״אתה מבין?" הוא שאל אותי. "כל מה שרציתי במשך מאתיים חמישים ומשהו ימים זה להגיע הביתה. ועכשיו, כשאני פה, אני לא מצליח להיות פה באמת."
אורי שב הביתה אחרי מילואים ממושכים ומגלה שמה שהיה פשוט ומוכר נראה לו עכשיו זר לחלוטין. קשה לו לשוב לאינטימיות עם בת הזוג, לשגרת היומיום המשפחתית, לדרישות של מקום העבודה ולציפיות הסביבה, כשהלב והראש עדיין שם, נושאים זיכרונות קשים, מתח ותחושת אשמה. הוא מתקשה למצוא בתוכו חמלה עצמית ותקווה.
נושאים אלה ואחרים, המוכרים עד כאב לכל מי ששב מהמלחמה ולכל אלה שחיכו לו בבית, נפרשים בסדרת שיחות שבועיות בין אורי לבין מי שהיה המטפל שלו בילדותו, וכעת משמש עבורו כמורה, מדריך וחבר. יחד הם נעים בין החוויות הטראומטיות לרגעי החיים הפשוטים, בין הנכונות לגעת בכאב לבין תחילתו של ריפוי.
הספר כתוב בטון אישי, כן ואנושי, ומשלב הומור עדין, רגישות ועומק טיפולי. לצד התיאורים הקשים מופיעה אמונה איתנה ביכולת לצמוח, למצוא שפה חדשה של קרבה, ולהפוך את הפצע למקום של חיבור ומשמעות. במילים אחרות, זהו סיפור על חזרה - לא רק מהמלחמה, אלא גם אל עצמך, אל האנשים שאתה אוהב, ואל החיים שצריך לבנות מחדש.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
