"לרגע הלב התעורר – הינה היא פה, הישועה. החייל עשה כמה צעדים מהירים אל היציאה, כבר מדמיין בעיני רוחו איך יצא לחופש. אך במרחק שתי פסיעות מהדלת גופו נחטף לפתע בפניקה בלתי־מוסברת, חייתית; ליבו הלם כמו ציפור בכלוב, נואשת להימלט אל האוויר הפתוח... לא היה זה פחד, אלא משהו גדול יותר – אימה עתיקה, קדמונית, שנשפכה מהתחנה אל הרחוב".
הספר לאן הולכים החיילים? – פרוטוקול היעלמות הוא מסע מטלטל בין מציאות לסיוט, בין זיכרון לשכחה ובין אלה החיים לאלה שלא שבו מן הקרב באמת. דרך התחנה המרכזית בתל אביב – מבוך בטון אפל שהופך לסמל של מדינה שלמה – נחשף סיפורה של נפש של לוחם, שנשחקה עד שקיפות. זהו רומן על חיילים שחזרו מהמלחמה אך נותרו כלואים בתוכה; על מערכת שממשיכה לנוע קדימה גם כשבניה נעלמים בין המסדרונות; ועל הקרב הארוך ביותר – הקרב להישאר נראה.
בשפה חדה, פיוטית ומצמררת הספר נע בין אלגוריה אפלה לדרמה אנושית כואבת וחושף כיצד טראומה אינה מסתיימת עם הפסקת האש. בין רציפים נטושים, חדרי חקירות, זיכרונות של אהבה מרוסקת ורגעים שבהם המציאות עצמה מתפוררת – עולה זעקה אחת ברורה: אסור לשכוח. זהו ספר על אנשים שהפכו לצללים בעודם בחיים ועל הניסיון הנואש להשיב להם קול, פנים ושם.
הספר הזה לא נולד מתוך רצון לספר סיפור של אדם אחד. הוא נולד מתוך צליל, קליק שיכול להישמע בחייו של כל אחד, שאחריו החיים כבר לא יהיו כפי שהיו.
כותב הספר הוא אדם פשוט: בן, אח, אב אוהב ולוחם מסור למולדתו ולעמו. זהו ספר הביכורים שלו
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
