יש פרח מסוים שגדל במאדים. הוא אדום וקשוח ומתאים לאדמה שלנו. הוא נקרא דַמית או "פרח הדם".
1
צולל־השאול
הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת לגבַּי הוא שאני הבן של אבא שלי. וכשבאו לקחת אותו, עשיתי כפי שביקש. לא בכיתי. לא כשהחֶברה שידרה בטלוויזיה את המעצר. לא כשהזהובים שפטו אותו. לא כשהאפורים תלו אותו. אמא הרביצה לי בגלל זה. אחי קירֶן היה אמור להיות האדיש מבינינו. הוא היה הבכור ואני הצעיר. אני הייתי אמור לבכות. אבל קירן בכה כמו ילדה כשאִיוֹ הקטנה נעצה פרח דמית בנעל העבודה השמאלית של אבא ורצה בחזרה לאבא שלה. אחותי ליאנה מילמלה קינה לצידי. אני רק הסתכלתי וחשבתי כמה חבל שהוא מת כשהוא מרקד אבל בלי נעלי הריקוד שלו.
במאדים כוח המשיכה חלש. אז חייבים למשוך ברגליים של התלוי כדי לשבור את המפרקת. הם נותנים לאהובי התלוי לעשות את זה.
אני מריח את הסירחון של עצמי בתוך חליפת הלהט שלי. החליפה עשויה מסוג כלשהו של ננו־פלסטיק ולוהט בתוכה בדיוק כמו שהשם שלה מרמז. היא מבודדת אותי מכף רגל ועד ראש. כלום לא נכנס. כלום לא יוצא. בעיקר לא החום. החלק הגרוע ביותר הוא שאי־אפשר לנגב את הזיעה מהעיניים. בְּלוֹדי צורב כשהזיעה מטפטפת מסרט המצח עד שהיא נקווית סביב כפות הרגליים. שלא להזכיר את הסירחון כשמשתינים. ותמיד משתינים. חייבים לשתות הרבה דרך צינורית השתייה. אני מניח שאפשר להתקין קתטר. אנחנו העדפנו את הסירחון.
הקודחים מהשבט שלי מרכלים לי באוזן בקשר בזמן שאני מפעיל את מקדח הטופר. אני לבד במנהרה העמוקה הזאת, בראש מכונה שבנויה כמו יד מתכת אדירה שתופסת באדמה ומכרסמת בה. אני שולט באצבעות ממיסות הסלעים מהמושב שבראש המקדח, בדיוק במקום שמפרק המרפק היה אמור להיות. האצבעות שלי מושחלות בכפפות שליטה שמפעילות את המקדחים הרבים דמויי זרועות הציד שנמצאים כתשעים מטרים מתחתי. אומרים שכדי להיות צולל־שאול, האצבעות חייבות להיות זריזות כמו לשונות אש. שלי זריזות יותר.
למרות הקולות באוזן שלי, אני לבד במנהרה העמוקה. אני כולי רטט והד הנשימה שלי, והחום כבד ורעיל עד כדי כך שנדמה שאני עטוף שמיכה עבה של שתן חם.
נהר חדש של זיעה חודר מבעד לרצועה האדומה שקשורה סביב המצח שלי ומחלחל לי לעיניים, והן צורבות ומאדימות כמו שְׂער החלודה שלי. בהתחלה הייתי מושיט יד ומנסה לנגב את הזיעה, ורק שורט ללא תועלת את מגן הפנים של חליפת הלהט שלי. הדחף לעשות את זה עדיין קיים. גם אחרי שלוש שנים הדגדוג והצריבה של הזיעה מייסרים ממש.
קירות המנהרה סביב המושב שלי צבועים צהוב גופריתי ממעגל של אורות. האור הולך ודועך במעלה הפּיר האנכי הצר שחצבתי היום. מעלי הליום־3 יקר ערך מנצנץ כמו כסף נוזלי, אבל אני בוחן דווקא את הצללים, מחפש צפעוני גוּמָה שמתפתלים בחשכה בחיפוש אחר חמימות המקדח שלי. הם יכרסמו את החליפה שלכם, יחדרו בנשיכה את המעטפת וינסו להתחפר אל תוך המקום החמים ביותר שימצאו, בדרך כלל הבטן, כדי להטיל שם ביצים. צפעוני הכיש אותי פעם. אני עדיין חולם על המפלצת — יצור שחור, כמו קנוקנת עבה של נפט. הגודל שלהם מגיע עד רוחב ירך ואורך שלושה אנשים, אבל אנחנו מפחדים דווקא מהתינוקות. הם לא יודעים לקצוב את הארס שלהם. בדומה לי, אבותיהם הגיעו מכדור הארץ, ומאדים והמנהרות העמוקות שינו אותם.
מוזר במנהרות העמוקות. הבדידות שולטת. מעבר לשאגת המקדח אני שומע את קולות החברים שלי, כולם מבוגרים ממני. אבל אני לא יכול לראות אותם חצי קילומטר מעלי בחשכה. הם קודחים גבוה מעלי, קרוב לפתח המנהרה שחצבתי, משתלשלים עם חבלים וקרסים לאורך קירות המנהרה כדי להגיע לעורקים הקטנים של הליום־3. הם קודחים במקדחים באורך מטר ואוספים את כל החומר. העבודה דורשת זריזות ידיים ורגליים מטורפת, אבל אני הלב של הצוות הזה. אני צולל־השאול. נדרש לזה אדם מסוג מסוים מאוד — ואני הצולל הצעיר ביותר שמישהו מסוגל לזכור.
אני עובד במכרות שלוש שנים. מתחילים עם זה בגיל שלוש־עשרה. מבוגר מספיק לתקוע, מבוגר מספיק למקצוע. לפחות ככה דוד נָרוֹל אמר. רק שאני התחתנתי לפני שישה חודשים, אז אני לא יודע למה הוא אמר את זה.
איו מרקדת במחשבותי בזמן שאני בוחן את מסך הבקרה וסוגר את האצבעות של מקדח הטופר סביב עורק טרי. איו. לפעמים קשה לחשוב עליה לא בשם שנהגנו לקרוא לה כילדים.
איו הקטנה — ילדונת קטנטונת מוסתרת מתחת לרעמה אדומה. אדומה כמו הסלע סביבי, לא אדום אמיתי אלא אדום־חלודה. אדום כמו הבית שלנו, כמו מאדים. גם איו בת שש־עשרה. בדיוק כמוני גם היא משבט של חופרים אדומים, שבט של שיר ומחול ואדמה — אבל היא היתה יכולה להיות עשויה מאוויר, מהאֶתֶר ששוזר את הכוכבים כמו מעשה טלאים. לא שראיתי כוכבים אי־פעם. שום אדום ממושבות הכרייה לא ראה כוכבים בחיים שלו.
איו הקטנה. רצו לחתן אותה בגיל ארבע־עשרה כמו את כל בנות השבטים. אבל היא העדיפה לחיות על המנות הקטנות יותר ולחכות שאגיע לגיל שש־עשרה, גיל הנישואים של הגברים, לפני שענדה את הטבעת השזורה על אצבעה. היא אמרה שהיא ידעה שנתחתן מאז שהיינו ילדים. אני לא ידעתי.
"עצור. עצור. עצור!" דוד נָרוֹל מורה בקשר. "דָרוֹ, עצור, ילד!" האצבעות שלי קופאות. הוא נמצא גבוה מעלי עם כל האחרים וצופה בהתקדמות שלי ביחידת הראש שלו.
"מה שורף?" אני שואל ברוגז.
"מה שורף, צולל־השאול הקטן שואל," בַּרלוֹ הזקן מגחך.
"כיס גז, זה מה ששורף," נרול אומר ברוגז. הוא הראש של הצוות שלנו שכולל מאתיים איש. "עצור. אני קורא לצוות סריקה לוודא, לפני שתפוצץ את כולנו לעזאזל."
"כיס הגז הזה? הוא קטנצ'יק," אני אומר. "בקושי חצ'קון גז. אני אסתדר."
"שנה אחת על המקדח והוא חושב שהוא יודע להבדיל בין ראש לתחת! צוציק קטן ומסכן," ברלו הזקן אומר ביובש. "תזכור מה אומרת המנהיגה הזהובה שלנו. סבלנות וצייתנות, נערי. גבורה עיקרה סבלנות. ואנושיות עיקרה צייתנות. תקשיב למבוגרים ממך."
אני מגלגל עיניים על האמרה. אילו המבוגרים ממני היו מסוגלים לעשות את מה שאני עושה, אולי היה טעם להקשיב להם. אבל הידיים והמחשבות שלהם איטיות. לפעמים אני מרגיש שהם רוצים שאהיה בדיוק כמוהם, בעיקר הדוד שלי.
"נכנסתי לקצב," אני אומר. "אם אתה חושב שיש שם כיס גז, אני יכול לקפוץ למטה ולסרוק אותו ידנית. קלי קלות. בלי להתברבר."
הם יעדיפו להיזהר. כאילו שהזהירות עזרה להם אי־פעם. אנחנו לא זכינו בזר הדפנה כבר נצח.
"אתה רוצה להפוך את איו לאלמנה?" ברלו צוחק בקול שמצרצר מחשמל סטטי. "מבחינתי אין בעיה. היא יצור קטן ויפה. תקדח לכיס הזה ותשאיר אותה לי. אני אולי זקן ושמן, אבל המקדח שלי לא שכח איך קודחים."
מקהלה של קולות צחוק בוקעת ממאתיים הקודחים שמעלי. מפרקי האצבעות שלי מלבינים על הבקרים.
"תקשיב לדוד נרול, דרוֹ. עדיף שתחזור עד שנוכל לעשות סריקה," אחי קירן מוסיף. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים, ובגלל זה חושב שהוא חכם גדול, שהוא יודע יותר ממני. אבל הוא לא יודע שום דבר מלבד זהירות. "יש די זמן."
"זמן? מה, זה ייקח שעות," אני אומר ברוגז. כולם נגדי. כולם טועים ואיטיים ולא מבינים שזר הדפנה נמצא במרחק צעד אמיץ אחד מאיתנו. וגרוע מזה, הם מפקפקים בי. "אתה פחדן, נרול."
דממה מהעבר האחר של הקשר.
לקרוא לאדם פחדן — זאת לא דרך טובה לגרום לו לשתף פעולה. היה אסור לי להגיד את זה.
"לדעתי כדאי שתעשה את הסריקה בעצמך," מקרקר הקול של לוֹרֶן, הבן של נרול. "אחרת גָמא בטוח לוקחים — הם יזכו בזר הדפנה בפעם ה... מאה, משהו כזה."
זר הדפנה. עשרים וארבעה שבטים במושבת הכרייה התת־קרקעית ליקוֹס, זר אחד לרבעון. משמעותו מזון רב יותר. משמעותו יותר בוערות לעשן. שמיכות מיובאות מכדור הארץ. נֶגֶר ענברי עם חותם האיכות של החברה. משמעותו ניצחון. שבט גמא זוכה בו מאז שמישהו מסוגל לזכור. אז לנו השבטים הפחותים היתה תמיד המִכְסָה, כמות זעומה שמספיקה רק לשרוד. איו אומרת שזר הדפנה הוא הגזר שהחברה משלשלת מולנו, תמיד קצת מעבר להישג ידינו. בדיוק מספיק כדי להבהיר לנו כמה עלובים אנחנו וכמה מעט נוכל לעשות בקשר לזה. אנחנו אמורים להיות חלוצים. איו קוראת לנו עבדים. אני חושב שאנחנו לא מתאמצים מספיק. לא לוקחים סיכונים רציניים בגלל הזקנים.
"לורן, תשתוק כבר עם זר הדפנה. ילד, אם אתה תפגע בכיס גז, אנחנו נפספס את כל זרי הדפנה הבלודי מחורבנים עד יום הדין," דוד נרול נוהם.
הוא מבליע את המילים. אני כמעט יכול להריח את האלכוהול דרך הקשר. הוא רוצה לקרוא לצוות סריקה כדי לכסות על התחת שלו. או שהוא מפחד. השיכור עושה במכנסיים מרוב פחד מאז שנולד. פחד ממה? מהשליטים שלנו, הזהובים? מהשפוטים שלהם, האפורים? מי יודע? אנשים מעטים. למי אכפת? לעוד מעטים מאלה. למעשה, רק לאדם אחד היה אכפת מהדוד שלי, והוא מת כשהדוד שלי משך לו ברגליים.
הדוד שלי חלש. הוא זהיר ושותה יותר מדי, צל חיוור של אבא שלי. המצמוצים שלו מודגשים ואיטיים, כאילו מכאיב לו לפקוח עיניים ולראות את העולם. אני לא בוטח בו כאן למטה במכרות, או בכל מקום אחר למען האמת. אבל אמא שלי היתה אומרת לי שאקשיב לו. היא היתה מזכירה לי לכבד את המבוגרים ממני. למרות שאני נשוי, למרות שאני צולל־השאול של השבט שלי, היא היתה אומרת, "השלפוחיות שלך עוד לא נעשו יבלות." אני אציית, למרות שזה מטריף אותי לא פחות מטפטוף הזיעה על הפנים.
"אין בעיה," אני ממלמל.
אני סוגר את אגרוף המקדח ומחכה בזמן שהדוד שלי מדווח על הבעיה מהחלל הבטוח שמעל המנהרה העמוקה. זה ייקח שעות. אני מחשב בראש. שמונה שעות עד הצפירה של סוף היום. כדי להביס את גמא אני חייב לשמר קצב של 156.5 קילו בשעה. ייקח לצוות הסריקה לפחות שעתיים וחצי להגיע לכאן ולעשות את שלהם. אז אחרי זה אני אצטרך לשנע לפחות 227.6 קילו. זה בלתי אפשרי. אבל אם אני אמשיך עכשיו ואזרגג את הסריקה המעיקה, הפרס שלנו.
אני תוהה אם דוד נרול וברלו יודעים כמה אנחנו קרובים. סביר להניח שכן. סביר להניח שהם פשוט לא חושבים שמשהו שווה את הסיכון. סביר להניח שהם חושבים שאצבע האלוהים תזרגג את הסיכויים שלנו. זר הדפנה של גמא. ככה זה עכשיו וככה זה יישאר. אנחנו מלַמְדא מנסים לשרוד על קצבת המזון הדלה ופריטי הנוחיות העלובים. לא עולים. לא יורדים. שום דבר לא שווה את הסיכון שבשינוי בהיררכיה. אבא שלי גילה את זה בקצה חבל.
שום דבר לא שווה את הסיכון במוות. כנגד החזה שלי אני מרגיש בטבעת הנישואים העשויה שיער ומשי שמשתלשלת על פתיל מצווארי, וחושב על הצלעות של איו.
החודש אני אראה עוד כמה מהעצמות הדקות האלה מבעד לעור שלה. היא תפנה למשפחות גמא מאחורי הגב שלי לקבץ נדבות. אני אעמיד פנים שאני לא יודע. אבל עדיין נהיה רעבים. אני אוכל יותר מדי כי אני בן שש־עשרה ועדיין צומח. איו משקרת ואומרת שאף פעם לא היה לה הרבה תיאבון. יש נשים שמוכרות את עצמן תמורת מזון או פינוקים לפחונים (האפורים, אם להשתמש במונח הרשמי), חיילי חיל המצב של החברה במושבת הכרייה הקטנה שלנו. היא לא תמכור את עצמה כדי להשיג לי אוכל. נכון? אבל אז אני חושב על זה עוד קצת. אני הייתי עושה הכול כדי להשיג לה אוכל...
אני מסתכל למטה מעבר לשפת המקדח שלי. הנפילה ארוכה עד קרקעית הבור שחפרתי. אין שם כלום מלבד סלע מותך ומקדחים רוחשים. אבל לפני שאספיק לחשוב על זה, אני נחלץ מהרתמה שלי עם הסורק ביד וקופץ למטה את מאה המטרים לעבר אצבעות המקדח. אני בועט הלוך ושוב בין הקיר האנכי של הפיר לבין הגוף הארוך והרוטט של המקדח כדי להאט את הנפילה. אני מוודא שאין בסביבה צפעוני גומה כשאני שולח יד להיאחז בחלק בולט ממש מעל אצבעות המקדח. עשרת המקדחים קורנים מחום. האוויר מבליח ומתעוות. אני מרגיש בחום על הפנים שלי, מרגיש בו דוקר לי בעיניים, מרגיש בו כואב לי בבטן ובביצים. המקדחים האלה ממיסים עצמות אם לא נזהרים. ואני לא זהיר. רק קל תנועה.
אני יורד מיד אל יד, עם הרגליים משתלשלות ראשונות בין אצבעות המקדח כדי לקרב את הסורק לכיס הגז. החום בלתי נסבל. זאת היתה טעות. קולות צועקים עלי בקשר. אני כמעט נוגע באחד המקדחים, אבל סוף־סוף מצליח לרדת קרוב מספיק לכיס הגז. הסורק מהבהב בידי בעודו סורק. החליפה שלי מעלה בועות ואני מריח משהו מתוק וחריף, כמו סירופ שרוף. עבור צולל־שאול, זה ריח המוות.
