הביקורות של קוראת הספר

חשבתם לעצמכם איך זה להיות לקוי ראייה – לפחד לרדת במדרגות, להתנגש בקירות ולא לראות טוב גם עם משקפיים?
דונה היא ילדה כמו כולם. היא אוהבת לשחק, לקרוא ספרים ולראות סרטים, אבל יותר מכול, היא אוהבת לצייר. העניין הוא שדונה רואה קצת אחרת משאר הילדים. היא מתקשה לראות דברים מקרוב ומרחוק, ומחלת עיניים בשם "גלאוקומה" שאיתה היא מתמודדת יכולה לגרום לה עיוורון! איך היא תצליח להתמודד עם המוגבלות שלה?

עצב הראייה הוא רומן גרפי מצחיק ומרגש המבוסס על סיפור חייה של דניאל אונגו-לוי – מאיירת, אנימטורית ויוצרת קומיקס. היא נולדה עם לקות ראייה קשה, אך היא לא מנעה ממנה לצייר כבר בגיל שלוש. דניאל בוגרת תואר ראשון בעיצוב תקשורת חזותית במכללת "שנקר", סיימה את הלימודים במגמת עיצוב גרפי ב"גימנסיה גן נחום" בהצטיינות יתרה ושירתה בצה"ל כאנימטורית ומעצבת. דניאל מהווה מקור השראה ומראה שחלומות אכן מתגשמים אם רק מאמינים ביכולות שלנו. "הכי חשוב הוא לא להפסיק ליצור. עם קצת רצון (ואפילו יותר) הכול אפשרי!"

האם אי פעם תהיתם איך לעזור לילדכם להתמודד טוב יותר עם רגשותיו?

תום, ילד על הרצף האוטיסטי, מתאר יום בחייו שבו הוא מתמודד עם אתגרים שונים. לאורך היום הוא משתמש בטכניקה ייחודית לטיפוח מיומנויות של ויסות רגשי ובאמצעותה ובסיוע מטפלו האישי, מצליח להתגבר על כל קושי ולסיים את היום ברוגע ובשלווה.

הטכניקה מבוססת על כלים פשוטים וזמינים עבור הורים וילדים, והיא נועדה להעצים את הילד מבחינה רגשית, לחזק את תחושת המסוגלות שלו ולחזק את הקשר בינו ובין הוריו. הספר אף כולל מפת אלפא לניהול כעסים ודף תרגול משותף להורה ולילד.

הצטרפו אל תום למסע מרתק של גילוי עצמי וצמיחה משפחתית!

"כבר לא ידענו מה לעשות איתך", אמרה לי אימא. "כשאיבדת את השמיעה, אמרנו טוב, לפחות הוא ילד רואה. כשאיבדת את העין הראשונה, אמרנו שלפחות תראה בעין השנייה. כשאיבדת גם את העין השנייה, היינו כבר חסרי אונים ואמרנו שלפחות יש לך הורים שיגדלו אותך" (טוב שלא אמרה, לפחות נקבל עכשיו הנחה בארנונה).

בגיל שנתיים איבד אביחי שלי את השמיעה, בגיל ארבע חזר לשמוע ולמד לדבר, בעיקר בזכות אימו המופלאה. בגיל זה גם נפגע לראשונה בעין שמאל, ובהמשך שב ונפגע בסך הכול שבע פעמים בעיניו, עד שהתעוור לחלוטין. בילדותו סבל לא פעם מחרם חברתי, מבריונות, מלעג ומזלזול בשל מוגבלויותיו, אבל הילד הג'ינג'י והעקשן שבו גבר על כל אלה ויצא למסע מעורר השראה והתפעלות להגשמת חלומותיו הגדולים: הוא זכה בפרס חתן חידון התנ"ך העולמי לנוער, שירת ביחידת המודיעין 8200 ("העיניים והאוזניים של המדינה"), השתלב בהצלחה בתחום הפיננסים והפך לברוקר העיוור הראשון בישראל.

לראות אחרת הוא ספר מרתק, מצחיק ומרגש, בו מספר אביחי בשפה קולחת, צינית, אותנטית ונוגעת ללב, על מאבקיו והצלחותיו למרות הסטריאוטיפים והדעות קדומות, למרות אנשים קטני אמונה שהפריעו וניסו לקלקל, וגם על המלאכים הטובים שפגש מעת לעת ופרצו למענו חומות בצורות בדרך להצלחה והשגת יעדיו בחיים.

"אני מאחל לכם (ולעצמי) שתצחקו, תדמעו ותתרגשו מהספר שלי. אבל גם שתראו, תבינו ותפנימו, מה גדול הוא כוחם של רצון ואמונה, דבקות במטרה וחתירה למצוינות. שנלמד כולנו 'לראות אחרת' – לראות מהלב".

אביחי שלי (נולד ב-1983), נשוי לצילה ואב לשניים, מרצה ויועץ פיננסי במקצועו, פעיל חברתי ואושיית רשת, תושב נתיבות. זהו ספרו הראשון.

"יֵשׁ לִי שָׁכֵן שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת בִּמְיוּחָד,
הוּא גָּר בַּדִּירָה מֵעָלֵינוּ, אִישׁ מְאוֹד נֶחְמָד.
יֵשׁ לוֹ רֶגֶל אַחַת כְּמוֹ לְכָל הָאֲנָשִׁים בָּעוֹלָם,
אֲבָל רֶגֶל שְׁנִיָּיה מְעַט שׁוֹנָה מִכּוּלָּם.

כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתוֹ לָמָּה רַגְלָיו לֹא דּוֹמוֹת,
הוּא סִיפֵּר לִי שֶׁהוּא אִישׁ־רוֹבּוֹט!
בְּכָל יוֹם הוּא יוֹצֵא לְהַרְפַּתְקָאוֹת
מְרַגְּשׁוֹת, מַצְחִיקוֹת, מַמָּשׁ נִפְלָאוֹת".

הרעיון לספר נולד כשמיקה, בתה של המחברת, פגשה את שכנם, אדם קטוע רגל, והדבר עורר שאלות ותהיות רבות. בהומור רב וברגישות מתארת המחברת רבות מההרפתקאות המסעירות שאליהן נקלע השכן, ולבסוף נותנת לבתה להגיע אל המסקנה המתבקשת מאליה.

הספר נכתב כדי להדגיש את הצורך בקבלת השונה. למחברת היה חשוב להנחיל לילדיה כי דווקא בשוני יש קסם רב! 

זהו ספר על דברים גדולים, לווייתניים! – על חיים גדולים, אהבות שערורייתיות, שנאות מחרידות, תהפוכות קולוסאליות – רכבת הרים ענקמונית הלוקחת את הקוראים למסע מופלא וגרוטסקי של אישה קוריאנית אחת, ובתה, לאורך ההיסטוריה העקלקלה של המאה העשרים.

עלילותיהן הסאטיריות של האם והבת שזורות בקרנבל של דמויות צבעוניות: מוכר דגים שלא מפסיק להצחין ומכשפה זקנה וקמצנית, גבר טרגי בעל גוף גדול כמו הר ותאומות שלא מפסיקות להחליף זהויות, עיוור נבגד ונאמן ומאפיונר רומנטי שהגיע מיפן, אשת פרא בעלת עין אחת וזונה יפיפייה ומפונקת, פיל קרקס פיקח ועדין ולווייתן כחול ומעורר השראה. 

המבקרים כינו את הספר מאה שנים של בדידות הקוריאני, האמן ומרגריטה על פטריות, וכללוהו ברשימה הקצרה של פרס הבוקר הבינלאומי, 2023. בתרגום מקוריאנית. 

בכל פעם שג'ו יוצא מהבית כולם שואלים אותו: מה קרה לרגל שלך? האם הרגל נפלה? האם שודד גנב אותה, או שאולי כריש עשה את זה? 

אבל לג'ו לא מתחשק לספר את הסיפור של הרגל שלו. לפעמים הוא משיב סתם "לא", לפעמים הוא משתעשע, אולי באמת אריה אכל את הרגל שלו. ואז ילדה אחת פשוט מבינה. וזה כל מה שצריך. 

סיפור פורץ דרך ומצחיק, שבחוכמה יוצאת דופן מאפשר להבין איך זה להיות שונה. בימים קשים כמו אלה שאנחנו נמצאים בהם יש בכוחו של הספר הזה להאיר. מגיל 4 ומעלה. 

סִפּוּרוֹ שֶׁל הָאִישׁ בְּלִי הַיָּד שֶׁבְּהַתְמָדָה רַבָּה בָּנָה אֶת מַמְלֶכֶת הַשּׁוֹקוֹלָד, מְשַׁמֵּשׁ תִּזְכֹּרֶת לְכָךְ שֶׁמִּגְבָּלוֹת הֵן רַק גְּבוּלוֹת שֶׁאָנוּ מַצִּיבִים לְעַצְמֵנוּ.

בְּעֶזְרַת תְּשׁוּקָה, יְצִירָתִיּוּת, סַבְלָנוּת וּנְחִישׁוּת, נִתָּן לְהִתְגַּבֵּר אֲפִלּוּ עַל הָאֶתְגָּרִים שֶׁאֵינָם קַלִּים לְהִתְמוֹדְדוּת. הָאִישׁ שֶׁלָּנוּ בְּלִי הַיָּד נֶעֱזָר גַּם בְּבֶן מִשְׁפָּחָה - אָחִיו, כְּדֵי לְהָפִיץ אֶת הַבְּשׂוֹרָה.

הַהַפְתָּעוֹת מֵהַשּׁוֹקוֹלָד שֶׁהוּא יוֹצֵר אֵינָם רַק הָרֵיחַ שֶׁאוֹפֵף אֶת הָרְחוֹב וְהַפִּנּוּק לַחֵךְ, אֶלָּא הַסֵּמֶל לְחַסְּנוֹ וּלְרוּחוֹ, שֶׁסָּחֲפוּ גַּם אֶת כָּל מִי שֶׁהָיָה לוֹ הָעֹנֶג לִטְעֹם אוֹתָם.

זֶהוּ סִפּוּר לַיְּלָדִים וְלַמְּבֻגָּרִים הַמְּשַׁקֵּף אֶת הַמְּצִיאוּת הַלֹּא פְּשׁוּטָה שֶׁנּוֹצְרָה בְּעִקְבוֹת הַמִּלְחָמָה בָּהּ נִפְגְּעוּ רַבִּים מֵאֲהוּבֵינוּ.

חשבתם פעם איך מתמודד אדם המתהלך בעולם עם כמה מוגבלויות, חלקן שקופות? 

"עגבנייה, עגבנייה! ילדה, מה זה הכתם הזה?" "יש לך פנס בעין?" אלו רק חלק מההערות שאיתן נאלצתי להתמודד במהלך חיי, והיו לא מעט. נולדתי נדירה, אחת לחמישים אלף תינוקות בעולם. שבועיים לאחר לידתי הבינו הוריי והרופאים שטיפלו בי שיש לי תסמונת נדירה, ואיתה אני מתמודדת לא ממקום נחות אלא ממקום של עוצמה.

לילך ביתן נולדה לעולם שבו אנשים עם מוגבלויות מתמודדים עם דעות קדומות, הערות בלתי פוסקות ובעיקר אפליה בלתי מוצדקת הנובעת מחוסר ידע, מחינוך קלוקל ומבורות. בגיל צעיר מאוד היא עוברת התנסויות כואבות המחשלות אותה ומנתבות את שליחותה וייעודה בחיים. "למדתי להגיע להישגים בזכות ולא בחסד. להשקיע, להיות מסורה בעבודתי ובחיי ולא לוותר, גם אם יש אתגרים בדרך והיא עקלקלה."

בספר זה פותחת הכותבת צוהר לעולמם של אנשים וילדים עם מוגבלויות בכלל וילדים עם תסמונות נדירות בפרט, מתוך הצצה לעולמה הפרטי והאישי. היא מתארת מסע לא פשוט כלל, הרצוף בהתמודדויות קשות לאורך כל הדרך, והיא עוברת אותו באופן מעורר השראה ופליאה. הקורא בספר עובר מסע של התבוננות עצמית, התפתחות והעצמה. 

לילך ביתן – מרצה וסופרת. בהרצאותיה היא מספרת בכנות ובאומץ על התמודדותה בעולם ומאפשרת הצצה למסע התפתחות יוצא דופן. אחת לחמישים אלף הוא ספרה הראשון, ובהחלט לא האחרון. 

בגיל מתקדם לקתה הכותבת בעיוורון ששינה את חייה מקצה לקצה וספר השירים הינו ביטוי לחוויה הקשה של אובדן הראייה והפיכתה מאדם רואה לאדם שאבד לו עולם המראות.

ספר זה הינו ביטוי של ההתמודדות עם החוויה הזאת (של אובדן הראייה), חוסר היכולת להנגיש לעצמה את העולם דרך מראה עיניים והעוצמה של זיכרון המראות שהוטבעו בחוויה האישית שלה לאורך כל חייה. השירים מספרים את ההתרוצצות שבין תמונות הזיכרון לבין ההתנסות לברוא עולם חדש ואלטרנטיבי למה שאבד.

"כשאדם עומד על פי תהום הוא פוחד פחד מוות ליפול. כשאדם מתרחק מעט מן התהום הוא יכול ליהנות מהיופי ומן הנשגב. זהו רוחק אסתטי הדרוש כדי ליהנות מאמנות. שיריה של אילנה הראל נעים על קו הסנטימטרים הספורים שבין שפת תהום מסוכנת לשפת תהום שהיא שפה אסתטית שניתן ללמוד ממנה על התהום של מי שלקה בעיוורון. שיריה מומלצים בחום." -  ד"ר דורית זילברמן

בקצות האצבעות

בִִּקְְצוֹת הָָאֶֶצְְבָָּעוֹת
שָָׁבָָה לַַעֲֲרֹֹךְְ הֶֶכֵֵּרוּת
עִִם מָָה שֶֶׁנִִּסְְתָָּר מֵֵעֵֵינַַי,
עוֹבֶֶרֶֶת עַַל קַַוֵֵּי הַַמִִּתְְאָָר,
נוֹגַַעַַת בַַּבָָּשָָׂר,
בְְּגוּף הַַדְְּבָָרִִים,
בַּחֲֲַפָצִָיִם,
בָּאֲָנֲָשִָׁיִם,
שׁוֹאֶֶלֶֶת שְְׁאֵֵלָָה
מַַמְְתִִּינָָה לִִתְְשׁוּבָָה.
חָָשָָׁה אֶֶת הָָרַַעַַד הָָעוֹבֵֵר בַַּמֵֵּיתָָרִִים,
מְְגַַלָָּה סוֹדוֹת
בֵֵּין הַַמִִּלִִּים.

אילנה

שנות השבעים, קיבוץ שיתופי בגליל המערבי. זמנים משונים. גברים יוצאים להילחם ולא חוזרים, מכשירים טכנולוגיים מתחילים לצוץ בכל בית, נערות ונערים רוקדים במועדונים לצלילי הרוקנרול. על רקע המקום והזמן, גדל ילד חירש.

בקול ישיר ובשפה צלולה, גונן נשר לא מותיר לנו ברירה אלא להיסחף יחד איתו למסע זיכרונותיו מהקיבוץ. אנו שותפים לכל המראות, הריחות והטעמים, ובעיקר מובלים על ידי הדמיון, שמתחדד גם הוא כפיצוי על אובדן השמיעה, ומתגלה כחוש החזק ביותר. 

בכתיבה פגיעה וכנה, הקורא מוזמן לתהות על כוחו של הדמיון לעומת הזיכרון, ועל האפשרות להתעמת עם הכאב מתוך חמלה והשלמה. בספר מתגלה הצד האפל של אחד המיתוסים האזוטריים והמכוננים של החברה הישראלית – ההתעמרות ותחושת הזרות שהיחיד חווה מהקיבוץ, חברה שנחשבה בזמנה לדוגמה ומופת.

בעקבות משבר המטלטל את חייה, ירדן מורן ארנסט נוסעת לבקר חברים משכבר, מרחיקה עד הונולולו שבהאוואיי, כדי לאחות את הסדקים שבנפשה. 

היא פוגשת את לוראן מונטגומרי, איש חוק בכיר העומד בראש חקירת רצח מסועפת וחוצת גבולות. בינה לבינו נרקם קשר מיוחד, הנוגע בנימים עמוקים בתוכם וחושף נקודות של רגישות, פגיעות וחולשה, אמון, רוך ואהבה.  

העלילה הולכת ונעשית סבוכה עוד יותר, כשירדן הופכת בעל כורחה לעדת מפתח במרכז הזירה בחקירה של לוראן ומערכת היחסים ביניהם מקבלת תפנית. 

זהו רומן מותח וסוחף, הנקרא בנשימה עצורה ובדריכות רבה. 
יחד עם זאת, נפרשת כאן יצירה מורכבת הרבה יותר.

ירדן היא אִשה פגועת שיתוק מוחי. אִשה יפה, דעתנית ואמיצה, המוּנעת מאמונה עמוקה בעצמה, בכוחותיה ובצִדקת דרכה, ולכן אינה מניחה להבניות חברתיות ולתבניות חשיבה מקובלות להכתיב לה את התנהגותה. היא בוחרת להיות עצמאית ועוצמתית. 

הצורה שבה היא מתמודדת עם אנשים, נשים, ילדים וילדות שהיא פוגשת משקפת את התפישות, הדעות הקדומות והאפליות, אשר מבנות את דפוסי ההתנהלות שבהם נוהגת החברה כלפי נשים ואנשים עם מוגבלויות. 
היא מזמנת הסתכלות על דברים מנקודת ראייה אחרת. 

כל הדרך להונולולו הוא רומן העוסק בנושא מהיבט בלתי שִגרתי ובלתי צפוי ובדרך בה אִשה אחת בוחרת לבטא את מהותה האישית ואת קולה הייחודי. 

הַכִּירוּ אֶת אָסִי, חָתוּל יָפֶה בִּמְיֻחָד,
שֶׁעֵינָיו כְּחֻלּוֹת, אַפּוֹ וְרַדְרַד
וּשְׂפָמוֹ אָרֹךְ וּמְחֻדָּד – 
כַּיָּאֶה לְכָל חָתוּל מְכֻבָּד,
וּבְכָל זֹאת אָסִי הוּא חָתוּל קְצָת אַחֵר.
מַדּוּעַ? כִּי הַזָּנָב שֶׁלּוֹ חָסֵר.

אסי הוא חתול ללא זנב שמתקשה להשתלב בין החתולים בסביבתו ומחליט לברוח אל היער. במסעו הוא פוגש חיות שונות ומשונות שעוזרות לאסי לראות מעבר לפגמיו ומלמדות אותו דבר־מה על ייחודיות, מסוגלות וחברות.

זהו ספר ילדים מלא קסם ומעצים שביכולתו לעורר שיח ער ומעמיק על סובלנות, קבלה וראיית הטוב.

זהו ספרו הראשון של שון דהן נשיא, רופא מתחמחה בכירורגיית אף אוזן גרון, בית החולים רמב"ם.

חייה המאורגנים והיציבים של דינה קליין, הממונה על פניות הציבור באקדמיה ללשון העברית, מתערערים בלילה שבו היא מובהלת לבית החולים. בניתוח חירום ניצלים חייה, ובתקופת ההחלמה שב סהר, בעלה לשעבר ואב בתה החיילת, לגור איתה ולטפל בה.

אולם דווקא כשכוחה ועצמאותה של דינה ניטלים ממנה, מתרחשים בזה אחר זה מופעים חריגים, המחלישים אותה עוד יותר: מילים סתומות מן הילדות צוברות משמעות הרסנית, ציפור טורדנית מתחילה להתנבא בעברית, קירות הבית נודדים, עצים משנים מצבי צבירה. במצב האפסות הזה נחלצת מתהום הנשייה אמת איומה, ובה בשעה מזככת.

פּוֹמֵֵלוֹ היא יצירה מדהימה בישירותה וביושרתה, שאינה חוששת לנבור בפגימוּת, במוקצֶֶה, בהדחקה ובמנגנוני הרתיעה של בני האנוש. בכתיבה נוקבת, בוטה ואמיצה, ובה בעת מדויקת ורגישה להפליא, בוחנת זינגר, דרך עיניה של דינה, מושגים כמו משפחה ונשיות — על עוצמתן ועל הטרגיות שבהן.

זהו ספרה השלישי של ורד זינגר. קדמו לו: נעולה (כנרת־זמורה־דביר, 2018) ועורכת מלווה (פרדס, 2021).

מלח מים היא סדרה לפרוזה עברית מקורית מבית פרדס הוצאה לאור. בסדרה זו אנו מבקשים לתת במה לספרות מעולה, שאופני ההבעה שבה אינם באים על חשבון העלילה אלא משרתים אותה; ספרי הסדרה, גם אלה שבהם נמתחים גבולות השפה מקצה עד קצה, מציגים סיפור ממשי, כזה שיש בו התחלה, אמצע וסוף. זהו אינו דבר של מה בכך בספרות העברית החדשה, הכורעת תחת אופנות המכסות על דבר שערכו לא יסולא בפז: סיפור עברי מקורי.

ארבעה נכים מסתננים לבסיס צה"ל ברמת הגולן וגונבים טנק.

זה לא מצחיק. אשר, נהג הטנק, השאיר את יד ימינו בלבנון כשהטנק שלו עלה על מטען. אחיעד, הטען-קשר, קיבל טיל נ"ט בחומת מגן ושילם במאור עיניו ובקצת פוסט-טראומה. יוסי, התותחן, היה בפעילות מבצעית בשטחים, התהפך עם אביר ואיבד את שתי רגליו. וארנון, המ"פ, איבד שם את שפיות דעתו.

שנים לאחר מכן, במחאה על יחס משרד הביטחון לנכים, הארבעה מחליטים לעשות מעשה. קטוע הרגליים קופץ על גב העיוור, קטוע היד מצטייד ברצועות, והמפקד מוביל אותם בלילה לבסיס עם שמירה רשלנית.

הם לא חשבו שהתעלול באמת יצליח, אבל ברגע שכן, הם יוצאים לחיפה, למשרדי אגף השיקום של משרד הביטחון. ויש להם פגז בקנה.

*

טנק הנכים משלב בין מציאות אכזרית לבין הומור מילואימניקים ישראלי, ונוגע בפצע הפתוח שנדמה שאחרי 7 באוקטובר רגיש וכואב יותר מאי פעם. זהו ספר חובה לכל מי שמשרת בצה"ל או מישהו מבני משפחתו משרת, ובייחוד למי שבמעגל השכול והנכות.

זהו ספרו הרביעי של רונן דוד, יליד צפת, מהנדס מכונות, סרן במיל', נכה צה"ל ופעיל זכויות אדם.

במקטעים קצרים, בשמות פרקים מקוריים ובעיקר בכתיבה מדויקת וחסכנית שאינה נופלת לבּנאליזמים, כותבת הסופרת־המשוררת ענת לויט – שכתבה בעבר ספרי פרוזה ניסיוניים טובים מאוד ומרגשים כמו שפת הלוליין (גוונים, 1997) וניקול ופּייר (ידיעות ספרים, 2000) – את חייה דרך הפיזי המוביל אל הנפשי. בבחירת מילים מדויקות היא מתארת איך זה להיות בעלת מום פיזי מלידה המתגדל והופך למום נפשי החל מהיחס האינטימי הקשה של האב, דרך יחס החברה כולה ועד הדיאלוג של לויט עם בנותיה. 

הטיפול העצמי והשיקום האישי במסגרות השונות, עקב בצד אגודל – על בהונות הנפש – מתוארים ללא גרם של הצטעצעויות בּארוקיות ומילים מיותרות. זהו ממוּאר אוטוביוגרפי, מעט המחזיק את המרובה, של אשת מילים היודעת לברור מילים ולברוא משפטים באופן אסתטי מושלם, עורכת ופועלת מילים ביומיום למחייתהּ, והוא עורר בי הזדהות רבה ממש כמו ספרו הבלתי נשכח של ז'אן פול סארטר "המילים". כך, למשל: "בלי אבחנה רפואית רשמית, חותכת כדין שיש לקבלהּ ללא אפשרות ערעור, נסללה לי עוד בילדותי דרך התנהלות אשר תעתעה קודם כול בי. אבא שלי הוא שכפה עלַי להאמין שאם רק אפסיק להיות נרפית, חלשלושה באופן מביך – אצליח לצעוד בקלות כמו כולם..." 

רן יגיל: מבקר, עורך וסופר

ענת לויט פרסמה חמישה ספרי פרוזה ושמונה ספרי שירה. זכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה. (Anat-levit.com)

בשנות השבעים של המאה הקודמת, בקיבוץ בדרום הארץ, גדל ילד אילם, המתקשר עם סביבתו באמצעות פתקים וסימנים. בגיל צעיר הוא מתייתם מאמו והולך שבי אחר גאוניותו של אביו, בעל חלומות ונפש אמנותית, שאינו מתנהל על פי הנורמות הקיבוציות ונחשב בקיבוץ למוזר ול"פרזיט". ככל שגדל הילד, מתערערות בהדרגה תמימותו הקיבוצית, הערצתו לאביו ולעולם הפנטסטי האופף אותו, ולבסוף מתערערת גם עובדת הגורל של אילמותו המוּלדת.
שנים לאחר שעזב את הקיבוץ, כשהוא גרוש טרי ואב לשני ילדים בוגרים, מעמתת אותו בתו אילה, סטודנטית לפסיכולוגיה, עם שאלות שמעולם לא נדרש לענות עליהן, למעט אחת: למה נהיית אילם? במשך פגישה אחת במרפסת פורש בפניה אביה את קורות התבגרותו הסוערת, העוברת דרך מארג קשריו האינטימיים והסבוכים עם זכרה של אמו, עם אביו, עם אחותו, עם בנות, עם חצר המשק, עם טיפוסים בקיבוץ, עם כלב זאב שחור אימתני, עם אותיות העברית, עם מספרים מתמטיים, עם אישה ועם כוכבי השמים. האם די בכל אלה כדי להסיר את הלוט על חידת אילמותו ועל התנהלותו כאָב והאם יימצא בקורות עברו המפתח אל לבה של בתו?

למה נהייתי אילם הוא רומן מרתק, רגיש וחכם. בשפה מרובדת וגדושה בהקשרים מתרגם אילון אידלשטיין את רוח האדם למילים, ומשרטט את התפתחותה ואת תמורותיה על רקע שינויים בתקופה ובמקום; שני אלה מתוארים באמינות ובדייקנות בזכות פרטים וטקסטורות הנקשרים לחוויות התקופה והמקום ומקבלים חיים חדשים ורעננים, ובזכות פלֶטת הרגשות המגוונת, הנשזרת בידיים אמונות.  

אילון אידלשטיין, בן קיבוץ, ד"ר למחשבת ישראל, מלמד במוסדות אקדמיים שונים. ספרו העיוני־פילוסופי "פתיחות ואמונה: בחיפוש אחר חינוך לתרבות כאן ועכשיו" יצא בשנת 2017 בהוצאת מופת. ערך את כתב העת "בין השמשות: יהדות ישראלית – חינוך ויצירה", במכון שלום הרטמן.

"אבא, אני אהיה אבא?" שאל אותי יונתן, בני.
רק היום, אני חוכך בדעתי מה היה עליי לענות ליוני, כששאלתו פילחה את ליבי בשנינות של חץ שנורה לעברי וננעץ בו עמוק. ואכן, כמו שאמר הרבי מנחם מנדל מקוצק: "אין דבר שלם יותר מלב שבור". נותרתי פצוע בשטח כשלזמן ולתקווה בעת שהמציאות התגלתה במלוא מערומיה, ניתנה הזדמנות למצוא תשובה. היום אני מבין את האמרה שלעיתים התשובה הטובה ביותר היא השתיקה. האם אני רוצה לא להיות סבא? ליבו של מי נשבר פה? אולי ליבם של שניים? האם יונתן, בשר מבשרי וחלק נכבד מחיי הפך עבורי לניסיון לאחות שברים?" וכך המשכתי וכתבתי שאלות רטוריות שחושפות אף יותר את עומק השבר שנוצר.

בספר זה, מצאתי כר פורה לפריקת רגשות וחוויות מכול הסוגים, חשפתי על ידי כתיבת סיפורים קצרים, את מהלך חיי משפחתי בעיקר מאז שיונתן אובחן בגיל ארבע כאוטיסט בתפקוד נמוך ועד היום, בו אני עובד כתומך למידה בבית ספר לחינוך מיוחד. יונתן כמעט אינו מדבר או מבטא את עצמו בעל פה. אבל לא נתתי לאמירותיו הנדירות תרתי משמע, להתפוגג בחלל הריק. הציטוטים מפיו נשמרים כאוצר כמו גם המאורעות והתחושות שליוו אותי במקביל, הצחוק או הבכי שהובילו אותי לכתיבה של כל סיפור, והציורים והשירים שהעשירו את חיי ונכללו בספר, לימדו והגדילו אותי עשרות מונים. לא לחינם נאמר שהחיים הם בית הספר הטוב ביותר.

כיום, כשיונתן במסגרת בית לחיים, אני מוצא את עצמי לקראת הוצאת ספר ביכורים שמעלה למודעות את חייהם של ילדים ובוגרים על הרצף האוטיסטי והוריהם. אם בסוף הקריאה עזרתי להורים ואולי גם לאנשי חינוך שקשורים כך או אחרת לתחום, הרי שתקוותי לשלוח את לחמי על פני המים כדי שבבוא היום אמצא אותו, תתגשם.

הקול כתוב - סיפורים על הרצף, מהווה מסמך חשוב לחברה, להבנת האחר, השונה, ונותן לקורא כלי משמעותי לפתח סובלנות לצורות ואופני תקשורת נוספים. "

מיכל דורון גרפולוגית, סופרת, משוררת ועיתונאית ישראלית. מכהנת כעת כיו"ר הוועדה לגרפולוגיה משפטית של האגודה לגרפולוגיה מדעית, חברה באגודת הסופרים העבריים ומכהנת כיו"ר ועדת האתיקה של האגודה.

אני בחיים לא אצליח להסביר להם מה זה שונה

אַדִי בת האחת־עשרה חיה עם משפחתה בעיירה קטנה בסקוטלנד. היא לומדת בבית ספר רגיל, בכיתה רגילה, אבל היא שונה מחבריה. אדי היא אוטיסטית, והיא מתמודדת בכל יום עם הפחד של הסביבה מפניה. הסביבה אינה מקבלת את השוֹנוּת שלה – לא ילדי הכיתה, לא המורָה שלה ולא שכניה בעיירה. כשהכיתה של אדי מתחילה ללמוד על 'ציד המכשפות' שהתרחש בעיירה בעבר הרחוק, אדי מבחינה בדמיון שבין רדיפת המכשפות לבין האופן שבו החברה עדיין דוחה את מי ששונה, כמוה. היא מחליטה לפעול למען הקמת מַצבת זיכרון לאותן נשים שהוצאו להורג רק כי היו שונות או מוזרות. תושבי העיירה לא מעוניינים לתמוך ביוזמה של אדי, ובמהלך מסע השכנוע שהיא עורכת בעיירה, אדי מגלה עד כמה לא פשוט לשנות את תפיסתם של האנשים לגביה, ועד כמה קשה להשמיע את קולך כשאתה שונה מכולם.

כמו ניצוץ הוא סיפור אמיץ ומעורר מחשבה שנכתב בגוף ראשון על ידי סופרת אוטיסטית, על חברוּת, אומץ ואמונה עצמית. זהו סיפור שידבר אל כל מי שמרגיש שונה בכל מצב ומכל סיבה, ומאיר, תרתי משמע, את עולמם של השונים.

הספר זכה בפרסים רבים, הוכתר ל"ספר הטוב ביותר של השנה על פי בחירת הקוראים" על ידי עיתון הגרדיאן ועוּבּד לסדרת טלוויזיה המשודרת ב-BBC.

יוסי, נער שאפתן בן חמש-עשרה, מתמודד עם שיתוק מוחין. המוגבלות שלו לא עוצרת אותו, והוא מציב לעצמו יעדים ומצליח לכבוש אותם.  הוא לומד בבית הספר "מנצחים" שמשולבים בו תלמידים בעלי מוגבלויות לצד כאלו שלא.

ממשיך הלאה עוקב אחר ההתאהבות הראשונה של יוסי ואלו שבאות אחריה, יחסי החברות שנוצרים בשכבה בעקבות אירועים שונים, ההתמודדות של נער בעל מוגבלות בתוך החברה וכיצד היא מסתכלת על השונה, ומה קורה כאשר הוא מוצא את עצמו במרכזה של חקירה משטרתית בעקבות עבירה פלילית שהוא מואשם בה? האם השאפתנות של יוסי הובילה אותו כל כך רחוק? האם היה מסוגל לבצע עבירה פלילית בשביל להשיג מטרה שהציב לעצמו?

אנדרי אוגליצקי סוחף אותנו ברומן התבגרות המבוסס על סיפור נעוריו כבעל שיתוק מוחין. ממשיך הלאה הוא ספר הביכורים שלו.

איש שקוף מחפש את דרכו על גדות המציאות, היכן שמנשבת רוח שטות מלאת תבונה. שני ילדים מבוגרים, בעלי תסמונת דאון, עולצים במרחבי הריקות, וכלומים חסרי זרועות ופה מנחים כיצד לעשות כלום נכון. 

כלומים הוא אי באי-הידיעה, מחוז חפץ וקצף החלומות של הגלים. הוא כמו הדרך המתפתלת הנראית מחלון האוטובוס, בלי האוטובוס. הוא הגרוב הפנימי שנשאר אחרי שהשיפוטיות מתפוגגת, האהבה השקופה שמציעים אנשים שאנחנו עוברים על פניהם ברחוב כאילו היו כלום. 

זהו גם סיפור חייו של גיא יוּספן, צייר, כותב ומאייר יליד 1971. הוא מציע מבט שונה בתכלית על קצב החיים של רובנו, על מהותה של חמלה ועל האנשים המיוחדים, בעלי המוגבלויות והשקופים. ספרו הראשון, "האוהבים הצהובים", יצא לאור בשנת 2003 בהוצאת "גוונים".

"יומן זה מתעד את התהפוכות בעולמי מאביב לחורף בטבע ובראשי", כותב דארה מק׳אנולטי, נער אוטיסט אירי.
יומן הטבע של דארה מק'אנולטי חוקר עולם שלם דרך עיניו של נער אוטיסט, המתמודד עם עקירה מביתו ומבית הספר שלו. בתוך כך נחשפים חיי הנפש של הנער, אקטיביסט בתחום שימור הסביבה.
במעבר מעלטה לאור מתאר דארה מפגשים חושיים מרהיבים עם הטבע – הגדוש בין השאר בציפורים נדירות, ברבורים, תרנגולים, צפרדעים, פרחי שן הארי וארנבות איריות – וחושף עולם מופלא המתגלה מבעד לעיניו של אוטיסט, התופס את העולם בתמונות חדות ועזות, בצבעים ובקולות.
יומן הטבע של דארה מק'אנולטי מאיר צד של אוטיזם, ובו התמודדות עם חרדות מתוקף הנוכחות בעולם. חקירת הטבע של דארה היא גם סיפור עוצמתי, לירי ומעורר השתאות על אהבה אין־סופית של משפחה ובית ועל תמיכה הדדית. הספר הוכתר כאחד הספרים הטובים ביותר שיצאו לאור בבריטניה בשנת 2020.

מאנגלית: שי סנדיק

זוכה פרס ויינרט לשנת 2020 לכתיבה על טבע

"נוֹעָה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ" הוּא סִפּוּר מְרַגֵּשׁ וּמְטַלְטֵל הַמְּסַפֵּק הֲצָצָה לְחַיֵּיהֶם שֶׁל בַּעֲלֵי מֻגְבָּלוּיוֹת בַּחֶבְרָה וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתָּם הַמִּתְמוֹדְדִים עִמָּם וּמִתְגַּבְּרִים עַל מִכְשׁוֹלִים. אֲחוֹתָהּ שֶׁל נוֹעָה מְתָאֶרֶת טִיּוּל יוֹמְיוֹמִי, שֶׁעֲבוּר רֹב הָאֲנָשִׁים הוּא מְשִׂימָה פְּשׁוּטָה, אֲבָל עֲבוּר נוֹעָה, שֶׁמִּתְנַהֶלֶת בְּעֶזְרַת הֲלִיכוֹן, הוּא מְשִׂימָה מְאַתְגֶּרֶת, רְצוּפַת קְשָׁיִים. בִּזְכוּת הַקֶּשֶׁר הָאַמִּיץ שֶׁל שְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת, וּבִזְכוּת לֹא מְעַט דִּמְיוֹן, הֵן מַצְלִיחוֹת לַהֲפֹךְ אֶת הַקֹּשִׁי לַחֲוָיָה מְהַנָּה.

כָּל יֶלֶד שֶׁמִּתְמוֹדֵד עִם קְשָׁיִים אֵלֶּה אוֹ אֲחֵרִים בְּחַיָּיו יוּכַל לְהִזְדַּהוֹת עִם הַסִּפּוּר וְלִשְׁאֹב מִמֶּנּוּ כּוֹחַ, אֲבָל הָעֵרֶךְ הָעִקָּרִי שֶׁלּוֹ הוּא בַּחֲשִׁיבוּת שֶׁבְּקַבָּלַת הַשּׁוֹנֶה וּבַעֲרָכִים כְּמוֹ סוֹבְלָנוּת, עֶזְרָה הֲדָדִית וְאוֹפְּטִימִיּוּת

את הסיפורים הדרמטיים שהמציאה המציאות לעולם לא נצליח להמציא בעצמנו. הדרך לחיים מהלב הוא סיפור מסע לבניית משפחה, הבודק את משמעותה של הורוּת שנוצרה בדרך שונה ומורכבת, ומזכיר לנו שלא לוותר על חלומות גם אם אינם מתממשים כפי שציפינו. 
הדרך לחיים מהלב הוא סיפור על נשיות, זוגיות ומשפחה, על זוג חפץ חיים שחוצה הרים, שובר מחסומים, ומנצח במסע להורוּת; זוג שמגיע יחד עד לפסגת ההר, מכיל את הקושי מבלי לקרוס, וצולח יום יום את ההורוּת לילדים בעלי צרכים מיוחדים. את כוחם שואבים בני הזוג מן האהבה והשמחה במשפחה שהקימו. 
הספר יחזק מטופלות ומטופלי פריון, שיוכלו לקרוא את עצמם בתוכו, ולראות שהדרך ניתנת לצליחה גם אם היא קשה ומייסרת לפרקים; יעניק השראה למדעניות שרוצות לפרוץ גבולות ולשנות מציאות; יעודד נשים שרוצות להיות אימהות, אך גם לממש את הפוטנציאל המקצועי שלהן; יעצים ילדים שננטשו על לא עוול בכפם בשל מציאות קשוחה; יסייע מורלית להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים.
 
ד"ר ליטל קליך-פילוסוף היא ראש תחום מחקר במכון להתפתחות הילד בבית חולים "שיבא-תל השומר". נשואה ואם מאמצת לשני ילדים מופלאים בעלי צרכים מיוחדים ולכלבה בעלת רגישות מופלאה. אוהבת חיים, אדם וטבע.

״היום לפנות בוקר ניסיתי לקום. אני יודע שאני לא יכול לבד, אבל ניסיתי. אני כל הזמן מנסה. אמרתי לעצמי שאם אפסיק לנסות, לא אוכל לחיות עם עצמי יותר. אז ניסיתי. לא ציפיתי להצליח, אבל בכל זאת התאכזבתי עמוקות שזה לא הצליח לי."

לְבן נצר (בנ׳סר) יש הכול. תוכנית רדיו מצליחה, דירה משלו, קהל מעריצות ומאזינים הדוקים, מדליות אולימפיות ברזומה ואפילו רכב יוקרתי, אבל מאותם חלומות קטנים, שבהם הוא הכי חפץ, אין לו כמעט. סתם כמו לחבק בשתי ידיים, לעלות מדרגה או להיות ראוי לאהבה. 

בן נצר משותק עקב מחלת שרירים נדירה. הוא ננטש לאחר לידתו בבית החולים ואינו מכיר את משפחתו. עקב הזדמנות חוזרת לפתיחת תיק האימוץ שמונח לפניו הוא יוצא למסע אל עצמו. אך זהו אינו מסע פרטי. זהו מסע אוניברסלי, אשר רבים מבעלי המוגבלות, בהם גם יקיריהם ואנשי החינוך והטיפול אשר לצידם, יוכלו דרכו להתיידד, להזדהות ואף להעמיק את ההבנה של המסע הבלתי נתפס של נפש חופשייה לצד נכות ומוגבלות: "להיות אדם מוגבל זה לִצפות יום-יום, רגע-רגע, בנפש החופשייה שרוקדת לך בתוך גוף מוגבל, ולהיקרע מבפנים."
זהו סיפור מטלטל, על גבורתם של החלומות הקטנים, רחוקי ההגשמה, מול החלומות הגדולים ברי ההשגה.

יפית-שחר כהן 35, אימא לעברי. מתמודדת (בגבורה!) עם מחלת שרירים נדירה, מיתרי קול משותקים ואתגרי נשימה, ועם זאת מוכיחה רגע-רגע את ניצחון הרוח על הגוף.

כותבת ומעצבת את סדרת ספרי הילדים "החיוך של שאולי":
1. החיוך של שאולי א'
2. החיוך של שאולי – בקיבוץ
3. שאולי ומפלצת הממתקים

יפית-שחר כהן היא שחיינית תחרותית לשעבר, מעצבת גרפית, הידרותרפיסית ומדריכת שחייה. מנגנת על פסנתר וגיטרה, למרות מגבלות פיזיות עקשניות. בימים אלה ידיה נטועות בכתבים והיא מהלכת עליהם בחכמה יתירה.

אתם מוזמנים לצאת למסע מרתק של סיפורים ושירים הנפרסים על פני כ-280 עמודים. יצירות אשר חושפות כישרונות של אנשים עם מוגבלויות, שהצליחו לדלג על מחסומים,

ולשתף את הקוראים בתחושות ובחוויות מצמררות, מרגשות ומעוררות השראה.

האסופה "מוסיפים על האור" נולדה ברגע של השראה, של רצון והתעלות, והיא מבטאת יותר מכול את הרוח המפעמת בבני אדם.

"יום אחד לכדה את תשומת ליבי המשוררת אורית מרטון, לקוית ראייה ושמיעה היושבת בכיסא גלגלים. פניה קרנו מאושר כאשר הקריאו את שירה מעל הבמה.

אור פנימי התפרץ מתוכה ושטף את פניה בזוהר. זה היה הרגע המכונן שבו נולד הרעיון להפיק את האסופה ולראות הרבה פנים מוארות ושמחות כאלו, זה היה הרגע שבו הבנתי שצריך לעבור מדיבורים וסיסמאות לעשייה" {אסתר דגן קניאל}.

"האנתולוגיה שלפניכם אינה דבר פלא ואין בה הרואיות או גבורה. יש בה תביעה לכל אחד מאיתנו להתייחס לאנשים עם מוגבלות כבני אדם. כך, פשוט. ויש בהם ויש להם כישרונות עמוקים, ויכולות אומנותיות וספרותיות כמו לכל אדם. לא יותר, לא פחות. כמו כולם. שווים אבל שונים. אני תקווה שהאסופה הנפלאה תהיה תרומה צנועה להנכחת אנשים עם מוגבלות בשיח התרבותי, כמו גם בשגרת החיים" {הרב שי פירון- שר החינוך לשעבר}.

"כל אדם נלחם באיזה קרב/ כל אדם סוחב חתיכה של איזה סתיו
כל אדם בסוף הוא זר/ ואין לדעת מאיזו מלחמה חזר
המעט שנדרש – לברור כל מילה/ לגלות רגישות, לנהוג בחמלה
כמו שהיינו רוצים שינהגו בנו/ כשאנחנו נלחמים את הקרב שלנו."

("כל אדם", מתוך "טיוטה של אושר")

אני מצרף לכם את ברכתי החמה לרגל צאתה לאור של האנתולוגיה המיוחדת שלכם,
אסופה של יצירות ושירים שנכתבו ברגש ובכישרון.
אני בטוח שהטקסטים יזכו לגעת בלבבות רבים,
ומאחל לכל אחד ואחת מכם להמשיך להאיר את העולם דרך יצירה מקורית"

בהערכה – נועם חורב

"אני רחוקה מכל מה שקורה בחוץ. רחוק מהמשפחות המאושרות, מהאנשים היפים, מהחבורות והאיגודים. רחוק מכולם. מכל מה שאפשר להבין בהיגיון. יש היגיון לזה בכלל? למה שאני?"

אלנה קרולוב הולכת בקווים ישרים ומקבילים, לא מביטה לצדדים, אלא כדי למדוד מרחקים.
שנה אחרי שאושפזה בבית חולים פסיכיאטרי, היא מתחילה ללמוד באוניברסיטה כסטודנטית מן המניין ומנסה לברר מי היא, מה אמיתי ומהו תוצר של השיגעון.
במלחמה על טיפת השפיות האחרונה שנותרה לה, היא מנסה להשאיר את העבר הטראומתי מאחור ולסיים את הלימודים כ'רגילה'.

אבל מה תעשה אלנה כש'האחרת' שבה תתחיל לצוץ מכל מקום?

אדריאן אנגלס הוא סטודנט שנקרה בדרכה של אלנה ביום הראשון ללימודים.
האם זה מקרי?
מי הוא אדריאן אנגלס? האם הוא שייך לכוחות שרודפים את אלנה? והאם קווים מקבילים יכולים, באיזושהי נקודה, להיפגש?

אחרת הוא סיפור אהבה על התמודדות נפשית והשתלבות בחברה נורמטיבית, שבוחן דרך דמות לא נורמטיבית את השאלות העמוקות של החיים, שנוגעות בכולנו.

אלבינה אברהמוב היא בוגרת תואר ראשון בחינוך וקרימינולוגיה. כותבת ברוב שעות היום ובשעות הפנויות מדברת עם הדמויות שלה.
בגיל 18 אובחנה עם מחלה נפשית כרונית וכיום, מקדישה את חייה לכתיבה על היצורים האחרים.

"האֵם מתפללת כשם שהתפללה חנה, אך לא לילד אלא להיעלמותו. לוּ רק יכלה להחזיר את הגלגל לאחור. הכול מנסים לתור אחר ראשיתה של הקטסטרופה, להניח את האשמה על משהו, על מישהו. אבל האשמה אינה של אף אחד, וכשהיא אינה מוצאת לה בית, אחרי סיור כתובות ארוך, היא מתיישבת ומכרסמת בה, והאֵם מתכלה.

ומה עכשיו? עכשיו הדמעות הופכות לשפה הרשמית. שום דבר לא מצליח לחדור מבעדן, לחצותן."

גוף הדמעות הוא רומן בשני קולות, אם ובתה. הילה, נשואה ואם לשניים, מתבשרת שהיא בהיריון שלישי ומבקשת להפסיק אותו. לאחר לחצים מצד בעלה ההיריון נמשך, ומבחן האימהוּת, המאתגר ממילא, הופך מאתגר עוד יותר כשהיא מגלה שהבת שנולדה לוקה בשיתוק מוחין.

בגוף ראשון, בשפה ישירה ונוקבת, משתפת הילה את הקוראים במחשבותיה הכמוסות ביותר ומעיזה לומר בקול רם את מה שאמהות רבות פוחדות לומר: "השארתי אותה ברחמי ועכשיו עלי להישאר איתה. לכמה זמן? אף אחד לא ירצה להתחלף איתי, אף אחד לא ירצה אותה. מה יהיה אם גם אני אברח, ממש כמו בעלי שתמיד ממהר?"

מרגע לידתה של הבת, ליבי, יוצאת הילה למסע התמודדות אמיץ סביב הקושי שבגידול ילדה בעלת מוגבלויות, והקורא המתוודע לקשיים וליחסי אם-בת מורכבים, מגלה כיצד ניתן בעזרת כוחות נפש ומסירות לחלץ מן החושך אלומות של תקווה, אור ואהבה.

שלושים שנה מאוחר יותר, ליבי נאבקת בדרכה במגבלותיה הפיזיות, בכמיהה שלה לאהבה ולזוגיות, ובעיקר בצורך העז ללדת ילד משלה.

סיפורן של השתיים נקרא בעיקר כתמונת ראי, כשהאם רוצה להפסיק את ההיריון והבת מייחלת להיות אם, אך לרגעים משתכפלים הקולות, נשזרים אלה באלה ומתלכדים לכדי קול אחד; קול אישה אחת בעלת שתי הפנים החושפת באופן מטלטל את מעמקי ההוויה הנשית, מנתצת את מיתוס האימהוּת האידילית הרואה את האם כיצור מושלם, ובכך, משוחררת מכבלי אשמה, מאפשרת לידה מחדש.

פזית גבאי ששון היא עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, נשואה ואם לשניים. מתגוררת בראש העין. גוף הדמעות הוא ספרה הראשון.

מספר וגיבור הספר הוא פליישר, פנסיונר בן 70, נכה, צולע, בשל מחלת שיתוק ילדים, בה לקה כשהיה תינוק, אלמן זה שבע שנים מאשתו, אהובתו היחידה ורד, איתה חלק אהבה משותפת ועמוקה למוסיקת הרמבטיקה (הבלוז) היוונית, ושלזכרה הוא מקדיש את כל זמנו לכתיבת לקסיקון של יוצרי וזמרי מוסיקת הרמבטיקה לדורותיהם.
חייו משתנים כשחתנו, בעלה של בתו קלרה, עמוס דבש, מביא לו קלסר דק כרס ובו גזירי עיתונים משנות ה-60 ובהם סיפור רציחתם-היעלמם של שלושה נערים ונערה, שגופותיהם לא נמצאו מעולם – דני זליקוב מטבריה, פאדי אבו-קטיש מאבו גוש, אילנה פיטוסי ממושב ינוב וישראל בדש, בן-דודו של עמוס, מחולון. עמוס מבקש מחותנו, פליישר, לחקור את היעלמם של הארבעה, כפי שהבטיח הוא עצמו שיעשה לאביו, שישראל בדש הנעלם היה בן אחיו, לפני שהלך לעולמו.

פליישר נענה לקריאה וסיפור הספר הוא מסעו לפתרון התעלומה הבלתי פתורה הזאת מלפני שישים שנה.

"שיתוק ילדים - ספרו החדש של קובי ניב נכתב עבורי. מן הסתם יהיו עוד כמה  שירגישו כך, בעיקר ילדי שנות החמישים וסתם מיליוני ישראלים שנפשם מתוחמת עדיין בקו הירוק. הרגשתי שחזרתי לאפלולית השסק והגואיווה בחצר בנתניה ממנה יצאתי בעזרת פליישר, גיבור הספר, לפענח תעלומות רצח שהדירו שינה מעיניהם הטרוטות של קוראי מעריב, העיתון הנפוץ ביותר במדינה. לא אגלה כמובן מי הרוצח, אבל אציין שכל מילה בספר (בערך) היא אבן שאם מרימים אותה מתגלֶה מתחת בור של דב נמלים מלא זכרונות. ניב, מדור הכותבים של אחרי-אחרי תש"ח, זוכר הכל ומשרטט את דיוקנה של התקופה דרך עיני פליישר, ילד נפגע פוליו שנהיה לאב ולאלמן. איש מוזר במקצת, מחובר למוסיקת הרבטיקה היוונית, אבל מענטש. 166 עמודים של אסוציאציות זורמות במבנה בלתי שגרתי. מומלץ לבעלי לב מצונתר ולא רק." (אבנר אברהמי)