הביקורות של פזוש

זה היה ספר ההמשך הנכון. מבחינה רגשית נטו, זה הרגיש כמו ההמשך הנכון - הספר המשיך בדיוק בנקודה שעצרנו בקודם, העלילה זרמה בכיוון הגיוני קדימה והקשיים שנשארו פתוחים בספר הראשון קיבלו את קדמת הבמה בספר השני (הדינאמיקה שלה עם גייל ופיתה, המתח מול הקפיטול). אני חושב שבמידה מסוימת, זה היה ספר דיסטופי טוב יותר. הספר הראשון בנה את יסודות העולם ואילו הספר השני באמת מציג לנו באופן ברור את הדינאמיקות השונות בעולם הזה. ההבנה שלנו על הניתוק בין המחוזות מקבל צורה, אנחנו מבינים את הלך הרוח של מחוזות שונים באופן ברור יותר, אנחנו רואים כיצד אוכפי השקט פועלים במקומות אחרים וגם במחוז 12 לאחר השינוי, דבר נוסף שאפשר בעיני לראות כבדרך אגב הוא היחס בין שלטון הקפיטול לאזרחי הקפיטול. אתחיל מלכתוב על קטניס. אהבתי את נקודת המבט שבחרה הסופרת, אנחנו חווים את קטניס ואת מחשבותיה כפי שהם, דרכה ולא דרך מספר. אם מסתכלים על העובדות, קטניס אינה יציבה בדעתה ומחליפה גישות כל הזמן, היא גם לא מודעת לתכניות הגדולות ולאורך הדרך היא מנסה לשער מה כוונות היישויות מסביבה - קפיטול, גייל, פיטה, מתחרים בזירה. מצד אחד אנחנו שמים לב יותר לאנושיות שבה - ההרהורים והמחשבה על רגשות, הפחד שעוטף אותה, הכעס שהיא חווה כלפי ההשלכות למעשיה. אנחנו מגלים שקטניס די חלשה לעתים ולא קילרית כמו שאני לפחות חוויתי בספר הראשון (התלות שלה באחרים בזירה לעומת האחת נגד העולם). מצד שני, האופן שבו היא הופכת לסמל מופת למרד עבור אזרחי ״פאנם״ הוא מרתק. אנחנו מבינים את השלכות בחירתה לאיים בהתאבדות ואת הפירוש המרדני שהמחוזות אימצו לחיקם, אנחנו עדים לכנות שלה מול הורי ׳רו׳ במחוז 11, ולמרות שהמסע שלה אינו מתואר לעומק, אני בטוח שמשהו בה ובגישה שלה הראה לאנשי המחוזות שזה נכפה עליה והיא מצטיירת כקדושה מעונה. הסמליות שלה בנויה היטב - מהתבוננות שלי במאבקים בעולם לאורך ההיסטוריה, היא עונה על הרבה דרישות. קל להתחבר אליה דרך המרקע (היא ממש common people), היא אמיצה וטהורה, היא ישירה וכנה. בעיני מטרת דמותו של סינה היא היא הדרך של הסופרת להראות לנו איך הופכים אדם לסמל מייצג דרך אלמנטים רלוונטיים לעולם ההוא, שהוא כמובן שונה משלנו. הביקורת היחידה שלי היא האקראיות בבחירת המשך העלילה. הקמת מחוז 13 לחיים והתניית קיומו בכך שהוא מחזיק בנשק גרעיני היא בחירה שלא צופים, אין סיבה לוגית שנמשיך לשם, זה הומצא לחלוטין. לפחות זה נעשה באופן חלק. אני חושב שמשחקי הרעב בו הם כמובן לא הפוקוס, השאלות שעולות בראשנו סביב ההתנהגות המשונה של השותפים של קטניס הם העניין האמיתי. אני עדיין לא הגעתי לתשובה בנוגע לשחקני משחקי הרעב שלא השתתפו בתכנית. האם זה כי הם לא הסכימו איתה? אם כן, מדוע לא עשו משהו בנוגע לך? האם זה כי לא שיתפו אותם כי לא סמכו עליהם? מה קרה איתם אחרי המשחק? (זו שאלה פתוחה שמסגרת הספר לא תיתן תשובה) שאלה נוספת שעולה בקשר למשחקים היא מהי מטרתם? מה הקפיטול מנסה להשיג? כביכול, המטרה המוצהרת היא להראות שגם החזקים שבחזקים לא יכולים להצליח במרד נגד הקפיטול. אולם זוהי סיסמא, זו לא סיבה קונקרטית בעיני. אני רוצה להבין מה מקומם של זוכי המשחקים בקרב המחוזות השונים, האם הם דמויות מובילות חברתית? מה הכוח הפוליטי הלא מוצהר שלהן? והאם התשובות לשאלות אלו יכולות להסביר למה כדאי להרוג אותם. בנוסף, כל בעבוע המהפכה ורגשות המרד באוויר נכתבו באופן מדויק בעיני. יש עניין במהפכות שהוא ייחודי - הסמל שמהווה קטניס לאנשים, תחושת השליטה המנותקת של הקפיטול (מהלך משחקי הרעב של הנשיא הוא נקודת מפנה שלא ציפה שתתהפך עליו), העלייה העקבית במתח והמרד הקטן שדוכא במחוז 8 המסמל ניצני מהפכה. אנחנו עדים לבחירות לא נכונות של השלטון בניהול הבעיה - חיתון קטניס ופיטה היה טעות אסטרטגית מרה. הוא הסיט את דעת הקהל של הקפיטול, דבר שלא ציפינו לו, נגד הנשיא. הוא גרם לאנשים במחוזות להבין שאפילו הדבר היחיד שהוא שלהם - הבחירה אם ועם מי להקים משפחה, אינה בידיהם. זהו טריגר.

בגדול, דיסטופיה רכה ממש טובה. אני רק מתחיל את הסדרה, ומצפה בקוצר רוח להמשיך אותה. הספר משמעותית יותר טוב מהסרט ויש ערך רב לשיחות הפנימיות הרבות של הדמות הראשית שלא חווים בסרט. הספר באמת יותר מכוון לכיוון הדיסטופי ונותן לו דגש מאשר הסרט. ללא ספק הספר הזה הוא מקור השפעה משמעותי לספרי דיסטופיה רכים רבים בימינו.

ספר קליל ונחמד לחוויה פשוטה ולא מורכבת של רגשות היה לי אתנחתא נהדרת בתקופה מורכבת

א' יש לומר שהחוויה הסוחפת של לקרוא ספר כמעט במלואו ביום אחד מעידה על דבר מה חיובי. הספר כן בנוי באופן מותח, עם שתי עלילות החיות זו לצד זו. אני לא יכול לומר שאני מחבב את הסוף המגלה לנו ששתי עלילות אלו למעשה הן לא מקבילות אלא בתקופות זמן שונות. זו מעין אשליה שמתנפצת, אבל נטו מקביעה המתגלת בסוף - לא היה פה תחכום רב, או רמזים מתרימים, זה לא היה אלגנטי בעיני. אני אוהב את האופן שבו הסופר בונה את הדמויות. אני אוהב את המבניות של כל הדמויות הלא-מרכזיות (אלישה-תיאו) - כולן בעלות אופי ברור והן פועלות בהתאם ללא חריגות. יש משהו קל במבניות הזו, גם אם לא מציאותי במיוחד. זה נתן לי להתמקד בעיקר בתיאו ואלישה. הכתיבה של הספר די קלה ולא במשלב גבוה במיוחד. אני ניטרלי בנוגע לכך. אהבתי את השילוב של מונחים פסיכולוגיים-אנליטיים לאורך הספר. אני לא בקיא מספיק בשביל להעריך את אמיתותם ועל בסיס איזו תורה הם חיים. לכן, אתייחס אליהם כהנחות ואנסה לא לאמץ אותם בחיי למרות הסקרנות. אני חושב שאת כל המסביב, אהבתי במיוחד. ועכשיו לדמויות הראשיות. אלישה משוגעת. לאורך הספר אנחנו נוטים לחשוב שברור שהיה לה ילדות בעייתית, ברור שהיא אינה יציבה, אבל ניתן להניח שהיא חוותה איזו טראומה המצדיקה באיזו מידה את הרצח, אנחנו נוטים, בעיני, לחוש אמפתיה אליה לאור אופן התיאור שלה. בסוף, אנחנו רואים שאין זה כך. איני מצדיק את הרצח של בעלה. אני לא "נופל" לתיאטרליות של "הוא רצח את הנפש שלי" (למרות שכדמות, זו תכונה מסקרנת). אי-יכולת השליטה הרגשית שלה, אפילו לאור הטראומה שלה מאביה, אינה מתקבלת על הדעת. והבחירה שלה לשתוק? מלאכותית לחלוטין - היא לא עונה על השאלה מדוע לא אמרת כלום ברגע שיכלת. ברם, ברור שהשגעון שלה מושך. כך התיאור שלה מושך בעיני. אפשר להעריך אותה הטריק שעשתה בסוף, למרות שאני לא בטוח שדרך הכתיבה ביומן, בדיעבד, הייתה הדרך הטובה ביותר. הספר הולך חזק על הבנה בדיעבד ככלי אומנותי. ותיאו. אוי תיאו. משהו בדיסוננס בין השיח הלוגי שמוצג בספר בהיותו המספר, לבין הדמות הפסיכותית, לא מתחבר לי. זה מרגיש לי כאילו המספר בוחר לא לספר לנו את רוב המחשבות שלו. ברור לי שאי אפשר היה לבנות את הסיפור אם היינו מבינים את כוונותיו של תיאו בבית החולים, בגרוב, אבל יש פה מין החוסר אותנתיות. אני מבין שעצם הבגידה של קטי, שהיא למעשה מושא חייו, הדבר שמחזיק אותו באוויר (היא מסמלת אהבה, השלמה שלו, קבלה, אושר), הרסה אותו לחלוטין והוא לא התרומם משם. גם הוא, האופן בו הוא הושפע מן המחזה היווני "אלקסטיס" הוא קיצוני. הרציונליות שלו באה לידי ביטוי באי רציונליות חזרתית. ואגב, אם הסיפור באמת היה נאמן למחזה, אלישה לא הייתה מנסה להתאבד. משהו בשימוש במחזה כאנלוגיה לפעולות הדמויות ובמקביל יציאה להסתעפות חדשה וחופשית מהמחזה, קשה לי. אני יכול לפתוח ולפענח את הדמויות יותר, כמובן, אבל אין לי כוח :) אני חושב שזה ספר טוב בסך הכל. באופן רגשי, מאוד התחברתי אליו, באופן שכלתני, אולי קצת פחות. אבל הוא גרם לי להרגיש, להימשך, לשפוט ערכית, להרהר, להיות סקרן. אני חושב שלאורך כל הסיפור, גם אהבתי אותו במובן שכלתני, הדמויות השונות ייצגו אנשים אמיתיים בפוטנציאל. הסוף קצת שיבש את זה.