יופי מלוכלך 3 - תשוקה

 

 

הבלונדינית שתלויה על זרועי משגעת אותי. אם לא היו לה ציצים מנותחים ענקיים שאיתם הייתי רוצה לשחק מאוחר יותר, הייתי מעיף אותה כבר מזמן.

 

אנחנו נמצאים באירוע גאלה מטעם ארגון הצדקה של קולטון. ארוחת הערב עלתה חמשת אלפים דולר לאדם ונועדה כדי לגייס את יתרת הסכום הנדרש שיבטיח את בנייתם כמתוכנן של בית הספר ובית החולים. זו מטרה מעולה, אבל כל מה שאני רוצה לעשות זה לעזוב.

 

"פייס," אומרת הדייט שלי ומושכת במרפקי הנתון בז'קט הטוקסידו. "תאמר לי שוב מי מהם הוא אחיך?"

 

זה שפאקינג נראה בדיוק כמוני, בא לי לענות לה. במקום זה, אני מצביע לעבר קולטון, שעומד ומדבר עם קבוצת תורמים. "זה שעומד באמצע, זה קולטון. זו שעומדת לצידו זו ארוסתו, סופי."

 

פעמים רבות חשבו שאנחנו תאומים. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים, אבל אנחנו חולקים הרבה מאפיינים חיצוניים דומים – גובהנו, שערנו הכהה, עינינו שצבען כחול עמוק. ההבדל העיקרי הוא שקולטון מחוספס ובעל הבעות פנים נוקשות בעוד אני ידידותי, פתוח ונינוח. החיים קצרים מכדי להיות רציניים מדי. אבל נראה שלהבין את הדמיון בינינו זו משימה קשה מדי עבור שלושת תאי המוח שלה.

 

"אתה מתכוון להכיר בינינו?" היא שואלת.

 

היא רוצה להכיר את המשפחה שלי? לא. אבל במקום לתת לה תשובה שהיא לא רוצה לשמוע, אני בוחר ללגום לגימה מהוויסקי ולהעמיד פנים שלא שמעתי אותה.

 

הזמנתי את שינה לבוא איתי לאחר שפגשתי אותה במכון הכושר שלי. לא רציתי לבוא לאירוע הגדול של קולטון וסופי לבד וחשבתי שיהיה נחמד להביא איתי מישהי כדי שאוכל לדבר איתה במהלך הארוחה. לצערי, שינה רצתה לדבר רק על הגדלת החזה שלה ועל איך המנתח הפלסטי שכנע אותה להגדיל במידה נוספת ועל איך חשבה שהוא רק רצה לשכב איתה.

 

ברור שהוא רצה לזיין אותך, חמודה. התור מתחיל משמאל, רבותיי.

 

אחרי שסבלתי אותה במשך שעתיים כל מה שבא לי לעשות זה לזיין אותה במכונית ולזרוק אותה בבית שלה. בחור ברמה, אני יודע, אבל נראה אתכם מוציאים עשרת אלפים דולר על ארוחת ערב עם הדייט הכי מעצבנת אי פעם. מגיעה לי מציצה, לפחות.

 

משהו אומר לי שביום שני אמצא את עצמי מחפש מועדון כושר חדש ללכת אליו.

 

החלפתי כבר שישה מכוני כושר השנה. דמי הביטול הורגים אותי. אולי הגיע הזמן לחשוב על אסטרטגיית התחלות חדשה. בעצם לא. יש הרבה מקומות בעיר עם הליכונים ומשקולות ואין לי בעיה להחליף מכונים כדי להתחמק מפגישות מקריות עם סטוצים מהעבר.

 

"בואי נביא לך עוד שמפניה." אני מכוון אותה אל הבר. ברגע ששינה יושבת על כיסא הבר, אני מתחמק ממנה בתירוץ שאני צריך ללכת לשירותים, אבל אני הולך ישר למקום שבו סופי וקיילי עומדות ומדברות, בצד השני של החדר.

 

ארוסתו של אחי, סופי אוונס, נראית נפלא הערב. היא לובשת שמלת משי ארוכה, עונדת שרשרת על הצוואר ושערה אסוף במין קוקו גבוה. היא נראית מאושרת. "היי, אחות," אני מברך אותה ונושק לגב כף ידה.

 

לא אתייחס אליה באופן שונה עתה, רק מפני שאחותה כבר לא בין החיים כי אני יודע שהיא לא הייתה רוצה את זה, אבל אני כן מנסה להיות חמוד אליה. היא עברה הרבה דברים ולא נשברה ואני אסיר תודה על כך. קולטון צריך אישה חזקה וסופי מתאימה לו. אני לא מתכנן להתמסד בקרוב, אך מקווה שיום אחד אמצא מישהי כמו סופי. אני עדיין חושב שהסיפור על האופן שבו הם נפגשו ולמה היא עברה לגור איתו מצוץ מהאצבע, אבל זה לא ממש משנה. קולט בר מזל והוא יודע את זה.

 

"היי, פייס." סופי מחייכת.

 

אני פונה אל קיילי, שאת הסיפור שלה אני מנסה לפצח כבר כמה חודשים. היא מנהלת את ארגון הצדקה של אחי ואני די בטוח שהיא האחראית על אירוע ההתרמה הערב. היא מהממת בשמלה הסגולה הכהה שנשפכת בצורה יפהפייה מעל הקימורים שלה, בשערה האדמוני הגלי שגולש מעל כתפיה ובעיניה הירוקות הבורקות. האופן שבו היא מביטה בי שולח צמרמורת בכל גופי שזורמת אל המפשעה שלי. הזין שלי מתחיל להגיב. מה נסגר? היא מדהימה, אצילית ומחושבת. ההיפך הגמור מהדייט שהבאתי איתי.

 

"האירוע מדהים, כל הכבוד," אני מרים את ידה אל פי ולוחש בזמן שאני מביט בעיניה.

 

היא נעה באי נוחות מהמגע ומושכת את ידה אך מפנקת אותי בחיוך אדיב. "תודה רבה, פייס." טון קולה החמים עוטף את שמי כמו החטא בעצמו. אני רוצה לשמוע אותה גונחת את שמי כשהיא גומרת. אני רוצה לראות את עיניה הירוקות מתכהות מתשוקה בעודה מתפרקת תחתיי.

 

אני יודע שהיא אם חד הורית ושעדיף שאשמור מרחק. היא לא דומה לאף אחת מהבחורות שאיתן אני יוצא בדרך כלל, אבל יש בה משהו שמהפנט אותי.

 

"איפה הדייט שלך?" סופי שואלת.

 

"אני לא בטוח," אני משקר. אני יכול לראות אותה מהזווית העין. עדיין בבר, מפטפטת עם הברמן. מצוין. אולי זה אומר שאוכל להעביר אותה הלילה אליו. לא הייתי מתנגד לחזור הביתה עם היפהפייה האלגנטית שאני רואה לפניי.

 

"קיוויתי לפגוש אותה," סופי אומרת.

 

סופי לא מבינה שיש סיבה שמעולם לא הפגשתי בינה לבין הנשים שאיתן יצאתי. כולן זמניות. חוץ מזה, אני בספק אם היא תמצא נקודות השקה איתן. תחומי העניין של סופי עמוקים יותר מאשר עניינים כמו מניקור ותיקים. אחי בחר היטב.

 

"זו לא הבחורה שאיתה הגעת?" קיילי שואלת, מצביעה לעברו השני של החדר.

 

אני עוקב אחר מבטה עד לשינה.

 

פאק.

 

שינה כרגע כפופה מעל הבר. הציצים שלה בחוץ כמעט בזמן שהיא נותנת לברמן לשפוך שוטים במורד גרונה. אלוהים. זו לא מסיבה במעונות האוניברסיטה. זה אירוע רשמי בהשתתפות מיליונרים, פוליטיקאים ויזמים מהמובילים במדינה. אנחנו כאן למטרה נעלה, לא כדי לדפוק את הראש ולרקוד על הבר המחורבן. משהו אומר לי שהדייט שלי לא קולטת את זה.

 

אני נבוך לעיתים רחוקות ואוהב להשתחרר וליהנות כמו כל אחד, אבל זה ממש לא הזמן או המקום. פניי מאדימות ואני מהדק את הלסת.

 

אני אוהב נשים שיודעות להיות חזקות, מאופקות כשהן צריכות להיות כאלה, וטורפות במיטה. עיניי נודדות אל קיילי ומשהו אומר לי שהיא אישה בדיוק מהסוג הזה.

 

"כן, שינה כיפית." אני מאגרף את ידי בניסיון להסתיר את תחושותיי האמיתיות.

 

קיילי מחמיצה פנים. "הצגתי את עצמי בפניה קודם והיא אמרה ששמה טרינה."

 

"שיט. זה השם שלה?" אני משפשף את ידי בשערי. המבט בעיניה אומר לי שזה משהו שהייתי אמור לדעת.

 

סופי מתנצלת כעבור רגע ועוזבת אותנו לבדנו. אני מודה על ההזדמנות לרגע לבד עם קיילי. "אני יכול להביא לך משהו לשתות?" אני מציע, זורק לכיוונה חיוך מפלרטט.

 

בתגובה אני מקבל חיוך ביישן ומתגונן. "אתה לא צריך לחזור לדייט שלך?"

 

מבט זריז מעבר לכתפי לכיוונה של שינה או טרינה או איך שלא קוראים לה, מאשר לי שאין לי שום רצון לבלות איתה אפילו עוד דקה אחת. בניגוד מוחלט לאישה המדהימה שעומדת לפניי, הדייט שלי כבר נשכחה מזמן. אולי בעבר חשבתי שהיא סקסית, אבל עכשיו אני רואה את הדברים בבהירות. השמלה שלה קצרה מדי והשדיים שלה גדולים מדי אפילו בשביל הידיים הגדולות שלי. לקיילי, בהשוואה אליה, יש פרופורציות מושלמות – היא רכה ובעלת קימורים בדיוק כפי שאישה צריכה להיות. לא אתנגד לבלות שעות בגילוי העמקים של הגוף שלה עם הלשון והזין שלי. הבן־זונה פועם לנוכח המחשבה.

 

"היא נראית די עסוקה כרגע," אני מעיר.

 

הברמן מתעלם מהלקוחות האחרים כי הוא עסוק בלדבר איתה. הוא יכול לקחת אותה, מבחינתי. בהצלחה, אחי.

 

קיילי מניחה את כוס היין הריקה שלה על מגש של מלצר חולף. "אני לא שתיינית גדולה. כוס יין או שתיים זה בדרך כלל הגבול שלי."

 

טוב לדעת. אני מתייק את המידע הזה במוח שלי. אני נזכר בילד שלה, ושואל עליו. "איפה מקס הלילה?"

 

היא מחייכת קלות, נראה שהמחשבה על התינוק שלה מרוממת את מצב רוחה. אני אוהב את זה ואין לי מושג למה. "המטפלת נשארה איתו הערב. אני בטוחה שהוא כבר במיטה."

 

אני עדיין זוכר את היום ההוא בבריכה, בקיץ שעבר, שבו לקחתי לידיי את התינוק הבוכה ובידרתי אותו במשך כל אחר הצהריים. לא ידעתי בדיוק למה עשיתי את זה. במבט לאחור, אני מניח שהיא פשוט נראתה כמי שתשמח למעט עזרה. אף פעם לא אהבתי לראות נשים במצב של חוסר אונים. למרות שהייתה במצוקה, היא הייתה מדליקה. אני מקבל את הרושם שהיא לא בחורה שתיסוג מאתגר ושיש בה מספיק כוח ונחישות להצליח בכל דבר שהיא עושה. זו תכונה סקסית, לכל הדעות.

 

בעודנו עומדים שם, אני עם הוויסקי שלי והיא מחייכת בנימוס אל עבר הקהל, השתיקה בינינו מתגברת. אני מרגיש שאין לנו שום דבר במשותף ולא יודע מה לומר. הייתי מוכן להגיד כל דבר שישאיר את היפהפייה הזאת לצידי עוד קצת. יש כל־כך הרבה דברים שאני רוצה לדעת עליה, אבל אף אחד מהם הוא לא ענייני בכלל. מה הטעם שלה, איזה צלילים היא מפיקה כשהיא גומרת. אני גם רוצה לדעת איך היא נעשתה אם חד הורית ואם אבא של מקס עדיין בתמונה. ניסיתי לשאול את קולטון פעם, אבל הוא שמר על עמימות, החרא הזה. אין שותף גרוע יותר מאחי לדברים האלה.

 

"צאי איתי לארוחת ערב השבוע," אני אומר. זה לא בדיוק מה שתכננתי לומר, אבל ברגע שהמילים עוזבות את פי, ההרגשה טובה ונכונה.

 

"פייס, נחמד מצידך להציע, אבל אני לא יכולה." היא משתהה, כאילו רוצה לומר משהו נוסף, אבל משתתקת. שפת גופה משדרת את ההיפך ממה שהייתי רוצה לראות. נשים מברישות בטעות לכאורה את החזה שלהן על זרועי כשהן לצידי, אך קיילי עומדת זקופה ואיתנה, מנסה להימנע ממגע פיזי בכל מחיר.

 

"באת הערב עם מישהו?" אני שואל. זה לא ממש ענייני, אבל הייתי משחרר עשרת אלפים דולר בכיף רק כדי לברר אם היא מזדיינת עם מישהו.

 

"לא," היא מאשרת.

 

"אין חבר?" אני לוחץ עוד. אני צריך לדעת עם מה יש לי עסק.

 

"לא היה אף אחד מאז אבא של מקס," היא אומרת בשקט.

 

האלפא הפנימי שבתוכי הולם על החזה שלו בניצחון. "זו תקופת יובש רצינית."

 

"אכן," היא ממלמלת.

 

"זו רק ארוחת ערב, קיילי. זה לא כאילו הצעתי לתפוס מקום בחייך בתור אבא של מקס." אני מעניק לה חיוך שובב, שחושף את גומת החן שלי. שמעתי שקשה לעמוד בפני הגומה הזאת ואני די בונה על זה.

 

"זו בדיוק הסיבה לכך שאני לא יכולה. אני מצטערת."

 

פאק. למה אני כזה אידיוט?

 

אני מוצא את עצמי ללא מילים בפעם הראשונה בחיי. אלוהים. תגדל כבר זוג ביצים, פייס.

 

"חוץ מזה, משהו אומר לי שאם אתה מעוניין באישה כזו," קיילי מצביעה בסנטר לכיוון הבר שבו שינה או טרינה עושה צחוק מעצמה, "אין סיכוי שתהיה מעוניין באישה כמוני."

 

רגע, רגע, רגע. בדיוק כאן היא טועה. "למה זה?" אני שואל, פוגש את מבטה הירוק והנועז. אם היא הולכת להיות ביקורתית כלפי עצמה, לא אחסוך במילים כדי לשכנע אותה עד כמה היא טועה.

 

"פייס," היא נוזפת, "תסתכל עליה. הם נראים... כמו מצופים מתנפחים."

 

כשאני מבין שהיא לא הולכת לבקר את עצמה אלא לחנך אותי על הטעם שלי בנשים, אני כמעט רוצה לצחוק. "אישה כזו טובה רק בשביל דבר אחד ושנינו יודעים את זה," אני אומר.

 

היא מרימה גבות, ממתינה שאסביר.

 

"זיון אחד טוב," אני אומר.

 

"אתה בהמה." עיניה נדלקות, היא משתדלת לא לחייך.

 

"אני ישיר ואת אוהבת את זה."

 

היא שומטת כתפיים. "לפחות אתה אומר אמת. זה יותר ממה שאני יכולה לומר על רוב הגברים."

 

"צאי איתי. פעם אחת, קיילי. מה יש לך להפסיד?"

 

אני יכול לראות את הגלגלים זזים בתוך ראשה ולרגע יפה אחד, אני חושב שאולי יש לי סיכוי איתה. "ביי, פייס." היא מסתובבת והולכת, רגליה הארוכות נושאות אותה ברחבי החדר בזמן שהלב שלי דופק חזק.

 

פאק.

 

"קיילי, חכי."

 

היא מסתובבת וזורקת אליי קריצה סקסית. "לך תהנה עם ברבי ממליבו."

 

זה לא נגמר.

 

אני הולך על זה בכל הכוח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלו לא החיים האמיתיים שלי. החיים האמיתיים שלי אינם כוללים שמלות ערב, תחתוני משי וארוחות גורמה. הם מורכבים מחימום בקבוקים בשעה שתיים לפנות בוקר, מכתמי פליטות על מכנסי היוגה שלי ומשליית שאריות דגני בוקר מבין כריות הספה. אבל נעים לי להעמיד פנים, גם אם רק לזמן קצר. כשאני יושבת במושב האחורי של הלימוזינה שקולטון התעקש לשלוח עבורי, אני מסירה את העגילים בזה אחר זה ומניחה אותם בתוך התיק. אורות העיר המנצנצים מיטשטשים כשאנחנו חולפים על פני הכביש המהיר ומחשבותיי נודדות בחזרה אל ערב ההתרמה. האירוע היה מצוין, אפילו טוב יותר ממה שציפיתי. אבל מובן שלא אירוע ההתרמה עצמו ופרטיו הם הדברים שמעסיקים את הראש שלי. מדובר בגבר שרירי מסוים בגובה מטר ותשעים בשם פייס דרייק, אחיו הצעיר של הבוס שלי, ואין סיכוי שהוא מעוניין בי. לא במי שאני באמת. אני מצחקקת לעצמי כשאני נזכרת שהוא אפילו לא זכר את שמה של הדייט שהוא הביא. אני צריכה לזעום על כך שהוא התעלם ממנה לחלוטין בזמן שהוא הרעיף עליי מחמאות והזמין אותי לצאת. במקום זה, הדבר מחמיא לי באופן מוזר. כשגבר חתיך כמו פייס מעניק לך תשומת לב, התחושה מדהימה. בייחוד עבור מישהי כמוני. הוא יכול להשיג כל אישה שרק יחפוץ, ומסיבה מוזרה, הוא התמקד בי, על אף גופי, שנותר לאחר הלידה עדיין עגלגל יותר מכפי שהייתי רוצה שיהיה. דחיתי אותו ואני יודעת שזה לטובה. יש לי ניסיון עם גברים כמוהו. הם מחפשים סקס ללא מחויבות, ובהתחשב בעובדה שהגבר האחרון שהכנסתי לחיי נטש אותי עם תינוק ברחם, אני יותר מקצת סקפטית כשזה נוגע לגברים כמוהו. מקס הוא הגבר היחיד שיש לי זמן אליו עכשיו. הגבר היחיד שאתן לו את ליבי.אני לא יכולה שלא להוציא את האייפון כדי להציץ בתמונות של מקס, בדיוק כפי שאני יודעת שלא אוכל לעמוד בפני הרצון לגשת לחדרו ולשמוע אותו נושם, או לרכון מעל העריסה שלו ולהריח את ריח התינוק שלו גם אם אולי אעיר אותו. אני פשוט לא יכולה לעמוד בפני ירכיו השמנמנות ובטנו העגולה הגדולה. זה היה דווקא חמוד מאוד מצידו של פייס, להתעניין בשלומו של מקס. בקיץ האחרון, כשנפגשנו במסיבת הבריכה של קולטון, הוא נשא בזרועותיו את מקס הצווח בשל כאבי צמיחת שיניים כל אחר הצהריים, שחה איתו בבריכה והקפיץ אותו בין זרועותיו הגדולות. לקולטון לא היה הסבר לעניין הפתאומי שפייס גילה בתינוק. הייתי משוכנעת שהוא פשוט ריחם על העובדת של אחיו. הייתי לחוצה מאוד כשמקס התחיל להצמיח את שיניו הראשונות ואני בטוחה שהלחץ שלי היה ברור לכול. ככל שהעניין שלו בי מחמיא לי, אין לי בעיה להתנזר ולהתמקד בקריירה ובתפקידי כאימא. טוב, זה לא ממש נכון. אני כן מתגעגעת לגבר בחיי. אני מתגעגעת לחוש זרועות חזקות סביבי, לחוש לחי מלאה בזיפים על לחיי, מתגעגעת לחוש ביטחון אבסולוטי. בפייס דרייק אין שום דבר בטוח.הוא הכי מסוכן שיש. צעיר. סקסי. עשיר. חסר דאגות. המבט האפל והרעב בעיניו הבטיח לי סקס לוהט ואינטנסיבי. אני רועדת, נזכרת באופן שבו גופי הגיב למבטו הבוחן. כן, אני בטוחה שהוא חיה במיטה, סביר להניח שיש לו זין ענקי וכוח סיבולת תואם, לא שאי פעם אזכה לבדוק את העניין בעצמי.כשנהג הלימוזינה נעצר מול ביתי, אני הודפת את המחשבות המשוגעות אל מחוץ לראשי. פנטזיות זה דבר נחמד, אבל הגיע הזמן לחזור לחיים האמיתיים.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא הפסקתי לחשוב עליה מיום שבת בערב. לא, לא על ברבי ממליבו. קיבלתי את ההצעה שלה למצוץ לי בנסיעה הביתה – היא הייתה בינונית – ועצרתי מחוץ לדלת ביתה. מאז לא שמעתי ממנה, וזה בסדר גמור מבחינתי כי אני לא מצליח להוציא את קיילי מהראש.

 

אין לי ספק שהיא ראתה ישר דרכי כי בעזרת הפה החצוף שלה היא העמידה אותי מייד במקום בנוגע לסטוצים שלי. אני יודע שאנחנו באים מעולמות שונים לחלוטין, אבל אני חייב לנסות.

 

כשאני מגיע למשרד של קולטון ממש לפני הצהריים, אני מוצא אותו עומד ליד השולחן של העוזר שלו, מרפרף בערמת ניירות.

 

"היי, אחי." אני טופח על גבו. "יש לך דקה בשביל האח האהוב עליך?"

 

הוא מזדקף לגובהו המלא ומזעיף פנים. "יש לי ברירה בכלל?"

 

אני מגלגל עיניים. אני יודע שהוא לא אוהב שמפריעים לו באמצע יום העבודה. אבל חבל מאוד עבורו. אני עזרתי לו בענייני נשים הרבה פעמים. "לא. אין לך. קדימה, בוא."

 

אני מרשה לעצמי ללכת לעבר המשרד הצמוד ושומע את צעדיו מאחוריי. בדרך כלל אני לא שותה באמצע היום, אבל במקום להתיישב על אחד הכיסאות המרופדים הפונים אל נוף קו הרקיע של לוס אנג'לס, אני צועד לכיוון ארון המשקאות. למה לא, אני צריך להשתחרר מעט. אני מרגיש מתוח כמו בתולה מאז שקיילי דחתה את ההזמנה שלי ביום שבת בערב. נשים לא מסרבות לי ולומר שזה מערער אותי זו תהיה לשון המעטה.

 

"רוצה אחת?" אני שואל, מוציא בקבוק ויסקי יקר וכוס מהארון.

 

קולטון מניד את הראש. "מה קורה איתך, גבר? הכול בסדר?"

 

אני לוגם לגימה מהמשקה ומייד מחליט שלשתות זה רעיון לא טוב. אני גם ככה מתוסכל ועל הקצה, האלכוהול רק יגרום לי להיות אובססיבי יותר. אני נוטש את הכוס, מתיישב על כיסא עור מול קולטון ומשחרר אנחה כבדה. "ספר לי על קיילי."

 

עיניו מצטמצמות. "פאק לא. אתה וקיילי?" הוא מניד את הראש וקם על רגליו. "פאקינג אין מצב בחיים. אם באת לדבר איתי על זה אתה יכול ללכת עכשיו."

 

הוא מצביע אל עבר הדלת במבט בלתי מתפשר.

 

 לעזאזל. "לא כיף איתך." אני משנה את דעתי ומזנק אל עבר ארון המשקאות, תופס את הכוס וגומע את יתר המשקה. זה שורף בדרך למטה, אבל זה יעשה את העבודה וירגיע את התחושה המוזרה שרובצת בתוך החזה שלי.

 

"אני רציני, פייס. היא בחורה טובה. היא לא צריכה להסתבך איתך וב... עניינים שלך."

 

"העניינים שלי?" עכשיו אני מתחיל להתעצבן. הוא אומר שאני לא טוב מספיק בשבילה.

 

"דפוק וזרוק או איך שלא תקרא לזה, זה לא הולך לקרות. לא עם קיילי."

 

"אני יודע, חתיכת חרא. אני רוצה לצאת איתה, כלומר ממש לקחת אותה לארוחת ערב וליהנות מחברתה."

 

הוא זועף שוב, הקמט במצח שלו מעמיק. "אתה אומר לי שאתה לא רוצה לזיין אותה?"

 

"אל תהיה מטומטם, ברור שאני רוצה לזיין אותה. אבל אני אומר שלא אזיין אותה פעם אחת ואיעלם."

 

"אז מה תעשה? תעבור לגור איתה? תתחתן איתה? תגדל את הבן שלה?" הוא מאתגר אותי.

 

 "לא חשבתי כל־כך רחוק. אלוהים." עכשיו אני צועד ברחבי המשרד שלו ואין לי מושג למה. כל השיחה מלחיצה אותי. באתי לפה בתקווה לקבל את מספר הטלפון שלה ובמקום זה, הוא צולה אותי כמו סטייק על הגריל. הוא מנופף בפניי בכרטיס האח הגדול כמו שהוא עושה בדרך כלל. מניאק.

 

"זו בדיוק הסיבה שאני לא רוצה שתתעסק איתה. אין לך שום תוכנית. קיילי צריכה גבר עם תוכנית לגביה, לא מישהו עם תוכנית שסובבת סביב הזין שלו."

 

אני שוקע בכיסא, שונא את ההצגה הזאת של האח הגדול והמודאג שהכול אצלו מחושב בצורה מדעית.

 

"קיילי צריכה מישהו שבשל למערכת יחסים רצינית. זה לא אתה וזה לא רעיון טוב ושנינו יודעים את זה."

 

"בדיוק כמו שזה לא היה רעיון טוב שתתחתן עם כלבת־העל סטלה, אבל לא הקשבת לי. היית צריך לגלות בעצמך."

 

אגרופיו מתהדקים בצידי גופו. הוא שונא שאני מזכיר את האקסית שלו. חבל.

 

"לא שכחת את מסיבת האירוסין בשבת הקרובה, נכון?"

 

"ברור שלא," אני עונה. שכחתי לגמרי שזה בסוף השבוע הקרוב. מזל שקולינס ואני כבר טיפלנו בעניין המתנה. "איפה זה יתרחש, תזכיר לי? בקאנטרי קלאב בבברלי הילס?" אני מחייך. מסיבת האירוסין הקודמת שלו התקיימה שם.

 

קולטון נוהם משהו לא ברור. מסתבר שהוא לא ממש מעריך את חוש ההומור הציני שלי.

 

"לא, מנוול. לא משהו מוגזם. זו סופי, זוכר?"

 

סופי. ברור שאני זוכר. היא לא דומה בשום אופן לאשתו לשעבר, תודה לאל. הכלבה המרושעת ההיא מסוגלת לאכול את הביצים של מישהו לארוחת הבוקר אם הוא לא ייזהר. אני חופן את הביצים שלי כשאני נזכר בה ורועד.

 

"המסיבה תתקיים בבית. בשעה שש. נעשה על האש ונשחק משחקי חברה בגינה," קולטון מסכם.

 

"קיילי תהיה שם?" אני מחייך.

 

"צא מפה," הוא מסנן וזורק עליי שדכן בדרכי החוצה. השדכן פוגע בקיר בחבטה עמומה ואני ידע שעדיין יש לי סיכוי.

 

 

בשבת אחר הצהריים, אני יושב על קרש הקפיצה ומשכשך את כפות רגליי במי הבריכה, ממתין למסיבה שתתחיל. סופי וקולטון עומדים בחצר האחורית, מקבלים את האורחים, סופגים איחולים וברכות ומציגים לראווה את טבעת האירוסין. קיילי עדיין לא נראית בסביבה. בחלוף הימים, התחלתי לשאול את עצמי למה אני כל־כך מרוכז באישה הזאת, אבל אז אני רואה אותה והכול חוזר אליי.

 

היא לבושה בשמלה קיצית לבנה ונועלת סנדלים. שערה אסוף בקוקו פשוט. היא מהממת. יש בה משהו טבעי ופשוט. אני לא יכול להסיר ממנה את המבט. עיניי נודדות אל רגליה החשופות. הן חטובות ושזופות. אני תוהה אם היא נוהגת לרוץ. ידה מושטת הצידה ותינוק שמנמן מדדה לצידה ואוחז באחת מאצבעותיה.

 

עבר כבר זמן מאז ראיתי את הקטנצ'יק – לא ידעתי שהוא כבר הולך. אני ממשיך להביט בהם מהמקפצה.

 

קיילי מובילה אותו אל הכלה ואל החתן העתידיים, ואז מרימה אותו באוויר, מחלקת חיבוקים ואיחולים. אני לא קרוב מספיק כדי לשמוע מה בדיוק נאמר שם.

 

כשאני רואה את קולינס מגיע עם אבא שלנו, אני יורד מהמקפצה וחוצה את הפטיו, שולי מכנסי החאקי שלי רטובים.

 

"היי, איש זקן," אני מברך אותו בטפיחה על השכם.

 

"פייס אלכסנדר." הוא מחייך ומושך אותי אליו לחיבוק.

 

עבר הרבה זמן מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה. נראה לי שזה היה בחג המולד לפני שנה וחצי. אני די בטוח שיש לו חברה צעירה חדשה שמעסיקה אותו. הוא עדיין עובד, אבל כולנו לוחצים עליו שיפרוש כדי שיוכל לבלות יותר זמן כאן, בלוס אנג'לס, איתנו. אני די בטוח שקולטון וסופי יתחילו להשריץ ילדים בקרוב.

 

"איך קוראים לה?" אני שואל.

 

"למי?"

 

"אתה נראה יותר מדי בכושר ומאושר. חייבת להיות מישהי."

 

הוא נותן בי מבט ממזרי ואז מסיט אותו ממני אל קולינס ואז בחזרה אליי. "אני שומר על זכות השתיקה."

 

"לפחות תגיד לי שהיא מבוגרת ממני."

 

"תזכיר לי בן כמה אתה?"

 

"עשרים וחמש," אני אומר.

 

"אל תטריד את עצמך עם זה, בן. עכשיו בוא ותראה לי את הדרך אל סופי המקסימה, שעליה שמעתי כל־כך הרבה."

 

קולינס ואני מובילים אותו ברחבי החצר כדי לפגוש את כלתו לעתיד. סופי שובה את ליבו של אבי ברגע, מה שממש לא מפתיע אותי. היא מתוקה, אדיבה, עם רגליים על הקרקע וקל להסתדר איתה. בזמן שאנחנו מפטפטים עם המשפחה, עיניי ממשיכות לסטות שוב ושוב אל קיילי. היא אוחזת במקס צמוד לחזה שלה בזמן שהם מטיילים על הדשא. צווחות השמחה שלו נשמעות אפילו עד לכאן. אני מקבל מבט מוזר מקולטון כשהוא תופס אותי בוהה בהם. אני מחליט ללכת על זה עכשיו, בזמן שהוא עסוק עם אבא ולפני שהוא יוכל להתערב ולחסום אותי.

 

מאחר שמקס הוא הילד היחיד כאן וביתו של קולטון לא בדיוק ידידותי לילדים, קיילי הביאה עבורו צעצועים מהבית. חכמה. הם כבר פיזרו משאיות וכדורים בגדלים ובצבעים שונים ברחבי הגינה.

 

כשאני מתקרב, מקס דוחף קדימה בזרועותיו השמנמנות טרקטור ירוק.

 

"אני רואה שאת מחנכת אותו כמו שצריך," אני מהנהן לכיוון הטרקטור שבו נוהג הבן שלה.

 

היא מביטה בי ומחייכת. "לא ידעתי שאתה מכיר רכבים שאינם ב־מ־וו ומרצדס."

 

היא עלתה עליי בלי להתכוון בכלל. אני נוהג ברכב ב־מ־וו מסדרה 3M. "אדם יכול להעריך מכונות נאות כשהוא רואה אותן." אני שוקע אל האדמה על ברכיים כפופות. "הכול בפרטים הקטנים. רואה?" אני מרים את התא הסודי שמתחת לכיסא.

 

מקס מתחיל למחוא כפיים בזמן שאני מכניס כמה חתיכות דשא אל תוך התא וסוגר אותו. הוא נהנה לשבת על הדשא ולפתוח ולסגור את התא הסודי החדש שגילה, בזמן שאני מדבר עם הבחורה היפהפייה שלפניי. קיילי שוקעת אל הקרקע ומשלבת רגליים כיוון שהיא לובשת שמלה. אנחנו יושבים בשקט במשך כמה דקות וצופים בו בזמן שהוא משחק.

 

הבן שלה לא דומה לה. הוא בטח קיבל את עור הזית ואת השיער הכהה מאבא שלו, אבל ההתנהלות שלו מזכירה רבות את אימא שלו. כשהוא פוצח בחיוך ענקי וצווח משמחה אני נזכר בחיוכה הבוהק ובצחוקה העמוק. האופן שבו הוא עומד ובוחן את הסביבה שלו במבט מסוקרן מזכיר לי את המבט של קיילי. שניהם כל־כך שלווים ומרוכזים ויש בזה משהו שמוצא חן בעיניי.

 

"אתה רוצה לשתות משהו?" קיילי מאותתת אליו בסוג של שפת סימנים בזמן שהיא מדברת ורגע לאחר מכן, הוא חוזר על התנועות שלה. היא מוסרת לו כוס שתייה בצבע כחול שהוציאה מהתיק שלה. הוא מביא אותה אל פיו ומסיט את ראשו לאחור טיפה יותר מדי עד שהוא נופל אל הדשא ופשוט שוכב שם, שותה כאילו טייל במדבר בלי שום נוזלים. אני מחייך. בזמן שהוא שוכב בשקט, אני גונב רגע כדי להביט בקיילי. להביט בה באמת.

 

השמש מדגישה את הגוונים האדמוניים בשערה. עורה נראה עדין להפליא ופיה מלא ויש לו צורה שעבורה נשים רבות מוכנות לשלם הון למנתחים פלסטיים.

 

כתפיה החשופות עדינות ושזופות. מקס מושיט לעברה את אצבעותיו הדביקות והיא לא מהססת, מרימה אותו בידיה ונותנת לו להדביק נשיקות על לחייה. אין לי מושג איך ההרגשה שילד קטן נדבק אליך ופשוט שמח על נוכחותך. אי אפשר שלא להמשיך להביט בה מתקשרת עם התינוק שלה.

 

מקס זורק את כוס המשקה ומשוטט אל המקום שבו אני יושב. "היי, חבר," אני אומר ופוגש את מבטו האינטנסיבי. הוא צופה בי בשקט, אבל אני רואה את הגלגלים נעים בתוך ראשו הקטן. הוא מנסה לחבר את חלקי הפאזל ולהבין מי אני ומה אני עושה. אני מחבב את אימא שלך, קטנצ'יק, אז תזרום איתי. אני מושיט את היד ושואל אותו אם הוא יכול לתת לי 'כיף' וכך הוא עושה, סוטר לכף ידי בידו הדביקה ומצחקק. לאחר מכן הוא רוכן לעברי ומתחיל לטפס עליי כמו על עץ.

 

"מקס, אל תעשה את זה." קיילי מנסה לתפוס אותו, אבל אני מסמן לה שאין צורך.

 

"זה בסדר. אלא אם כן זה לא בסדר מבחינתך?"

 

היא פותחת את הפה ואז סוגרת וחושבת על זה. "לא. זה בסדר. הוא לא נוהג לשחק עם גברים אז אני חושבת שאולי זה יהיה לו טוב. אני שמחה שהוא לא מתבייש. חיכיתי לשלב הזה שיגיע."

 

אני מביט אל תוך עיניו הכחולות. "אתה לא פוחד ממני, נכון חבר?"

 

הוא משחרר צווחה קלה ומניח את כף ידו השמנמנה על פניי. או־קיי, אז זה סגור.

 

אני מבלה את רבע השעה הבאה בלהטיס אותו כמו מטוס סביב הגינה במרדף אחר צפרדעים ונותן לו לשכשך את אצבעותיו בבריכה בזמן שאני אוחז בו.

 

קיילי מביטה בהתרחשות בהבעה ניטרלית שגורמת לי לרצות לדעת על מה היא חושבת. למרות שהיא משוחחת פה ושם עם האורחים האחרים, עיניה אף פעם לא נודדות רחוק מאיתנו.

 

כשלמקס נמאס ממני, הוא מבקש ללכת אליה. "מאמה," הוא אומר בקולו הקטן. אני מניח אותו בזרועותיה, ידיי גולשות מעל כתפה החשופה בזמן המסירה. עורה חם ורך כמו עלה כותרת של פרח ועיניה מזנקות אל עיניי. "תודה."

 

"בכיף." אני מכניס את ידיי אל הכיסים. בלי הגוף הקטן והמתפתל בין ידיי אני מרגיש שהן קצת חסרות תועלת כשהן תלויות סתם ככה בצידי הגוף שלי.

 

הצלמת שקולטון וסופי שכרו כדי לתעד את הרגעים מאירוע האירוסין שלהם מתקרבת. "שלושתכם תוכלו להתקרב זה לזה לתמונה?"

 

קיילי קופאת ופיה נפתח כאילו היא עומדת לסרב לצלמת.

 

"זו רק תמונה," אני מזכיר לה. היא רוצה נואשות לסרב לכל דבר שיוכל להתפרש כמשהו אינטימי בינינו. "בבקשה," אני מוסיף.

 

קיילי מייצבת את מקס על ברכיה כדי ששניהם יהיו עם הפנים בכיוון המצלמה ואני מניף את ידי מעל לכתף שלה, מחבק את שניהם ומחייך חיוך רחב אל הצלמת.

 

היא מצלמת כמה תמונות ומורידה את המצלמה. "איזה תינוק מתוק יש לכם."

 

"אהה, הוא לא..." אני עוצר ונותן לעצמי סטירה מנטלית. עמדתי להצהיר בקול שהוא לא שלי והוא באמת לא שלי, אבל פתאום אני מבין שלא יהיה לי אכפת אם אנשים יחשבו שהוא שלי. לא יהיה לי אכפת אם מישהו יניח שהאישה היפהפייה הזאת והתינוק שלה שייכים לי.

 

עיניה של קיילי מזנקות אל עיניי בתהייה מדוע לא תיקנתי את הצלמת.

 

אני שומט כתפיים, מרים גבה כדי לומר לה שזה בסדר. מצחה מתקמט והיא נושכת את שפתה התחתונה, אבל לא אומרת דבר. במקום זה, היא פשוט מסיטה את תשומת ליבה בחזרה אל מקס.

 

באופק, אני רואה את צוות הקייטרינג מניח פלטות של אוכל על שולחן האוכל הארוך שבפטיו. "שנמצא לנו משהו לאכול?"

 

"בטח," היא אומרת. בתנועות, היא מסמנת למקס 'אוכל' והוא בתגובה מחקה את הסימן בהתלהבות.