הביקורות של מושלם אני עושה ציורים‬ כיאלו תמונת מסך ואז עורכת

"'הו, הו, מליזלדה היפה', שרה גברת אסתריקה, ובקולה הגבוה נמזגו ניחוחות לילה מרירים של פיגם ורוזמרין שצמחו בארגזי עץ מרקיבים על מעקי מרפסות אחדות בקומות העליונות של הבית הגדול: חמש קומות, שלושה אגפים וארבע כניסות (בנה אותו איש עשיר מטבריה שהיה מגיע בכל ראשון בחודש לגבות שכר דירה) אצל שרינה היפה, למשל, ואצל מתילדה ואפילו אצל דון בונפיל, הסנדלר האלמן שהתגורר עם בנו בדירת חדר בקומה החמישית בכניסה דלת."

פרופסור גרשון שקד, גדול חוקרי הסיפורת העברית בזמננו, נולד בוינה ב-1929, עלה לארץ ב-1939, ונפטר בירושלים בסוף 2006. הוא פרסם למעלה משלושים ספרים, רובם בחקר הספרות העברית החדשה. ביניהם מונוגרפיות על מנדלי ועגנון, ספר מכונן על סיפורת "הגל החדש", מפעל מונומנטאלי בחמישה כרכים שהוקדם לחקר "הסיפורת העברית 1880-1980", והספר "זהות", שעניינו בחינת סוגיית הזהות היהודית בספרים שרובם לא נכתבו בעברית. את הספר תמונה קבוצתית, המוגש בזה לקוראים, הספיק שקד להכין בשנת חייו האחרונה, ובו איגד בכפיפה אחת מאמרים חדשים עם מאמרים שנדפסו בכתבי עת שונים אך נערכו כאן מחדש. המאמרים מצביעים על תהליכים רוחניים שונים שפקדו את החברה היהודית בתקופת המדינה, כפי שהם משתקפים בתרבות ישראל ובספרותה, ובראשם התמורות שהתחוללו ביחס אל סמלי יסוד כמו ירושלים, הכותל ומצדה, וביחס אל התנ"ך ואל המסורת הציונית. הספר כולל פרקים העוסקים במחזה ובמשחק התיאטרוני כדרך להידברות תרבותית בישראל, פרקים העוסקים בתופעות חברתיות ותרבותיות, פרקים מונוגרפיים, פרק מקיף על יצירות אוטוביוגרפיות וסמי-ביוגרפיות שראו אור משנות השמונים של המאה העשרים ועד לראשית המאה הנוכחית, פרקים שעיקרם ביקורת הביקורת הספרותית, משמאל ומימין. פרקי תמונה קבוצתית מאופיינים בתווי ההיכר של כתיבתו המחקרית של שקד: הם מעמיקים ומשכללים את הדיון בספרות העברית, על מופעיה הצורניים המיוחדים, ובתוך כך פותחים צוהר רחב להבנת תהליכים מרכזיים בהיסטוריה התרבותית הקולקטיבית שלנו. כולם מעידים על גישתו של חוקר מעורב, החותר בה בעת לראייה מקפת של החומר הנחקר, על יסוד החדירה לפרטי פרטיו, לביסוס עמדה רגשית, פוליטית ותרבותית ברורה ומחויבת.

הפרוזה השירית של הסופר יואל הופמן מתמיהה את קוראי הספרות העברית כבר עשרים וחמש שנה. היא מפליאה בחידתיות של עלילותיה המוסוות; בהומור המפתיע שהיא מייבאת מהמזרח הרחוק ומספרות הנונסנס; ובלשונה, שלהגיונה המומצא אין דומה בספרות העברית.

חוקרת הספרות רחל אלבק-גדרון מדובבת את הפרוזה הזו בקול ביקורתי המיוחד לה, באופן שהופך את חידת הופמן לשאלה עיונית עברית פוסט-מודרנית שאפשר אולי לכנותה ״הופמנית״. בשבעת פרקיו משוחח הספר בלשון ביקורתית משוכללת עם שפות הסיפור השונות שהפרוזה של הופמן ״משתמשת״ בהן: לשון השירה, חידות הקואן ומכתמי הזן, שפת התצלום המצוטט וסיפורי העלילה של גיבורי הופמן. זהו ספר ביקורת המעורר את קוראיו להמציא לעצמם אף הם שפת קריאה משל עצמם ביצירותיו של אחד הסופרים המעוררים ביותר בספרות העברית של זמננו.

יגאל שוורץ ותמר סתר

ד״ר רחל אלבק-גדרון היא מרצה בכירה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. היא מתמחה במחקר בין-תחומי המשלב פילוסופיה, ספרות ואמנות חזותית. בתחום זה הציעה בספרה המאה של המונאדות: לייבניץ והמודרניות של המאה העשרים (אוניברסיטת בר-אילן, 2007) דגם מונדולוגי לפשר תופעות פן-תרבותיות במודרניזם של המאה העשרים.

אלבק-גדרון שימשה פרופסור אורח במרכז טאובה לחקר היהדות שבאוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה; עמית מחקר באוניברסיטת אוסקה, יפן. בשנים האחרונות עסקה בחקר פרוזה עברית מודרנית בעבודותיהם של א״נ גנסין, אהרן אפלפלד, א״ב יהושע, רונית מטלון ועוד. הציגה סדרת עיונים עקרוניים ביצירתו של יואל הופמן על רקע סוגיות יסוד של הפואטיקה המערבית המודרנית של והפוסט-מודרנית לצד סוגיות מרכזיות במחשבה ובפואטיקה של המזרח הרחוק, בעיקר כפי שהתגבשה כאסתטיקה המקושרת לזן-בודהיזם יפני, ספרה השלישי האפשרי: מחקר מונוגרפי בעבודתו של יואל הופמן מציג מגוון רחב של קריאות ביצירת הופמן מתחום עיון זה. 

״לא כל שפה פיוטית של אמן מצדיקה את השאלה ״מהי המולדת״ שבה מדברים את שפתו. אף שלכל יצירה, או קבוצת יצירות של כותב אחד, יש מה שחוקרי הספרות נוטים לכנות ״פואטיקה״, הרי שלא כל יוצר מעורר את התחושה שהסובייקט-המדבר שלו הוא חידתי וייחודי כל כך, שניתן לומר על יצירתו שהיא ״שפה״, כלומר היא בעלת לקסיקון, תחביר, קונטקסט, אטימולוגיה ומסורת משל עצמה. יתרה מזו, השפה שמכוננת קבוצת היצירות של הופמן, נדמית כתוצר של ציוויליזציה שלמה ״אחרת״, ״שכנה״, הדומה בכל לציוויליזציה שלנו, אך גם שונה ממנה באופן לא מוגדר. נדמה שהיא תוצר של ״עולם אפשרי״ אחר. זו היא שפה ש״מדוברת״ ב״מולדת״ כלשהי, שמעוררת בנו רצון למפות ולתור אותה, לסקור את מוסדותיה וללמוד את חוקיה, גם אם לא בהכרח להגר אליה.״