות כלפי ההשתתפות בבחירות. מנקודת מבטם, הסיכויים שהצבעה של אדם יחיד תשפיע על תוצאת הבחירות היא מזערית עד אפסית. מכיוון שכך, אין הרבה היגיון בהצבעה (אלא, כמובן, אם אתם פשוט נהנים להצביע). חוץ מזה, יש כמה טיעונים (המפורסם שבהם הוא משפט חוסר האפשרות של אֶרוֹ), שמבהירים עד כמה קשה לבנות מערכות פוליטיות/מנגנוני הצבעה שישקללו בצורה אמינה את ההעדפות של ציבור הבוחרים.

 

על פי רוב, ההתעמקות התיאורטית הזאת במעלותיה של הדמוקרטיה ובכשליה מעוררת בי פיהוק. אך באביב שעבר הזכיר עמיתי גלן וייל רעיון שהיה פשוט ואלגנטי עד כדי כך שנדהמתי שאיש לא חשב עליו עד אז.11 במנגנון ההצבעה של גלן, כל בוחר יכול להצביע כמה פעמים שירצה. עם זאת, יש כאן מלכוד: אתם חייבים לשלם בכל פעם שאתה מצביעים, והסכום שתשלמו יהיה פונקציה של ריבוע מספר ההצבעות שלכם. כתוצאה מכך, כל הצבעה נוספת תעלה לכם יותר מההצבעה הקודמת. רק לצורך ההבהרה, נניח שההצבעה הראשונה עולה דולר אחד. במקרה כזה, ההצבעה השנייה תעלה לכם 4 דולר. השלישית תעלה 9 דולר, הרביעית 16 דולר, וכן הלאה. מאה הצבעות יעלו לכם 10,000 דולר. כך שבסופו של דבר, לא משנה כמה אתם אוהבים את המועמד שלכם, כמות הפתקים שתבחרו לשים בקלפי היא סופית ומוגבלת.

 

מה כל כך מיוחד בשיטת ההצבעות הזאת? בסופו של דבר אנשים יצביעו ביחס ישר למידת העניין שלהם בתוצאות הבחירות. השיטה הזאת מראה לא רק מי המועמד המועדף עליכם, אלא גם עד כמה ההעדפות שלכם חזקות. בהינתן הנחותיו של גלן, נוצר כאן "מצב יעיל פּארֶטוֹ" — כלומר, כזה שבו לא ניתן לשפר את מצבו של פרט כלשהו בחברה בלי לפגוע במצבו של פרט אחר.

 

הטענה הביקורתית הראשונה שתשמיעו תהיה בוודאי הטענה שהשיטה הזאת נותנת עדיפות לעשירים. במישור מסוים זה נכון. הטיעון שאביא עכשיו אולי אינו פופולרי, אבל אחד הדברים שכלכלן עשוי לומר בתשובה לטענה הזאת הוא שהעשירים צורכים יותר מהכול — מכיוון שכך, למה שהם לא יצרכו גם יותר השפעה פוליטית? בשיטה הקיימת, של תרומות למועמדים, לאיש אין ספק שהשפעתם של העשירים גדולה בהרבה מהשפעתם של העניים. כך שהגבלת ההוצאות על בחירות, בשילוב עם שיטת ההצבעה הזאת, תהיה אולי דמוקרטית יותר מהשיטה הנוכחית שלנו.

 

ביקורת אפשרית אחרת תהיה שהרעיון של גלן יספק תמריצים חזקים מאוד להונאה באמצעות קניית קולות. אחרי הכול, לאדם זול יותר לקנות הרבה קולות ראשונים של אזרחים אדישים מאשר לשלם על ההצבעה המאה שלו. ברגע שאנחנו מצמידים תג מחיר להצבעות, סביר הרבה יותר שאנשים יראו את ההצבעה מבעד לעדשה של עסקה פיננסית, ויהיו מוכנים לקנות ולמכור הצבעות.

 

לאור העובדה שכל כך הרבה שנים הלכנו בדרך של "אדם אחד קול אחד", נראה לי בלתי סביר בעליל שנזכה לראות את הרעיון של גלן מיושם במערכת פוליטית גדולה. שני כלכלנים אחרים, ג'ייקוב גירי וג'ינג־ג'ינג ז'אנג, חקרו רעיון דומה לזה של גלן והעמידו אותו למבחן בתנאי מעבדה.12 לא זו בלבד שהרעיון של השניים נחל הצלחה, אלא שכאשר ניתנה למשתתפים הבחירה בין הצבעה סטנדרטית לבין שיטת "כל המרבה במחיר", הם בחרו בדרך כלל בשיטה השנייה.

 

שיטת ההצבעה הזאת יכולה לשמש בכל מצב שבו אנשים רבים מנסים לבחור בין חלופות שונות. למשל, קבוצה של חברים שמנסים להחליט לאיזה סרט או מסעדה ללכת, או בני משפחה שמנסים להחליט איזו טלוויזיה לקנות. במצבים כאלה, הכסף שנאסף מהמשתתפים יחולק שווה בשווה ואז יחולק מחדש בין המשתתפים.

 

אני מקווה ששיטת ההצבעה הזאת תעורר אצל חלקכם את ההשראה לנסות אותה. אם תנסו, אני ממש רוצה לשמוע איך הלך לכם!

 

 

האם העלאת שכר הפוליטיקאים תמשוך פוליטיקאים טובים יותר?13

(ס"ד)

 

בכל פעם שמסתכלים על מערכת פוליטית כלשהי ועומדים על ליקוייה, עולה מחשבה מפתה: אולי רמת הפוליטיקאים שלנו מתחת לממוצע פשוט מפני שהתפקיד אינו מושך את האנשים הנכונים. לפיכך, אילו העלינו משמעותית את שכרם של הפוליטיקאים, היינו מושכים לתחום פוליטיקאים ברמה גבוהה יותר.

 

הטיעון הזה איננו פופולרי משלל סיבות, ואחת מהן היא שהפוליטיקאים עצמם הם שיצטרכו לפעול להגדלת המשכורות שלהם, והדבר הזה אינו ניתן לביצוע מהבחינה הפוליטית. רק דמיינו לעצמכם את הכותרות.

 

אבל הרעיון בכל זאת מפתה. הרעיון הוא שהעלאת משכורותיהם של נבחרי ציבור ואנשי ממשל אחרים א) תאותת על חשיבותו האמיתית של התפקיד; ב) תמשוך אליו אנשים בעלי יכולות שאילולא כן היו מעדיפים להיכנס לתחום רווחי יותר; ג) תאפשר לפוליטיקאים להתמקד יותר במשימתם במקום לדאוג להכנסתם; ו־ד) תעשה את הפוליטיקאים נוחים פחות להשפעתם של בעלי הון אינטרסנטים.

 

יש מדינות שכבר משלמות לפוליטיקאים שלהן הרבה כסף. סינגפור, למשל. כך למשל מסופר עליה בוויקיפדיה:

 

השרים בסינגפור הם הפוליטיקאים בעלי השכר הגבוה ביותר בעולם: בשנת 2007 הם קיבלו העלאה של 60 אחוז במשכורתם וכתוצאה מכך זינק שכרו השנתי של ראש הממשלה לי הסיין לונג ל־3.1 מיליון דולר, פי חמישה מ־400,000 הדולר שמרוויח הנשיא ברק אובמה. על אף מחאה ציבורית קצרה נגד היחס הלא־מידתי בין גובה המשכורות וגודלה של המדינה, המשיכה הממשלה לטעון נחרצות כי ההעלאה נדרשת למען המשך תפקודה היעיל והחף־משחיתות של ממשלת סינגפור, שהיא ממשלה "ברמה בינלאומית".

 

אף על פי שלאחרונה קיצצה סינגפור משמעותית בשכר הפוליטיקאים שלה, הוא נשאר גבוה מאוד יחסית.

 

אך האם יש ראיות לכך שהגדלת שכרם של פוליטיקאים באמת משפרת את איכותם? עבודת מחקר שכתבו קלאודיה פֶראז ופרדריקו פינאן טוענת כי זה מה שקרה בממשל המוניציפלי של ברזיל:

 

הממצא העיקרי שלנו היה שמשכורות גבוהות יותר מגבירות את התחרות הפוליטית ומשפרות את איכותם של המחוקקים, על פי מדדים של השכלה, מקצוע קודם וניסיון במילוי משרות פוליטיות. בנוסף לסינון החיובי הזה, מצאנו שמשכורות משפיעות גם על התפקוד של הפוליטיקאים, והממצא הזה עולה בקנה אחד עם התגובה ההתנהגותית המוכרת לכהונה בתפקיד בעל ערך גבוה.

 

מחקר אחר, חדש יותר, שפרסם פינאן עם ארנסטו דַל־בּוֹ ומרטין רוֹסי, מצא כי גם איכותם של עובדי המדינה משתפרת כשמשלמים להם יותר. הפעם בערי מקסיקו:14

 

מצאנו שמשכורות גבוהות יותר מושכות מועמדים מוכשרים יותר, כפי שהדבר נמצא במדידת האיי־קיו שלהם, האישיות שלהם והנטייה שלהם לעבודה במגזר הציבורי... שכר גבוה יותר מאפשר גם שיעורי קבלה גבוהים יותר, שמהם נגזרת גמישות של כ־2 בביקוש לעבודה ורמה מסוימת של כוח מוֹנוֹפּסוֹני. מרחק גיאוגרפי ומאפיינים מוניציפליים ירודים מפחיתים מאוד את שיעור הפנייה [לתפקיד], אך משכורות גבוהות יותר עוזרות לגשר על הפער בגיוס העובדים בעיריות גרועות יותר.

 

אני לא מתכוון לטעון שהעלאת שכרם של הפוליטיקאים בארצות הברית תשפר בהכרח את המערכת הפוליטית האמריקאית. אבל בדיוק כפי שזהו רעיון רע לשלם למורה פחות ממה שמקבלים בני אדם שווי־ערך בכישוריהם העובדים בתחומים אחרים — זה יהיה רעיון רע לצפות שפוליטיקאים ועובדי ציבור טובים ימלאו את התפקידים הללו אף על פי שהם יכולים להרוויח הרבה יותר כסף בתחומים אחרים.

 

ויש רעיון רדיקלי אף יותר שאני משתעשע בו:

 

מה אם נתמרץ פוליטיקאים בסכומי כסף גדולים אם יתברר שהעבודה שעשו הביאה תועלת של ממש לחברה?

 

אחת הבעיות הגדולות בפוליטיקה היא שהתמריצים לפוליטיקאים אינם עולים בדרך כלל בקנה אחד עם התמריצים של ציבור הבוחרים. המצביעים רוצים שהפוליטיקאים יעזרו לפתור בעיות קשות וארוכות־טווח: תחבורה, רפואה, חינוך, התפתחות כלכלית, יחסים גיאופוליטיים וכיוצא באלה. לפוליטיקאים, לעומת זאת, יש תמריצים חזקים לפעול מתוך האינטרסים האישיים שלהם (להיבחר, לגייס כסף, לצבור כוח וכו'), שרובם משתלמים לטווח הקצר. לכן, עם כל הסלידה שלנו מהתנהגותם של פוליטיקאים רבים, צריך לזכור שהם פשוט מגיבים לתמריצים שהמערכת מציבה להם.

 

אבל מה אם במקום לשלם לפוליטיקאים תעריף קבוע על עבודתם, ובכך לעודד אותם לנצל את משרתם לרווחים אישיים שעשויים לפגוע בטובת הכלל, היינו מתמרצים אותם לעבוד קשה לטובת הכלל?

 

איך הייתי עושה את זה? מציע לפוליטיקאים משהו דמוי־אופציות על מלאכתם. אם נבחר ציבור או פקיד ממונה עובד במשך שנים על פרויקט שמניב תוצאות טובות בתחום הבריאות, החינוך או התחבורה, בואו נכתוב לו צ'ק שמן לפירעון בעוד חמש או עשר שנים, כלומר ברגע שהתוצאות הללו יאומתו בשטח. מה הייתם מעדיפים לעשות: לשלם לשר החינוך משכורת סטנדרטית של 200,000 דולר בשנה גם אם לא עשה שום דבר ראוי לכך — או לכתוב לו צ'ק על סך 5 מיליון דולר לעוד עשר שנים אם מאמציו יצליחו להעלות ב־10 אחוזים את ציוני הבחינות של תלמידינו.

 

כבר הצגתי את הרעיון הזה לכמה פוליטיקאים. הוא לא נראה להם מטורף לחלוטין, או שהם היו מנומסים דיים שלא להראות זאת. לאחרונה הזדמן לי לדבר על כך לעומק עם הסנאטור ג'ון מקיין. הוא האזין בקשב רב — הנהן וחייך ועשה כל מה שצריך. לא האמנתי שהוא עד כדי כך בעניין. זה רק עודד אותי להמשיך עוד, ובפירוט רב. לבסוף הוא הושיט את ידו ולחץ את ידי. "רעיון מוצלח", הוא אמר, "ושיהיה לך בהצלחה איתו!"

 

הוא הסתובב והלך לדרכו, עדיין מחייך. מעולם לא הרגשתי טוב יותר אחרי דחייה מוחלטת שכזאת. זה מה שצריך כנראה כדי להיות פוליטיקאי מצוין.