הביקורות של m&m

האם אפשר להבין את הטרור מעבר לכותרות החדשות? האם הטרור הוא אסטרטגיה מחושבת, אידאולוגיה רדיקלית או כורח פוליטי שנולד מתוך מציאות מורכבת?

הספר שבידיכם צולל אל לב הסוגיה הבוערת ביותר של זמננו – תופעת הטרור והשפעתה על העולם בכלל ועל ישראל בפרט. באמצעות ניתוח מעמיק, סקירה היסטורית ועדויות ממקור ראשון, הספר חושף את הדינמיקה המורכבת של ארגוני טרור, בדגש על אש"ף - ארגון שבמהלך השנים עבר שינוי תדמיתי מעמיק: מסמל של מאבק מזוין לכוח פוליטי עם לגיטימציה בין־לאומית.

אל"מ במיל' בני כהן לוקח אותנו למסע המתחיל בדיון תיאורטי במספר הגדרות מסובכות במדעי המדינה: מהו טרור? מה מבחין בין טרור וגרילה? ומהם מאפייני וגבולות ה"מאבק המזוין" כאמצעי להשגת יעדים מדיניים? 

בהמשך בני מנסה ליישם ההגדרות וההבנות שלו על מקרה הבוחן של אש"ף מול מדינת ישראל. וכשהוא כמעט מסיים את הספר בראייה חיובית ובקורטוב של אופטימיות, מגיע החמאס ומבצע את הטבח הנורא של ה־7 באוקטובר. 

לפנינו ספר המאתגר את החשיבה העדכנית בציבור הישראלי. אל"מ בני כהן דבק באבחנה בין אש"ף לחמאס. בעידן בו רבים וטובים איבדו כל תקווה להסדרה מול הפלשתינים - הוא קורא לחשיבה שונה ולמדיניות אחרת.

אלוף במיל' עמוס ידלין

הספר התוכנית הכלכלית לצמצום אי-שוויון בחברה הישראלית מציג חזון חדש למדינת ישראל, החותר ליצירת כלכלה צודקת ומכלילה. על רקע העמקת השסעים הכלכליים והחברתיים בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז הליברליזציה של שנות ה־80, מבקשים מחבריו להצביע על הכשלים המבניים שמונעים צמיחה שוויונית במדינה. ישראל אמנם נהנית מתוצר לנפש מהגבוהים בעולם, אך רמת האי-שוויון בה מהגבוהות במדינות ה־OECD, והפערים החברתיים פוגעים בלכידות, באמון הציבורי ובתפקודה התקין של הדמוקרטיה.

הספר מנתח את הגורמים לאי-שוויון בהכנסות ובהזדמנויות, תוך הבחנה בין תופעות של עוני מתמשך, הדרה מהשירותים הציבוריים ונחיתות אזורית. הוא מדגיש את הפערים במערכת החינוך, הבריאות, התשתיות והמשילות המקומית – ומראה כיצד כשלי המערכת מעמיקים את הפערים בין המרכז לפריפריה, בין קבוצות לאומיות ודתיות, ובין עניים לעשירים. מסקנת המחברים היא שלא מדובר רק בבעיה של צדק חברתי, אלא בסכנה מוחשית ליציבותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.

לכן, מציע הספר רפורמה מקיפה הנשענת על שני עקרונות: ביזור סמכויות והקמת רובד שלטוני אזורי שיביא את המשילות קרוב יותר לאזרחים, והובלת צמיחה כלכלית מכלילה – צמיחה שמפירותיה נהנים כלל האזרחים. בהצעותיו נכללות העברת סמכויות לרשויות המקומיות, חיזוק החינוך הציבורי תוך התאמתו לפערים חברתיים, השקעה בפריפריה, שדרוג התחבורה הציבורית וחיזוק מערכת הבריאות. יותר מכל, הספר קורא לחשיבה מחודשת על תפקידה של המדינה – לא רק כמאפשרת שוק חופשי, אלא כגוף שמחויב לשוויון, אחריות חברתית וחיזוק הדמוקרטיה.

הספר האזוריות החדשה של ישראל: מקיטוב ללכידות מציג קריאה עמוקה לרפורמה מבנית במערכת השלטון המקומי בישראל. מחבריו מצביעים על כך שמבנה השלטון הנוכחי – תוצר של חלוקות מוניציפליות ישנות המבוססות על זהויות אתניות, דתיות ולאומיות – יצר מערכת מקוטבת ומפוצלת, המנציחה פערים חברתיים, כלכליים וגיאוגרפיים. בישראל של היום, רשויות רבות מתקיימות כ״אי-שוויון מוניציפלי״ ערים חזקות צוברות משאבים וכוח, בעוד רבות אחרות, בעיקר בפריפריה, תלויות בממשלה וסובלות מהיעדר עצמאות תפקודית, שירותים ירודים, ואובדן אמון ציבורי. 

כנגד מציאות זו מציע הספר חזון של ״אזוריות חדשה״ – מבנה שלטוני נוסף, אזורי, שיאגד את הרשויות המקומיות תחת 33 אזורים חדשים עם ערים מרכזיות, סמכויות נרחבות ושיתופי פעולה בין-קהילתיים. לפי המחברים, זהו מפתח לשינוי עומק – לא רק בניהול המקומי אלא בהגדרה מחדש של השותפות הישראלית. המודל כולל ביזור סמכויות, פיתוח כלכלה אזורית, איגום משאבים, תכנון משולב ושדרוג הדמוקרטיה המקומית, תוך שמירה על זהויות קהילתיות. באמצעות גישה זו ניתן לטפל בבעיות המבניות של חוסר שוויון, לחזק את החוסן החברתי, ולייצר תחושת שייכות ואחריות משותפת.

מעבר להצעה המעשית, הספר הוא גם הצהרה רעיונית: ניסיון לכונן מחדש את הלכידות של החברה הישראלית. בעידן של גלובליזציה, שחיקה של מדינות הלאום והחרפת שסעים פנימיים, המחברים טוענים כי רק ארגון מחודש של מדינת ישראל – מבוזר, שוויוני ומבוסס זהות אזורית משותפת – יוכל להתמודד עם אתגרי העתיד. האיום המרכזי, הם טוענים, כבר אינו חיצוני – אלא פנימי, והוא נעוץ בשבר החברתי. האזוריות החדשה מציעה תשובה ישראלית, ריאלית ואמיצה לאיום הזה.

בסוף מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, יותר מ-90 אחוזים מן המדינות לא היו דמוקרטיות. בשנת 2012 רק 12 אחוזים מהן נותרו אוטוקרטיות סגורות שבהן לאזרחים אין כל זכות בחירה. במשך זמן-מה נדמה היה כאילו מודל הדמוקרטיות הליברליות ניצח. חברות מערביות חגגו את מה שפרנסיס פוקויאמה כינה "קץ ההיסטוריה" - הניצחון הסופי והמוחלט של הדמוקרטיה.

אבל הרודנות לא נעלמה. למעשה, בשנים האחרונות היא זוקפת את ראשה מחדש. הונגריה תחת ויקטור אורבן, תורכיה תחת רג'פ טאיפ ארדואן, ארצות הברית תחת דונלד טראמפ וישראל תחת בנימין נתניהו הן רק כמה דוגמאות לדמוקרטיות ברחבי העולם הנמצאות תחת מתקפה. בחלקן ייתכן והקרב כבר הוכרע, באחרות הוא בעיצומו, אבל כך או אחרת, חלק מן הדמוקרטיות ימותו. כשזה יקרה, כולנו צריכים לדעת מה עתיד לבוא וכיצד ניתן להפוך את התהליך.

איך רודנים נופלים הוא מחקר מעמיק ומרתק על האופן שבו רודנים פועלים - בין אם הם נושאים אקדח מוזהב בחגורה, ובין אם הם מתהדרים בחליפה נאה - משתלטים על התקשורת, מחלישים את הצבא, מפרקים את מוסדות המדינה, ממנים חדלי אישים שנאמנותם אומנותם, מצמצמים את המרחב הפוליטי ומאשימים מבקרים ומתנגדים בבגידה. 

אך הבנת מערכת ההפעלה של הרודנים אינה מספיקה. איך רודנים נופלים מצביע על נקודות התורפה שלהם ומציע מפת דרכים ברורה להפלתם. ככזה, הוא בגדר קריאת חובה.

איך רודנים נופלים, רב-מכר עולמי, הוא ספרו הראשון של ד״ר מרסל דירסוס - חוקר דיקטטורות מזה עשור. מייד עם צאתו זכה להיכלל ברשימת ספרי השנה של האקונומיסט, ותורגם עד כה לעשרות שפות. 

השמועות על מותה של הדמוקרטיה מוגזמות; החשש לגבי עתידה – מוגזם הרבה פחות. 

מיד לאחר השבעת ממשלת נתניהו השישית בסוף שנת 2022, הציג שר המשפטים יריב לוין תוכנית מקיפה לעיצוב מחדש של יסודות המשטר בישראל. כיצד ניתן להסביר את החשש מתוכניתו ואת התגובות החריפות שעוררה בציבור הישראלי? עד כמה מדובר במאבק פוליטי ייחודי לישראל? ומהם המאפיינים המשותפים בינו לבין האיומים על הדמוקרטיה במדינות אחרות?

בספר זה משלבים פרופ' נעם גדרון ופרופ' יניב רוזנאי את נקודות המבט המשפטית והפוליטית, כדי לבאר אתגרים הניצבים בפני דמוקרטיות מערביות בכלל ובפני הדמוקרטיה הישראלית בפרט. הספר מצביע על התחזקות הפופוליזם והקיטוב כשתי מגמות שחותרות יחדיו תחת הסדר הדמוקרטי בישראל ובעולם. מתוך חשש אמיתי לעתיד מדינת ישראל, בוחנים מחברי הספר את תהליכי העומק ואת חולשת המבנים המוסדיים שהביאו אותנו למשבר החוקתי של שנת 2023, ומציעים הצעות מעשיות לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.

פרופ׳ נעם גדרון הוא חבר סגל במחלקה למדע המדינה ובתוכנית לפילוסופיה, לכלכלה ולמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. 

פרופ׳ יניב רוזנאי הוא סגן הדיקן בבית ספר הארי רדזינר למשפטים ומנהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן.

האם מעמדו העצמאי של השלטון המקומי בישראל התחזק או נחלש בשנות האלפיים? האם תושבי הרשות המקומית הם אזרחים המעצבים את אופי קהילתם או צרכנים של שירותים שמספקת הרשות? כיצד השפיעו תהליכים פוליטיים וכלכליים במדינה על שינויים במבנה הרשות המקומית?

השלטון המקומי קרוב לאזרחי ולאזרחיות המדינה יותר מאשר השלטון המרכזי. הוא שמעניק חינוך לילדים, מפַנה את האשפה ומנקה את הרחובות, סולל את הכבישים בשטחי הרשות, מפקח על איכות הסביבה, מתכנן את אופי השכונות ועוד. מכאן החשיבות שבלימוד התחום.

הספר השלטון המקומי בישראל: מבט רב־תחומי מציע התבוננות רחבה על מגוון תחומי פעילותה של הרשות המקומית בישראל, בהם סמכויותיה וחובותיה, הבסיס המשפטי שלה, מעמדה בהשוואה למוסדות המדינה, הזירה הפוליטית המקומית שבה היא מתנהלת, תפקודה כמִנהל מקומי, אופייה הייחודי בחברה הערבית, והיבטים נבחרים של מדיניותה.

השלטון המקומי בישראל: מבט רב־תחומי נכתב בידי מיטב החוקרים והחוקרות של התחום בארץ. הוא מציע נקודת מפגש בין תחומֵי ידע שונים, כמו מדיניות ציבורית, מדע המדינה, סוציולוגיה, כלכלה, משפט, גיאוגרפיה ותכנון עירוני.

הספר מיועד לעובדי ולעובדות הממשל, הרשויות המקומיות ועמותות העוסקות במדיניות ציבורית, לסטודנטיות ולסטודנטים בתחום זה, ולכל השואפים להבין לעומק את הדיונים בנושא השלטון המקומי המתנהלים בתקשורת.

פרופ' יגיל לוי הוא פרופסור למדיניות ציבורית וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטה הפתוחה, שבה ייסד את בית הספר לשלטון מקומי ואת התוכנית לתואר שני בממשל ומדיניות ציבורית. תחום מחקרו הוא מערכות היחסים צבא-חברה-פוליטיקה. ספרו האחרון, כיצד לכתוב נייר מדיניות: מבעיה ציבורית לפתרון, ראה אור בהוצאת למדא – ספרי האוניברסיטה הפתוחה, 2023.

ד"ר רונן בן־אריה הוא חבר סגל ההוראה במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. תחומי המחקר שלו הם פוליטיקה עירונית, מרחבים של כוח ושל התנגדות, והיסטוריה פוליטית של מרחבים משותפים וחיים משותפים בישראל־פלסטין.

בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים, אחרי התאוששות ממשבר כלכלי, התרחבה נוכחותם של אזרחי ישראל הפלסטינים בכלכלה היהודית. בתחילה נבע הדבר מפעילותם של גורמים פרטיים בעלי עניין – מעסיקים יהודים ובינלאומיים מכאן ועובדים ועצמאים ערבים מכאן – אבל לאחר מכן הפכה האינטגרציה הכלכלית של הערבים למדיניות ממשלתית מוצהרת. בשנת 2015 אישרה הממשלה הימנית-דתית תוכנית חומש "לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים" (החלטת ממשלה 922). בפועל, מטרת התוכנית הייתה לנצל את הפוטנציאל היצרני של אזרחי ישראל הפלסטינים על ידי משיכתם לשוק העבודה הלא ערבי ושדרוג כישוריהם – בד בבד עם המשך ההפרדה האתנו-לאומית ושימור נחיתותם הפוליטית. במסגרת התוכנית נעשו השקעות ציבוריות ביחידים וביישובים ערביים בהיקף חסר תקדים. לא פחות חדשניים היו הנחישות שבה פעלו כלכלנים בשירות המדינה כדי לחשוף ולצמצם את ההפליה התקציבית הכרונית של האוכלוסייה הערבית, וכן התפקיד החשוב שהוענק לרשויות המקומיות הערביות ביישום מרכיבים מרכזיים של המדיניות.

שילוב מתוך הפרדה: האזרחים הפלסטינים בישראל בכלכלה ניאו-ליברלית הוא הספר הראשון בנושא זה; מאמריו הם פרי עטם של חוקרות וחוקרים מתחומי הכלכלה הפוליטית, מדע המדינה, הסוציולוגיה והגיאוגרפיה, המאמצים מסגרות אנליטיות מגוונות. המאמרים מנתחים סוגיות מרכזיות הקשורות לעידן האינטגרציה הכלכלית בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, מתוך התמקדות בתוכנית החומש של 2015. בין השאר נשאל: אילו גורמים יזמו וקידמו את התוכנית ומדוע? איזה תפקיד מילאו מאפיינים יסודיים של יחסי היהודים והערבים – בהם הפרדה מרחבית, חוסר איזון ביחסי הכוחות ועליית הפופוליזם היהודי-לאומני – בגיבושה, ביישומה ובהשלכותיה החברתיות-פוליטיות של מדיניות הממשלה? אילו השפעות היו לתוכנית על החברה הערבית עצמה ועל האי-שוויון בה?

המתח בין דת ומדינה מלווה את התנועה הציונית מראשיתה. הספר שבידיכם כולל סקירה תמציתית של ההיסטוריה בתחום יחסי הדת והמדינה, עומד על עלייתו ונפילתו של ה״סטטוס קוו״ המפורסם, ובוחן סוגיות מרכזיות בנושא מזוויות חברתיות, פוליטיות ומשפטיות. מקום מרכזי מוקדש להצגת האתגרים מולם ניצבת מדינת ישראל בתחום זה.

בספרו דת ומדינה בישראל סוקר פרופ' גדעון ספיר כיצד מפת האתגרים בתחום שינתה בעשור האחרון את פניה. בהסדרי השבת והנישואים בישראל חלו שינויים עקרוניים, המחייבים אותנו להערכה מחודשת. במקביל, הרחבת חלקו היחסי של המגזר החרדי באוכלוסייה מעצימה דילמות שבעבר ניתן היה לדחוק לקרן זווית. אתגר מרכזי בתחום יחסי הדת והמדינה הינו אפוא מציאת דרך לשילוב הציבור החרדי במעגלי החיים השונים בישראל.

פרופ' גדעון ספיר הוא מבכירי המשפטנים בישראל, ומכהן כפרופסור למשפט חוקתי באוניברסיטת בר־אילן.

דוקטרינת בוש, לדעת מבקריה מבית ומחוץ, נגועה באָזלת יד: הזדמנויות שהוחמצו ללכידת אוסאמה בן לאדן, כֶּשֶׁל בתכנון לתקופה שלאחר המלחמה בעיראק, וחסרונה של אסטרטגיית "יציאה". בספר אשליה אמריקאית טוען פרופ' איאן שפירו כי הבעיות עמוקות יותר. בסגנון בהיר וקולח הוא מסביר כיצד דוקטרינת בוש, המבוססת על מלחמה מונעת ופעולות חד צדדיות, התנתקה ממסורות החשיבה של מדיניות הביטחון הלאומי האמריקאית ומן הנורמות הבינלאומיות, וכיצד היא פוגעת בערכים הדמוקרטיים.

באשליה אמריקאית מפריך שפירו את הטענה כי בלימה היא אסטרטגיה מיושנת. רשתות הטרור עשויות להיות חמקמקות, אך ניתן לבלום את המדינות המאפשרות לרשתות אלו לסכן את העולם. שפירו מגן על אסטרטגיית הבלימה מול האשמות בפייסנות, וטוען כי אסטרטגיית הבלימה אינה צריכה להירתע מהפעלת כוח נגד איום ישיר כדרך מוצא  מפני סכנה מיידית ומוחשית.

באשליה אמריקאית מוצגות גישות חדשות ותפיסות מקוריות בסוגיות של מודיעין, מימון, בעלי ברית, דיפלומטיה והמוסדות הבינלאומיים. שפירו מסביר מדוע הבלימה היא חלופה ראויה לסדר יום שגוי, המניח בצורה נאיבית כי ניתן להנביט שינויי משטר דמוקרטיים מתוך קני הרובים האמריקאיים.

איאן שפירו מלמד מדע המדינה באוניברסיטת ייל וכמו כן הוא ראש המרכז ללימודים אזוריים ובינלאומיים על שם מקמילן בה.

"אפשר להניח בביטחון שאם הנשיא בוש היה מאמץ את גישתו של שפירו, הוא (הנשיא בוש) היה מצליח יותר בהפחתה ודלדול כוחם של אויביה של ארה"ב" - סמנתה פאוואר, בית ספר קנדי לממשל, אוניברסיטת הארוורד, New York Times Book Review

מיתוס המדינה, המוגש עתה לקורא העברי, הוא ספרו האחרון של הפילוסוף היהודי־גרמני ארנסט קסירר (1874–1945). בספר זה, שלחיבורו הקדיש את שנתו האחרונה, קסירר מתמודד עם הסוגיה הרת הגורל ביותר של קיומנו התרבותי: שאלת המיתוס הפוליטי. כנציגה המובהק של האסכולה הנאו־קאנטיאנית בחצי הראשון של המאה העשרים, עמוד התווך של דיונו של קסירר הוא המאבק הפילוסופי עתיק היומין בין התבונה והחשיבה הרציונלית של האדם לבין הכוחות והיסודות האי־רציונליים, המאיימים להשתלט עליו באמצעות מיתוסים פוליטיים.

לאורך החיבור קסירר מגולל בפני הקורא את ההיסטוריה הארוכה של המאבק הפילוסופי והפוליטי הזה, היסטוריה שתחילתה בהגות הפוליטית של אפלטון, המשכה דרך אוגוסטינוס ועליית הנצרות, הגותו של תומס אקווינס והגות ימי הביניים, וסופה בניקולו מקיאוולי בראשית העת החדשה. חלקו האחרון של החיבור מוקדש למקומו של המיתוס בהגות של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים דרך עיון בתורותיהם של תומס קַרלַייל, ארתיר דה גובּינו וגו"פ הגל. קסירר מציג את הרקע הפילוסופי וההגותי להופעתם של המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים.

המלחמה היא תופעה חברתית המלווה את האנושות מראשית ימיה. שני יסודות הלחימה של התמרון והאש, המקיימים ביניהם יחסים דיאלקטיים, עיצבו במהלך הדורות את פרדיגמת הלחימה המסורתית עם דפוסי הלחימה המוכרים של התקפה והגנה, קרב תמרון וקרב שחיקה, גישה ישירה וגישה עקיפה, ועוד.

בעשורים האחרונים פינתה פרדיגמת לחימה זו את מקומה לפרדיגמת לחימה חדשה של ״עידן האש״, המבוססת על שליטת מידע ואש מדויקת בשדה הקרב לאורך כל שלבי הלחימה, אשר לעיתים מייתרת ואף מונעת את קיומו של התמרון הקרקעי. פרדיגמת לחימה חדשה זו עדיין לא נחקרה כראוי, ולא קיבלה מענה מקיף בהגות הצבאית.

ספר זה נועד למלא חוסר זה, להגדיר את פרדיגמת הלחימה החדשה של עידן האש, ולספק הסבר תיאורטי להתפתחותה, לעקרונותיה ולדרך שבה מומשה במלחמות שהתרחשו במאה ה־21 .

סא״ל (מיל') ד״ר דן שיאון שירת בעברו כמפקד טייסת קרב בחיל האוויר. סיים את לימודי הדוקטורט במדעי המדינה במגמה לאסטרטגיה, מודיעין וביטחון לאומי באוניברסיטת בר־אילן, ועוסק כיום במחקר בתחומי צבא וביטחון. מחקרו הקודם, ״הדדיות בהפצת חדשנות צבאית בין פיקוד האוויר הטקטי של חיל האוויר האמריקאי וחיל האוויר הישראלי בשנים 1990-1973״, פורסם במכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל.

מתי התערבות המדינה בחיי אזרחיה מוצדקת? מהם הכלים שבעזרתם המדינה מקבלת החלטות ונוקטת פעולות לרווחת תושביה? כיצד היא מיישמת החלטות ופעולות אלה? ואילו כוחות שונים משפיעים על עיצובה של המדיניות?

הספר מדיניות ציבורית ב־ 360 מעלות עוסק באופן שבו מוסדות המדינה מתמודדים עם דרישות לחלוקה של משאבי החברה כדי לפתור בעיות ציבוריות. מדיניות ציבורית נוגעת אפוא לחיי היום־יום של כולנו, ומכאן החשיבות בלימוד הנושא, ביכולת לנתח את המתרחש בזירת המדיניות ולהעריך את תוצאותיה, ובניסיון להשפיע על עיצובה. כדי להתמודד עם אתגר זה הספר עוקב אחר מעגל המדיניות על מכלול היבטיו – עיצוב המדיניות, יישומה והערכתה.

מדיניות ציבורית ב־ 360 מעלות הוא הספר התיאורטי הראשון בהיקפו בתחום דעת זה בשפה העברית. הוא נכתב בידי מיטב החוקרים והחוקרות של מדיניות ציבורית בארץ ומשופע בדוגמאות מהשדה הישראלי. הספר גם מציע לראשונה גישה רב־תחומית הרואה בחקר המדיניות הציבורית נקודת מפגש בין תחומי ידע שונים, בהם מדע המדינה, סוציולוגיה, כלכלה, משפט, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה.

הספר מיועד לעובדי ולעובדות הממשל, הרשויות המקומיות ועמותות העוסקות במדיניות ציבורית, לסטודנטיות ולסטודנטים בתחום זה ולכל השואפים להבין לעומק את הדיונים בנושאי מדיניות המתנהלים בתקשורת.

ד"ר לילך ליטור היא חוקרת ומרצה באוניברסיטה הפתוחה בתחומי משפט ומדיניות ציבורית. מחקריה עוסקים בממשק שבין מדיניות, יחסי עבודה, רגולציה ומערכת המשפט. ספרה האחרון, השביתה: משפט, היסטוריה ופוליטיקה, ראה אור בהוצאת למדא – ספרי האוניברסיטה הפתוחה, 2019 .

פרופ' יגיל לוי הוא פרופסור למדיניות ציבורית וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטה הפתוחה. תחום מחקרו הוא מערכות היחסים צבא-חברה-פוליטיקה. ספרו האחרון, כיצד לכתוב נייר מדיניות: מבעיה ציבורית לפתרון, ראה אור בהוצאת למדא – ספרי האוניברסיטה הפתוחה, 2023 .

ד"ר אור קרסין היא ראשת המרכז למחקרי סביבה וקיימות באוניברסיטה הפתוחה, והמייסדת שלו. כיהנה כראשת התוכניות לתואר שני בממשל ומדיניות ציבורית ולתואר ראשון במדע המדינה ומדיניות ציבורית באוניברסיטה הפתוחה. תחומי מחקרה הם מדיניות סביבה, קיימות ושינוי אקלים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא־היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב־לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב־לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב־לאומית.

הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן־גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

מה הן זכויות אדם ומי קבע את קיומן? מה המשמעות של אמנה חברתית? למה נדרשת הפרדת רשויות ואלו רשויות נוספות קיימות? מה ההבדלים בין משטר פרלמנטרי למשטר נשיאותי? מה החסרונות של בחירות אזוריות? מה היא מריטוקרטיה ואלו יתרונות יש בה?

האם נדרשת רפורמה במערכת המשפט הישראלית? האם מדינה יכולה להטיל סגרים בעקבות חשש ממגיפה? האם לפלסטינים יש זכות לתבוע מדינה עצמאית? למה צריך להפחית את אחוז החסימה? האם ניתן לבחור ראש ממשלה המתמודד עם כתבי אישום?

וגם: האם אדם יכול למכור את עצמו לעבדות? מה מעמדה הנכון של רשות מוניציפאלית? איזה מיסים לגיטימיים ואיזה פחות? מדוע הקפיטליזם הוא גם צודק יותר? מה היא מדינת שומר הלילה? והאם למהגרים בלתי חוקיים יש זכויות?

אבי גרינצייג הוא פובליציסט ויועץ תקשורת חרדי־ישראלי, שסיקר מקרוב את שלל המשברים המשטריים שחוותה ישראל בשנים האחרונות, מאבקי הרשויות, תקופת הקורונה ויחסינו עם הפלסטינים. לפני 4 שנים הוא יצא למסע לימודי מעמיק וחזר עם ספר ועם תובנות מרתקות

מה שנחשף ב־7 באוקטובר אינו אלא תופעה מדהימה של הדחקה – אומה שלמה הדחיקה את האיום להשמידה במשך כ־30 שנה. האויב הצהיר שהוא רוצה להשמיד. הוא התעצם ופגע בנו בשלל אופנים אבל ההדחקה שלנו הייתה חזקה מכל מציאות. שנים עוד ילמדו בספרי ההיסטוריה והפסיכולוגיה על אירוע מכונן זה.

אולם מקבלי ההחלטות נושאים באחריות יתרה. לא רק שלא היו מודעים לעצמם ולמה שלא רצו לראות, גם אין להם שמץ של מושג כיצד חושב האויב והם משליכים עליו את אופנות חשיבתם המודרנית. ישנו מספר עצום של מאמרים וספרים בתחום הפסיכולוגיה הבין־תרבותית המסבירים כיצד חושבים בני תרבויות מסורתיות־קולקטיביות, שאויבינו נמנים עימהן. קשה להאמין אבל אמ"ן פשוט אינו יודע על קיומה של דיסציפלינה זו.

אנו בעיצומו של תהליך שיוביל לשואה שנייה אם נמשיך להתנהל בפסיביות אולם איננו ערים לכך מחמת ההדחקה הנמשכת. אין לנו יכולת להילחם נגד כל אויבינו לאורך זמן וגם לא לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית. על כן אם יש בידינו נשק לא קונבנציונלי חובה עלינו להשתמש בו בטרם יהיה מאוחר. יש מדינות שנמצאות בסכנת כיבוש אולם אין שום מדינה בעולם שנמצאת בסכנת השמדה. מי שרוצה להשמידנו חייב להיות מושמד – הקם להורגך השכם להורגו. 

עכשיו הזמן לתקוף את ביירות כדי שתקיא מתוכה את חיזבאללה על אף המחירים העצומים שנשלם. לאחר הסכם הפסקת אש עם חיזבאללה שוב נשקע אל תוך הדחקה עד האסון הסופי. 

ד"ר עפר גרוזברד הוזמן לייעץ לחטיבת המחקר באמ"ן לפני הטבח. לאחר תקופת היכרות עם המערכת וחוסר הצלחה לשלב בתוכה היבטים פסיכולוגיים, הסיבה שלשמה הוזמן, החליט לפרוש ושלח לראש אמ"ן, אהרון חליוה, וכן לשר הביטחון, בני גנץ, ולבכירים נוספים מכתבים המתריעים על כשלים במערכת ועל חוסר מוכנותה למלחמה. המכתב מצורף בנספח. 

ועדות חקירה מהוות אבני דרך בהיסטוריה של ישראל: ועדת אגרנט על מלחמת יום הכיפורים, ועדת כהן על הטבח במחנות סברה ושתילה, ועדת שמגר הראשונה על הטבח במערת המכפלה, ועדת שמגר השנייה על רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ועדת וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה, ועדת אור על אירועי אוקטובר 2000 בגליל, ועדת נאור־ברלינר על אסון מירון, ועדת גרוניס על פרשת הצוללות. כך הפכו ועדות חקירה חלק בלתי־נפרד מהפוליטיקה, מהמשפט ומהשיח הציבורי בישראל.

מדריך לוועדות חקירה משיב על השאלות המרכזיות הקשורות בוועדות חקירה: מהי ועדת חקירה; מה בין ועדת חקירה ממלכתית לוועדת בדיקה ממשלתית; מי קובע מה תחקור הוועדה, מי ממנה את חבריה ואיך מתנהל ההליך בפניה; האם רצוי ששופט יעמוד בראש ועדת חקירה; מה כולל דו"ח הוועדה ומה תוצאותיו; כיצד ניתן לשפר ולייעל את פעולות ועדות החקירה.

מדריך לוועדות חקירה עוסק גם בשאלת האחריות: מה בין אחריות משפטית לאחריות ציבורית; מה בין אחריות מיניסטריאלית לאחריות אישית; האם ועדת חקירה קובעת אחריות ציבורית והאם ראוי שתקבע; מה תוצאותיה של קביעת אחריות ציבורית.

כיצד אחרי 76 שנות קיום, ניצחונות צבאיים מרשימים והשקעות אינסופיות בבניית צבא גדול ומצויד היטב, חיל אוויר מהחזקים בעולם, לווייני ביון שמשייטים בחלל, שירותי מודיעין מתוחכמים שיודעים הכול ויכולות אסטרטגיות שיש רק למעצמות ספורות, המפעל הציוני עדיין לא הצליח לעמוד במשימת היסוד שלו —מתן מקלט בטוח ליהודים?

מתקפת 7 באוקטובר חשפה את תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל במערומיה. המחדל לא היה נקודתי בלבד. הוא היה גם תוצאה של תהליך ארוך שנים, שמתגלה שלב אחר שלב במֵעֵבֶר לקיר הברזל. ישראל, קובע פרופ' אורי בר־יוסף, ממשיכה לחיות תחת איומים כבדים לא בשל היעדר עוצמה צבאית, אלא בגלל סירובה העיקש להגיע להסדרים מדיניים על בסיס הנוסחה הבינלאומית לפתרון הסכסוך הישראלי־ערבי. הסדרים כאלה יְיַצְּרוּ סטטוס קוו שיצמצם את המוטיבציה ואת היכולת של הגורמים השונים במזרח התיכון לפגוע בביטחונה של ישראל.

מזה 57 שנים, מאז מלחמת ששת הימים, ישראל עומדת בפני שתי אפשרויות: החזרת השטחים שנכבשו באותה מלחמה תמורת סיום הסכסוך, או המשך הכיבוש והמשך הסכסוך על המחיר הכבד הגלום בהם. מתקפת 7 באוקטובר הביאה לרגע ההכרעה. מֵעֵבֶר לקיר הברזל מסביר בצורה ברורה מדוע יש לבחור באפשרות הראשונה.

הכישלון של 7 באוקטובר 2023 והכישלון של אחרי 7 באוקטובר גרמו לכך שלישראל נשקף איום קיומי. כדי לשרוד צריך לפעול במהירות ובהחלטיות: להתעורר, להתעשת, לבנות מחדש את צה"ל, לארגן מחדש את מערכות המדינה, ללכד את החברה ולחולל תיקון. ישראל זקוקה בדחיפות לאסטרטגיה לאומית ותפיסת ביטחון חדשה. 

על בסיס שיחות עומק עם בכירים ישראלים בעלי דעות שונות – ארי שביט מתאר את המצב הישראלי 2024 ואת האופן שבו עלינו להיערך כדי לנצח במלחמה הקיומית הגדולה. 

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים.

אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

פרופ' גדי היימן הוא חבר סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בהיסטוריה דיפלומטית, במדיניות החוץ של ישראל, ובפן הבין-אישי בדיפלומטיה. הוא חיבר עד כה שלושה ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים מובילים בתחום היחסים הבינלאומיים. 

פרופ' ליאור הרמן הוא חבר סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים בכלכלה פוליטית בינלאומית ובפוליטיקה של אנרגיה, אקלים וקיימות. הוא חיבר מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים מובילים והיה חוקר אורח באוניברסיטאות בצפון אמריקה, באסיה ובאירופה. לפני הצטרפותו לאקדמיה מילא  תפקידים אחדים באגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון ובאגף הבינלאומי במשרד האוצר, ובין היתר ניהל את היחסים הכלכליים עם האיחוד האירופי ועם ארגונים בינלאומיים נוספים.

מאורעות שבעה באוקטובר ומחיר הדמים הכבד שגבו הכו את ישראל בתדהמה. למעלה מ־1,200 נרצחו ו־250 נחטפו. אלפים נפצעו. זה היה המחדל הצבאי והמודיעיני הגדול בתולדות המדינה. 

בשנת 2012 ראה אור ספרו של שלומי אלדר להכיר את חמאס, אשר התחקה אחרי הקמתה והתבססותה של תנועת החמאס, משלהי שנות השמונים ועד הוצאת הספר. 

חמאס, הספר שבידיכם כעת, הוא גרסה מעודכנת ומורחבת של הספר הקודם, המבקשת להשיב על השאלה: האם הכתובת הייתה על הקיר? מה קרה מאז שוחרר יחיא סינוואר מהכלא בעסקת שליט? כיצד הצליח להשתלט, בתוך עשור, על מוקדי הכוח והשליטה של התנועה, ולעצב אותה מחדש בהתאם לשאיפותיו - מחיקה של מדינת ישראל והחלפתה במדינת הלכה מוסלמית, הכפופה לחוקי השריעה? חמאס בהנהגת יחיא סינוואר היא תנועה אסלאמית פונדמנטליסטית, הרואה בישראלים כופרים שיש להשמידם, ובאדמות ישראל אדמות קודש מוסלמיות. 

הספר חמאס - מתנועה חברתית לפשעי מלחמה משרטט את תולדות הפיכתה של התנועה מתנועת 'דעווה', המבקשת להיטיב עם תושבי מחנות הפליטים, למכונת מלחמה משוכללת, שמטרתה להשמיד את ישראל ולשחרר את אסירי חמאס מבתי הכלא הישראליים.

* מהדורה מעודכנת 2024 *

לאה שקדיאל. אליס מילר. ויקי שירן. רים אבו חנא. טל ואביטל ירוס־חקק. אלה לא רק שמות של תקדימים, אלא שמות של נשים אמיתיות, שאירועים בחייהן הולידו פסקי דין של בית המשפט העליון. ישנן גם רבות אחרות, כאלה ששמן לא נזכר בכותרת של פסק הדין, וגם כאלה שנותרו אלמוניות. כולן תרמו לעיצוב דרכם של המשפט הישראלי – ושל החברה הישראלית.

הספר תקדימיוֹת מציג את סיפוריהם של פסקי דין חשובים, שעסקו במעמדן של נשים, הובלו על־ידי נשים או הושפעו מסיפור חייהן של הנשים שהיו מעורבות בהם. סיפורים אלה נוגעים לכל תחומי החיים: רכוש וממון, תעסוקה ופנסיה, תקיפות מיניות ואלימות במשפחה, נישואין וגירושין, היריון והורות, דת ומדינה, ספורט, שירות בצבא, הפרדה במרחב הציבורי, הגירה ואזרחות ועוד. הם מבַטאים לא רק את המורכבות של השאלות המשפטיות הנדונות בפסקי הדין, אלא גם את המורכבות והגיוון של ציבור הנשים, מכל הגילאים והמגזרים, מרקעים שונים ומתפיסות עולם מגוונות.

דפנה ברק־ארז מכהנת כשופטת בבית המשפט העליון מאז שנת 2012. קודם לכן שימשה פרופסור מן המניין ודקאן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. עם ספריה הקודמים נמנים אזרח־נתין־צרכן: משפט ושלטון במדינה משתנה (2012), חוקים וחיות אחרות: דת מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר (2015), לקרוא משפטים בתנ״ך – על צדק תנ"כי ומשפט ישראלי (2019) ומחשבות על שפיטה (2022).

הדרך לשבעה באוקטובר מציג את מערכת היחסים בין ארגון חמאס לבנימין נתניהו, מתקופת כניסתו למשרד ראש הממשלה ב-1996 ועד הימים האחרונים – ימי המלחמה ברצועת עזה.

החלק הראשון בספר מתאר את זהות האינטרסים בין חמאס לנתניהו בכל הקשור להתנגדותם המשותפת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות הסכם שלום וחלוקת הארץ. ניתוח מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו מלמד, שקו הנצחת הסכסוך שהוביל בעשורים האחרונים, עולה בקנה אחד עם תפיסתו לגבי אופייה הרצוי של החברה והפוליטיקה הישראלית בכיוונים סמכותניים ואנטי-דמוקרטיים. אותה "קונספציה של הכלת חמאס", שמרבים עתה לדבר בגנותה בחודשים האחרונים, היא הצד השני של המדיניות שאפשרה לאיראן להפוך למדינת סף גרעינית. הדרך לשבעה באוקטובר מזכיר פרשות ואירועים מההיסטוריה של השנים האחרונות ומראה כיצד מדיניות המלחמה-שאין-לה-סוף משמשת את נתניהו כדי לשמר את שלטונו.

חלקו השני של החיבור, המדינה המצורעת: על ימיה הראשונים של הלחימה ברצועת עזה, דן בשבועות הראשונים של המלחמה – בפרט בקמפיין ההפצצות האסטרטגיות מן האוויר, שהצבא הוציא לפועל עד לכניסה הקרקעית – ומראה כיצד נתניהו עשה שימוש ברגשות הנקם שהציפו את הישראלים באופן טבעי לאחר קציר הדמים ביישובי הנגב המערבי והסביבה, כדי לקדם מדיניות החותרת, הלכה למעשה, להמשיך ולשמר את הסכסוך האזורי ואת האינטרסים שחמאס מייצג. האופן שבו נתניהו מנהל את המלחמה מלמד שהוא פועל ביודעין כדי להנציח את מעגל הדמים ולהפוך את ישראל למדינה מצורעת: הן ביחס למקומה במשפחת העמים והן מבחינת אופייה של החברה הישראלית.

אדם רז הוא היסטוריון וחוקר בעקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רז פרסם ספרים ומאמרים רבים הנוגעים, בין השאר, להיסטוריה של הסכסוך, לתוכנית הגרעין הישראלית, ולתיאוריה פוליטית. ספרו האחרון: הדמגוג: המכניזם של הפעלת השררה (2023, הוצאת תלם). בחודשים הקרובים יראה אור ספרו Loot: How Israel Stole Palestinian Property (Verso Press).

"ספרי התכוון לנדוד אל העבר הרחוק; אבל העבר הוא קרוב, הוא כאן ועכשיו. ההיסטוריה רודפת אותנו, ואיתה מקורות האיבה, הכעס והחשדנות. אולי משום שלא פתרנו, לא הבנו ולא סלחנו. מרצח ארלוזורוב, הסֶזון ואלטלנה, דרך הסכמי אוסלו, רצח רבין וההתנתקות – הפצעים שותתים, ואנחנו ממשיכים איתם הלאה, נושאים אותם על גופנו הלאומי, בלי קשב, בלי דיאלוג, בלי מרפא. אלא שללא הבנה הדדית של חרדותינו, כמו גם של כיסופינו, אין, ולא יהיה, פיוס בינינו לבין עצמנו, והעבר ימשיך להיות העתיד הפצוע שלנו."

דור המרד. דור המחתרות. המשפחה הלוחמת.

בריטניה הגדולה, על 100 אלף חייליה, נסוגה בפניהם, והדרך למדינה יהודית עצמאית נסללה בדמם. ריבלין, לבני, אולמרט, מרידור, נתניהו – אלה לא רק שמותיהם של אישים מרכזיים בישראל בעשורים האחרונים, אלא גם של הוריהם, שסללו בגופם וברוחם את הדרך למדינה.

מעט מדי נכתב ודובר עליהם, על אחוות הדם, על מבצעים מחתרתיים הירואיים ואומץ בלתי נתפס, על השוויון התקדימי שהנהיגו בין נשים לגברים, על השותפות העמוקה שהנחילו בין צברים לעולים.

הבגינים, ספרו המפעים של גיל סמסונוב, בוחן את הפער העצום בין סיפורם לבין הנידוי וההוקעה שהיו מנת חלקם, והוא תחילתו של תיקון עוול היסטורי נוראי, שאת מחירו אנחנו ממשיכים לשלם. ובתוך סיפורו של דור המרד, סיפורו של הגדול מכולם, מנחם בגין.

כיצד הפך הפוליטיקאי שהפסיד שוב ושוב במערכות הבחירות, והוצג כסכנה לדמוקרטיה וכדיקטטור – לקונצנזוס? כיצד הפך מפרסונה נון־גרטה, דמות מושמצת ומוקעת – לאחד המנהיגים האהובים והמוערכים בתולדות ישראל? וכיצד קוּבּע לבסוף שמו כמדינאי אמיץ, שחולל הסכם שלום עם מצרים, וכדמוקרט, שטבע את הביטוי "יש שופטים בירושלים?״ מנחם בגין, סמל יהודי, לאומי ופטריוטי וגם סמל דמוקרטי וליברלי, עומד במרכז הספר.

בעשור השלישי של המאה ה-21, כאשר החברה הישראלית שסועה ומקוטבת, על סף מלחמת אחים, מפְנה הבגינים מבט לשורשים העמוקים של הסכסוך הישראלי־ישראלי, ומספר את סיפורם של לוחמות ולוחמי האצ"ל והלח"י, שחירפו את נפשם למען עצמאות יהודית, אך לא זכו מעולם בהכרה בתפקיד ההיסטורי שקנו בדמם. סיפור גבורתם ומורשתם הוא סיפורנו שלנו, הנפרשֹ לאורם.

גילויים מהארכיונים הבריטיים חושפים שצ׳רצ׳יל וחברי הפרלמנט אמרו בקולם את מה שלא סופר כאן: הבריטים לא עזבו את הארץ מרצונם, הם נכנעו בפני 6,000 לוחמי אצ"ל ולח"י.
ובמילותיו של צ'רצ'יל :"אצ"ל הוא שגרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה. הוא עשה לנו כל כך הרבה צרות עד שנאלצנו להציב בפלשתינה 80 אלף חיילים כדי להתמודד עם המצב. הוצאות הצבא היו גבוהות מדי ופגעו בכלכלה, והן עלו בגלל אצ"ל.״

גיל סמסונוב הוא ד"ר למדעי המדינה, פרסומאי בכיר, פרשן פוליטי ובן למשפחה הלוחמת. שימש יועץ של ראשי המדינה יצחק שמיר, משה ארנס ובנימין נתניהו, ניהל קמפיינים בשלוש מערכות בחירות, וכיהן כיו"ר רשות השידור. הבגינים הוא סיפור תיעודי עוצר נשימה, המבוסס על שנים רבות של תחקיר היסטורי, ומאות שיחות עם ותיקי המחתרות, שחלקם, בינתיים, עברו מן העולם. ספרו הראשון של סמסונוב, הנסיכים, יצא גם הוא בהוצאת דביר, ועוסק בבניהם ובבנותיהם של לוחמי האצ"ל והלח"י, שהתגייסו לפוליטיקה בעקבות הוריהם.

מייק אלברט הוא חבר, שותף־לדרך ומתעד של נועם חומסקי. ב-1980 הוא נסע לפולין, וגילה שם כי הפולנים חשבו שיש שני נועם חומסקי: "בבלשנות, הוא הפרויד. כל ענפי הבלשנות המודרנית משתרגים מן העבודה שלו. ובמשך למעלה מרבע המאה הניתוחים הפוליטיים שלו נותנים השראה לתנועות השלום באשר הן. הפולנים לא העלו על דעתם שאיש אחד יכול לעשות את כל זה."

אכן, אותו נער יהודי אמריקאי, שכמעט השתקע בקיבוץ הזורע, הוא מי שהפך את עולם הבלשנות ואת סביבותיה האקדמאיות לפני שמלאו לו שלושים, והוא מי שכעבור עשור, ב-1967, שינה את פני הדיון הפוליטי בארצו ומחוץ לה, בשיחה שהתפרסמה אז במאמר פורץ־הדרך: "על אחריותם של האינטלקטואלים".

ומאז, נועם חומסקי הוא איש הרוח החי המצוטט ביותר בעולם, וכדברי הניו־יורק טיימס, "אולי האינטלקטואל החשוב ביותר בן־זמננו".

הוא אורח נערץ – גם מנודה ומושמץ – בכמעט חמישים מדינות. ובהן, כמובן, ישראל. זו ישראל, שלדבריו היה בוחר לגור בה אילולא ניתן לו לגור בארצו שלו, אמריקה, שאותה הוא מבקר בחריפות רבה עוד יותר.

חומסקי הוא ספר ראשון מסוגו בעברית, ובו הצגה בהירה של שני העולמות של האיש האחד, מי שבעשור התשיעי לחייו אינו מרפה, אלא ממשיך להפעים ולהרגיז כאותו נער בשנות החמישים של המאה שעברה.

לספר מצורף כנספח ראיון אינטימי עם נועם חומסקי עצמו, ובו הצצה אל עולמו של נער המתעורר אל החייים כאקטיביסט פוליטי.

המניפסט הקומוניסטי ראה אור בלונדון, ב-1848, בשפה הגרמנית. חיברו אותו קרל מרקס ופרידריך אנגלס, שני צעירים בסוף שנות העשרים לחייהם. בחיבורם סיפקו השניים ניתוח מהפכני של החברה והכלכלה ובחנו כיצד הבעלות והקניין מעצבים את יחסי הכוחות החברתיים. הם הגדירו את שני הכוחות הגדולים הנאבקים זה בזה – הבורגנות ומעמד הפועלים – וקראו לשינוי מאזן הכוחות ביניהם. כך הפך הטקסט העיוני לכלי אקטיביסטי שבסופו קריאה לפעולה: פועלי כל הארצות, התאחדו! 

המניפסט הקומוניסטי הוא טקסט מכונן, חי ושוצף, והשפעתו על מהלך ההיסטוריה האנושית הייתה עצומה. זהו חיבור נבואי במידה רבה, הרלוונטי גם לימינו אלה, בין השאר בכל מה שקשור להבנת הקפיטליזם השולט בחיינו, זכויות עובדים, הצריכה המואצת ומשבר האקלים. 

מאז פרסומו תורגם המניפסט לשפות רבות, ובכללן עברית. במהדורה מחודשת זו הוא מובא לאחר עריכה עכשווית ומעודכנת לתרגומו של מנחם דורמן. כמו כן, מובא בסוף הספר מאמר מקיף מאת פרופ' דני גוטוויין, "הדרך אל המניפסט", המתאר את האקלים הפוליטי שמתוכו צמח המניפסט הקומוניסטי. 

במלחמה אנחנו נוטים להציג שאלות דחופות: מה עלינו לעשות כדי לנצח. את מי להתקיף, מתי להתקיף, וכיצד להתקיף. הדיון בשאלות הללו רווח בשיח הציבורי, וזה דיון חשוב. הספר הזה מניח על השולחן שאלה אחרת. הוא לא שואל מה עלינו לעשות כדי לנצח, הוא שואל מי עלינו להיות כדי לנצח.

ההיסטוריה של מדיניות החוץ של ישראל היא תחום עיון אקדמי חדש. דפוסי סודיות שאפיינו את היישוב בתקופת המנדט הבריטי השתמרו גם לאחר הקמת המדינה והשפיעו על היקפו ועל טיבו של החומר ההיסטורי שנחשף לעיון, וממילא על העיסוק הציבורי בנושאי מדיניות חוץ. שיתוף הפעולה של התקשורת עם הממשלה מנע אף הוא חקירות, ונושאים רגישים לא נודעו לציבור. אפילו עניינים שאין הסודיות מחויבת בהם, כמו רכש הדלק, לא נחשפו בתקשורת. 

גורמים רבים מעכבים את המחקר ומעיבים עליו: החקיקה בתחום חשיפת חומרי הארכיונים בישראל והארכת משך האיפול, סירוב המדינה לחשוף תיעוד ביטחוני ועיכובים ניכרים בחשיפת המסמכים השמורים בארכיונים, אף שהחוק מורה על חשיפתם. מדיניות החוץ של מדינת ישראל יכולה להיחקר אפוא רק בהדרגה. 

בשנות התשעים של המאה ה־20 החל להתפרסם מחקר בתחום זה, ומאז הוא מוסיף להיכתב על בסיס מסמכים מסווגים שנחשפים אט־אט. ספר זה מתַכלל את הספרות המחקרית הקיימת ופורס יריעה כרונולוגית רחבה, החל במאה ה־19, בשורשיה ההיסטוריים של מדיניות החוץ של ישראל, וכלה בהסכמי אוסלו בשנת 1993. 

מדיניות החוץ של ישראל נועדה להבטיח קשרים ויחסים שיסייעו לה ויחזקו את קיומה ואת חוסנה – יעד־העל של המדינה. פתרון הסכסוך עם מדינות ערב ועם הפלסטינים היה אחת המטרות שנועדו להבטיח זאת, ולא חזוּת כל עשייתה הדיפלומטית. דיפלומטים ישראלים נרתמו להשגת יעדיה של ישראל, ולצדם פעלו אישים רבים אשר השפעתם על הדיפלומטיה הישראלית הייתה מכרעת, אף שלא מילאו תפקיד דיפלומטי רשמי. 

אורי ביאלר מניח בספר זה יסודות להבנת מרכיבים חשובים במדיניות החוץ של ישראל, מנתח אותה, על היבטיה והקשריה השונים, ופורס לפנינו את קורותיה של המדינה.

בשנת 1500 כיסו מדינות אירופיות כ-10% משטח היבשות בעולם, ומנו כ-16% מאוכלוסיית העולם. בשנת 1913 שלטו שמונה אימפריות אירופיות על כ-65% מכלל השטח והאוכלוסייה, והניבו כמעט 80% מהתוצר הכלכלי העולמי. בשנת 1500 היו כמעט כל הערים הגדולות בעולם במזרח, אבל בשנת 1900 כמעט כל הערים הגדולות היו במערב. השתלטות אימפריאלית על מדינות ועמים לא אפיינה רק את מדינות אירופה בטווח הזמן המדובר. האשורים, הפניקים, העות'מנים, ההונים, הטאטרים ואחרים עסקו בבניית אימפריות תוך כדי כיבוש וקולוניזציה. המאפיין העיקרי שמייחד את השתלטותן של אימפריות על שטחים חדשים לאחר המאה ה-15 הוא היעדר רצף יבשתי. לצורך השתלטות על שטחים מרוחקים נדרשו מסעות ימיים ארוכים, באמצעות כלי שיט משוכללים ומכשירי ניווט ימי חדשים. הכיבוש האירופי במחצית השנייה של המאה ה-15 החל במסעות הגילויים והכיבושים של פורטוגל וספרד לאורך חופי אפריקה המערבית, וכן באסיה ובאמריקה. במאה ה-17 הצטרפו אליהן הולנד, בריטניה וצרפת, ובסוף המאה ה-19 הצטרפו למסעות הכיבוש הימיים בלגיה, גרמניה ואיטליה, וכן ארה"ב ויפן.

500 שנות קולוניאליזם מתאר את קורות עלייתן ונפילתן של האימפריות הקולוניאליות הגדולות בעולם, מהמאה ה-16 עד המאה ה-20, באמריקה, באפריקה ובאסיה. הספר מציג סוגיה המשתרעת על פני רוב שטח כדור הארץ, נמשכה כ-500 שנים, והיו לה תחומי השפעה כלכליים, חברתיים, פוליטיים, תרבותיים ודתיים. בין השאר נידונים בספר הנושאים הבאים: כיצד הפכו ספרד ופורטוגל לאימפריות ענקיות ועשירות במהלך המאות ה-16 וה-17, אבל איבדו את רוב האימפריות שלהן במהלך המאות ה-18 וה-19? כיצד הפכה בריטניה במהלך המאות ה-18 וה-19 ממדינת אי לאימפריה הגדולה בעולם שבה "השמש לעולם אינה שוקעת"? כיצד שלטו מדינות אירופה על הודו ועל סין בעלות המסורת התרבותית והמדינית המפוארת, עד למאבקן העיקש להשגת עצמאות נגד השלטון הקולוניאלי? כיצד הניחו מהגרים יהודים בשלהי השלטון העות'מני והמנדט הבריטי את היסודות להקמת מדינת ישראל, תוך כדי מאבק נגדן, נגד מדינות ערב ונגד האוכלוסייה המקומית?

במחקר רב־שנים ומקיף שערך בנושא מראה קובי (יעקב) מלר – בוגר החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים – כיצד 500 שנות קולוניאליזם ממשיכות לעצב את הגיאופוליטיקה במאה ה-21 ואת מורכבות יחסי הגומלין בין חברות ברחבי העולם.

״מהי משמעות החופש לאדם המודרני? הוא השתחרר מהכבלים החיצוניים שמנעו ממנו לעשות ולחשוב כרצונו. הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו – אִילו רק היה יודע מה הוא רוצה, מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. אך הוא אינו יודע זאת. הוא מציית לסמכויות אנונימיות ומְאמֵץ עצמי שאינו שלו.״

בתחילת המאה ה־20 נראה היה שהעולם המערבי צועד בבטחה לעתיד טוב יותר: הכלכלה פרחה, הופיעו ניצני מדינת הרווחה, ומאות שנות מאבק לחופש בישרו לכאורה על ניצחון הדמוקרטיה הליברלית.

אלא שאז פרצה מלחמת העולם הראשונה, ששינתה את פני אירופה. לאחר המלחמה בחרו מדינות מסוימות לפנות לצורות שונות של טוטליטריות, ואילו במדינות אחרות שקעו המונים בחיים של קונפורמיזם קהה־חושים, תוך שהם מוותרים על האפשרות לנהל את חייהם בהתאם לצרכים האמיתיים שלהם.

אחת התגובות לוויתור הגדול הזה היתה ספרו של אֶרִיך פְרוֹם, מנוס מחופש, שפורסם בראשית מלחמת העולם השנייה. פרום ניסה להסביר מדוע האדם מוותר על חירותו – וגם על עצמו. אם האנושות לא תוכל להתמודד עם הסכנות הטמונות בחופש, טען אז פרום, היא תפנה למשטרים דיקטטוריים.

יותר משמונים שנה לאחר כתיבת הספר, בעולם של היפר־צרכנות, פופוליזם גואה ורשתות חברתיות, נראה שפרום לא יכול להיות רלוונטי יותר: האדם הוא אותו אדם, דרכי המנוס מחופש הן בעיקרן אותן דרכי מנוס, וכך גם הדרכים אל התיקון.

אריך פרום (1980-1900) היה פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג חברתי אמריקאי־יהודי יליד גרמניה, מחבריה הבולטים של אסכולת פרנקפורט. עם חיבוריו, שבהם הירבה לעסוק בהשפעת החברה המודרנית על האדם, ואשר הרימו תרומה חשובה לזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה, נמנים הספרים החברה השפויה (1955) ומהפכת התקווה (1968), וכן אמנות האהבה (1956) ומנוס מחופש (1941), שיצאו שניהם בתרגום עברי עדכני בהוצאת כנרת־זמורה־דביר.

ישראל, כמו יוון, מקדשת את חורבותיה, ובעזרתן מעצבת "ארץ־ישראל" מדומיינת, מטוהרת מכל דבר שאינו יהודי. בשם הארכיאולוגיה הגדרנו את עתיקות ארץ הקודש – ובעיקר אלה מימי התנ"ך והבית השני – כמשאב בלעדי וכסיבת הסיבות לזכותנו בה, בעוד תושביה תוארו כפולשים בארץ לא־להם. מה, אם כן, נדרש כדי שנלמד לקבל את הריבוי הטמון בארץ הזו? האם נשכיל ליצור יצירה תרבותית מקורית ומקומית, שתשחזר את הסינתזות המופלאות של עברה הרחוק?

ארכיאולוגיה, אומה וגזע הוא דיאלוג נוקב, חי וסוחף בין שני ארכיאולוגים, המישירים מבט אל הגזענות והלאומנות שבבסיס הקיום המודרני בשתי מדינות שהארכיאולוגיה ממוקמת בלב הווייתן – ישראל ויוון. הם מציעים לכונן ארכיאולוגיה משחררת, המאששת את האמונה ביכולתם של אנשים וקהילות לפרש את עברם ולפעול לשינוי חייהם כך שהחורבות לא יהיו עוד עיקר תפארתה ובושתה של ארצם.

רפאל (רפי) גרינברג מלמד ארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא ניהל חפירות בירושלים, בעמק הירדן ובגליל, והוא מחברם של ספרים ומאמרים רבים על תקופות הברונזה והברזל בארץ ישראל ועל ההקשרים הפוליטיים והחברתיים של העשייה הארכיאולוגית בימינו.

יאניס חמילקיס מחזיק בקתדרה ע"ש ג'וקובסקי באוניברסיטת בראון בארה"ב, שם הוא מלמד ארכיאולוגיה והיסטוריה יוונית מודרנית. הוא מרבה לכתוב על תיאוריה ארכיאולוגית, הפוליטיקה של העבר, דה־קולוניזציה, ארכיאולוגיה של החושים, והעולם האגאי בתקופה הניאוליתית ותקופת הברונזה.