אחד הדברים הנחמדים בסדרה של משחקי הרעב הוא הפלטרוט של הסופרת עם המושגים של טוב-רע. אם אנחנו מתחילים את הספר הראשון מתוך מחשבה ברורה שהקפיטול הם "רעים" כי הם המדכאים/יוצרי משחקי הרעב, והמחוזות הם ה"הטובים", המקבילה ללוק סקיווקר ב -star wars, הרי שככל שעובר הזמן אין כבר גושים גדולים של טוב ורע אלא אנשים, שרובם איפשהו באמצע על האפור הזה שבין חושך לאור. רובם אבל לא כולם. אחת הדמויות שבאמת קשה לחבב בסדרה היא של הנשיא סנואו,הוא מייצג, לכאורה את כל מה שרע בפאנם (ובעולם בכלל) ועדיין, פה ושם ישנן הבלחות מהאופי שלו שמרמזות על דמות מורכבת הרבה יותר. " מיס אברדין היקרה, הבטחנו לא לשקר זה לזה".
וזה היה במשחקי הרעב. העלילה של בלדה לנחשים וציפורי שיר מתרחשת כשישים שנה לפני העלילה של הסידרה הראשית, כעשר שנים אחרי ההמצאה של משחקי הרעב. המשחקים עדיין לא בצורתם המוגמרת, הם פשוטים יותר טכנולוגית ואכזריים הרבה יותר. והמאבק על הטוב מול הרע, הוא כולו בתוך נפש אחת, של נער מתבגר, קורליאונאוס סנואו. נער שגדל בקפיטול אבל זוכר וסובל מהמלחמה שקרתה בין המחוזות לקפיטול. קשה לא לעשות הקבלות בינו לבין קטניס, שניהם סובלים מרעב של שנים- במקרה שלו עד פגיעה בגדילה, שניהם יתומים, במקרה של סנואו גם מאב וגם מאם. לשניהם קרובת משפחה שעוזרת להם: אחות של קטניס לעומת בת דודה של סנואו טיגריס ושניהם חזקים מאוד, גאים מאוד ושונים משכבת הגיל שלהם. בצורה אירונית, כדי להוסיף להקבלה סנואו הצעיר משמש כמדריך במשחקי הרעב של נערה, זמרת (המחברת של שיר עץ התליה הזכור ממשחקי הרעב), שגם היא מזכירה את קטניס בהרבה מובנים.
סנואו הוא האיש שבמשך עשרות שנים, עיצב את פאנם בצלמו ובדמותו, האיש שאחראי על השליטה הכמעט מוחלטת שיש לקפיטול על המחוזות אי אפשר שלא לשנוא אותו קצת, ואי אפשר שלא לאהוב אותו שקוראים את בלדה לנחשים וציפורי שיר. זהו סיפור שהסוף שלו ידוע - אנחנו יודעים שאנאקין יהפוך ליות דארת ודאר ואנחנו יודעים שסנואו יהפוך להיות "הנשיא סנואו" - ועדיין, וזאת הגדולה של סוזן קולינס, קראתי את הספר בנשימה עצורה, שמחתי על כל גילוי של אנושיות מצידו של סנואו וקיוויתי כנגד כל הסיכויים, שהסוף יהיה שונה. והוא באמת היה כזה, פשוט הייתי צריכה לחכות שישים שנה לקטניס, שהיא ממשיכתו של סנואו בכל דבר ועניין, כדי שתתקן את זוועות המלחמה ותבחר בבחירות הנכונות, הקשות והאמיצות.
מומלץ בחום!