ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
רעש התקופה
אריאנה הרוויץ

תקציר

"הסיפור הוא על אמון ביצירה, לא על התקבלות על ידי התקופה."

בספרון נפיץ זה אריאנה הרוויץ מתייצבת מול מוסכמות התרבות העכשווית ומאתגרת את תפקיד הסופרת בעידן של שיווק חנפני, אידאולוגיה ותביעות לצנזורה עצמית. הרוויץ משלבת קטעים קצרים, הגיגים, ציטוטים ופרגמנטים אישיים, ומתעמתת עם שאלות על חופש היצירה, מהות הכתיבה, גבולות השפה, והלחץ להתאים את הספרות לפוליטיקת הזהויות שהשתלטה על השיח.

רעש התקופה הוא כתב הגנה מקורי, הנקרא בקצב מהפנט של מכונת ירייה. בסגנונה המבריק אריאנה הרוויץ מגוננת על החירות האומנותית ומביאה קול הכרחי שאינו מתיישר עם הציפיות.

"כשאני מוכנה לחזור לכתוב אני כמו חייל בתנוחת ירי, האצבע על ההדק. הכתיבה מופיעה קודם, כמו תרופת נגד, כמו מורפיום לפני הבליעה. מה שמכנים סגנון הוא בסך הכול ניסיון למנוע מהנשק לירות בזמן הלא נכון."

קודם כל תנשמי / רן בן נון
אריאנה הרוויץ יורה בתוך הנגמ"ש
קודם כל תנשמי / רן בן נון
אריאנה הרוויץ יורה בתוך הנגמ"ש
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • התקינות הפוליטית בכלל ופוליטיקת הזהויות בפרט הורגות את הספרות. אנו חופשיים לכאורה, אבל האויב שלנו הוא מבפנים. כך טוענת אריאנה הרוויץ הארגנטינית בספרה החדש והבועט מתמיד, רעש התקופה. אנו חיים בתוך משטור מחשבות, נמצאים במעקב תמידי. כתיבה היא מעין פרישה מהחיים, אבל בשביל לכתוב צריך לחיות, צריך להתערטל, אי אפשר לעשות זאת כשמשקרים כל הזמן. כשאנו מחפשים מתרגמים אפריקאים כדי לתרגם ספרות אפריקאית, זו אינקוויזיציה, פשיזם, גזענות – והרוויץ מעולה בציון הגיחוך שבמצב.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה־21/ ביל מאהר
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • אפילו מהנה לפרקים.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • היא נהדרת גם בתיאור תהליך הכתיבה, האלימות שבו, ההתמסרות לעולם שיצרת, הזרות הפרדוקסלית שבשפה עצמה. דמויות, למשל, הן מלאות סתירות פנימיות, לא ניתן להכיר אותן עד הסוף; אף פעם אין להן רק מאפיין אחד, הן תמיד יפתיעו אותך. היא יוצאת באופן מבריק ומרשים נגד ההשטחה ה הדורסנית של סדנאות הכתיבה ותרגילי בניית הדמויות למיניהם, שמהן ודאי מתפרנסים ידידיה.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • סופר הוא לא כותב מקצועי, הוא לא יודע מה ייצא לו, הוא לא מפקח על תהליך היצירה של עצמו; הוא חייב לכתוב את מה שהוא חייב לכתוב, גם אם זה לא יימכר, גם אם יבטלו אותו - הסכנה הגדולה של היום. סופרים כה פוחדים מביטול, שקועים בצנזורה עצמית, משותקים לגמרי. היום סימון דה בובואר, קאמי ופלובר לא היו יכולים לכתוב. גם הם ידעו שספר לא צריך להתאים לתקופה, הוא צריך לפרוץ ממנה, לרסק את גבולותיה, להיות נבואי.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • הביקורת על פוליטיקת הזהויות ומשטרת המחשבות היא ירייה בתוך הנגמ"ש ומשחק לידי הימין השמרני. וחוץ מזה, די לעוף על עצמנו, סופרים הם בסך הכל אנשים שיושבים וכותבים, הם לא אמיצים או נועזים יותר מאף אדם אחר, הם בסך הכל עושים את העבודה שלהם כמו כולם, שבמקרה היא קצת יותר יצירתית; כל הרומנטיזציה המוגזמת של הורוויץ קצת מגוחכת לפעמים. אז אל דאגה, מורדת חביבה, טראמפ כבר מחזיר בגדול את הפטריארכיה שאת כה אוהבת לשנוא; תיכף נגמר הטרלול הפרוגרסיבי, כל השמאלנים ייכלאו במחנות ריכוז ואת תוכלי לכתוב במחשכים בייסורים ובכיף, כמו שאת אוהבת.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • היום סימון דה בובואר, קאמי ופלובר לא היו יכולים לכתוב. גם הם ידעו שספר לא צריך להתאים לתקופה, הוא צריך לפרוץ ממנה, לרסק את גבולותיה, להיות נבואי.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "ממש אהבתי את הכתיבה שלך. בהתחלה כי לא הבנתי כלום, אחר כך התחלתי להבין אותה ואהבתי אותה פחות."
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • בואנוס איירס, מכסיקו סיטי - כרך לטיני ענקי שוקק ומושחת.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • כן, אבל לפרוזה של הרוויץ - משהו כמו "תמות, אהובי" יכול ממש להתאים עכשיו.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • יש בהורוויץ משהט חינני ומלבב של ילדה קטנה ומרדנית שעושה דווקא, ובטח היתה מתעצבנת מוות למקרא התיאור הזה. וגם יש משהו יפה בתפיסת הכתיבה כדחף שלא ניתן להתנגד לו, שבוער בעצמות, כאקט של מרד והתרסה. נגד מי? נגד הכל. היום מתעסקים בביוגרפיה של הסופר במקום בטקסט, בודקים בציציותיו. זהו מות האמנות. בעידן הרשתות החברתיות, הספרות נותרה המקום האחרון שבו אנו לא משקרים.