ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
התמונה הקטנה
דרור משעני

תקציר

בשבת ההיא, ב-7 באוקטובר 2023, שהה דרור משעני בטולוז שבצרפת לצורך קידום ספריו שם. כשהידיעות התחילו להגיע, הוא ארז את חפציו וחזר הביתה, לישראל. דבר לא הכין אותו לסערת הרוח שיעבור עם עצמו ועם משפחתו בימים ובשבועות הבאים.  

היומן של דרור משעני, שנכתב באותם ימים, חושף פן חדש בכתיבתו - כתיבה אישית, הגוּתית ואינטימית מאוד: הוא פותח צוהר לעולמו, מכניס את הקורא לביתו, ואינו מהסס לחשוף את חולשותיו ואת לבטיו לנוכח המציאות הנוראה שבחוץ. הוא מתאר את ההתמודדות שלו, אזרח פשוט, בן זוג לאישה שלא מכאן והורה שבוחר לגדל את ילדיו בישראל, לצד ניסיון לכתוב, ליצור, וכמו כן להבין את מקומם של אנשי תרבות ויוצרים בתקופות של שבר גדול.

בין אזעקות, שיחות עם ילדיו המתבגרים, קטיף חסה ומפגשים אנושיים, משעני מתעד את השינוי שחל במשפחתו ובחברה הישראלית. הוא מקשיב ומתבונן, מתווכח, לעתים חומל ולעתים כועס, ובכל אותו הזמן מנסה להזכיר לעצמו שאת האימה הזאת צריך לנסות לפענח, גם בעזרת כתיבה.

התמונה הקטנה - יומן לא־הירואי הוא ספרו השביעי של דרור משעני, מהסופרים הישראלים המוערכים בארץ ובעולם. עם ספריו נמנים רומן המתח שלוש וסדרת החוקר אברהם אברהם שהיו לרבי מכר, תורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים ספרותיים.

"היומן הלא־הירואי של דרור משעני הוא מניפסט של אנושיות" - ברונו זיודין, "דאס מגזין", ציריך

איש שלום בימי מלחמה / רן בן-נון
דרור משעני הוא המטפל הספרותי שכולנו זקוקים לו
איש שלום בימי מלחמה / רן בן-נון
דרור משעני הוא המטפל הספרותי שכולנו זקוקים לו
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • בין אוקטובר 2023 לאפריל 2024 כתב הסופר דרור משעני מעין יומן מלחמה אישי, בהזמנת מגזין שוויצרי, שמתפרסם כעת בעברית ונקרא "התמונה הקטנה". ב-7 באוקטובר, כשהכל מתחיל, הוא נמצא בפסטיבל ספרותי בטולוז וממהר לחזור לישראל. רק בדיעבד הוא שואל למה בעצם, למה שאשתו הפולנייה מרתה וילדיו לא יבואו אליו, הרחק מהזוועה. אבל בזמן אמת, האפשרות כלל לא עולה על דעתו. הסיטואציה כל כך דרמטית ומטורפת, שמשעני כבר לא נרתע מנגיעות קיטש. "הספרים הם הממ"ד שלי", הוא מתפייט וזה מרגיש לגמרי נכון בזמן הזה, שבו כל הזמן רוצים רק לבכות. משעני, הגאון שמאחורי סדרת המופת הבלשית של החוקר אברהם אברהם, מספר שתמיד כתב ספרות מתח כדי להבין את האלימות האנושית, אבל איך אפשר בכלל לנסות להבין את מה שקורה עכשיו. מתי נחזור לדבר על ספרות? הוא שואל, בתחושה שהכל מתגמד עכשיו, כאילו עברנו לממד אחר.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • יומן פרידה/ ניצן ויסמן
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • קל יחסית למצב.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • משעני האמיץ שואל כבר בימים הראשונים אם אפשר להימנע ממלחמה, לעצור, להתאבל, לחכות לימים של הנהגה אחרת בעזה וגם בישראל, ואז לעשות שלום. אבל כמובן אין מי שיקשיב. הוא קורא את נבואות הזעם של הנביא יחזקאל, משוטט בתל אביב הנטושה, ונזכר בילדותו במלחמת המפרץ ובהתבגרותו בימי האינתיפאדה והאוטובוסים המתפוצצים. התחושה היא שחיינו השתנו ולא ישובו להיות כשהיו. קשה להיות איש של שלום בזמן מלחמה. משעני מודיע לתרפיסטית שלו שיפסיק לבוא לפגישות, כי לתחושתו כבר אין אני, רק אנחנו, משפחה, קהילה. הוא מפסיק גם לכתוב את המותחן שעבד עליו, על רצח בתוך משפחה, מתנדב לכל מה אפשר ומתכוון להרצות לסטודנטים שלו על כתיבה בזמן מלחמה. אך לבסוף הוא מודה שהדבר היחיד שאפשר לכתוב כעת הוא הספדים, נכשל אפילו בכתיבה הזו ומעדיף עבודת כפיים בחקלאות. השיתוק מוחלט.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • הקריאה ב"התמונה הקטנה" מרגישה כמו מפגש עם מישהו שיעבד את הזוועה הבלתי נתפסת בשבילנו, מישהו מקצועי, כמו פסיכולוג טוב. משעני מתאר שורה של סיטואציות יומיומיות - אימון כדורסל של הילד, תור לדוכן גלידה, שיחה עם כתב פלילים ועם חוקרת במשטרה; כאילו הכל רגיל אבל בעצם הכל שונה, הכל נצבע בצבעי מלחמה. הוא מדמיין שפגש חטוף ברחוב והשוטרים אומרים שהוא לא היחיד ושזו פוסט טראומה. המלחמה מעוותת את תפיסת המציאות של כולנו. משעני נזכר איך נמלט מהצבא באמצע הטירונות במשטרה צבאית בעקבות המפגש עם אסירים פלסטינים בכלא מגידו. אבל אחיו, ששירת בקרבי, מציע להטיל על עזה פצצת אטום "טקטית" ואז הוא כועס באותה מידה על בנו האדיש ועל בתו אחוזת החרדה (שקוראת לו תבוסתן), אך לבסוף סולח ומתפייס עם כולם. אחרי האיליאדה הוא קורא את סיפור שמשון הגיבור והסכסוך הנצחי עם הפלישתים ומהרהר איך גם עכשיו אנו ממוטטים את עזה עליה - ועל עצמנו.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • טוב, זה קצת פשטני; אחרי הכל, הספר מיועד לקהל קוראי מגזין אירופאי, אבל הוא עושה את העבודה.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • משעני מקנא בעמנואל קארר, ענק הספרות הצרפתית שכתב על הפיגע בפריז גם מהצד של המפגעים. אצלנו אסור להעלות כתיבה כזו על הדעת.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "פעמיים לאורך המאה העשרים היהודים ניסו לחיות ככל העמים, פעם כשניסו להשתלב באירופה, ופעם כאן, כשהקימו מדינה משלהם. הניסיון הראשון הסתיים בשואה. האם גם השני נידון להיכשל".
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • תלאביב האהובה. כשהיא חוזרת לעצמה, וגם כשלא.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • נשמח לעוד אברהם אברהם, וגם לעוד "שלוש".
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • משעני מצליח להציג בספר את זווית הראייה המיוחדת שלו, תמיד שונה, מקורית, מפתיעה, לא צפויה; הצצה לשולי הדברים שמטילה עליהם אור אחר ואולי איזו תובנה חדשה. זוהי תוגת השמאל - אי אפשר לדבר על שלום עכשיו, אבל חייבים, אין ברירה אחרת. העוצמה הפנימית היא להמשיך להאמין בפיוס גם כשמסביב כולם, כולל בני משפחתך עצמך ובשרך, שטופים תאוות נקם. אז משעני חוזר לטיפול וגם חוזר לכתוב; מלאכת הכתיבה מצילה אותו. הוא שואל את עצמו האם יש טעם בכלל לעסוק עכשיו בספרות ומוצא רק תשובה אחת: כן.