דרך ארוכה עברה הילדה-שחקנית בקי (לימים רבקה גור) מאז הלכה עם סבתא נוסארת משכונת הפחים אל שוק מחנה יהודה ורקדה על במה מאולתרת, שלושה ארגזים, בעבור פרוטות מעטות. את הכישרון הדרמטי הזה היא תיעלה באמצעות רצונה העז להיות שחקנית, לקריירה מרשימה ועמוקה של סדרת תפקידים, למעלה ממאה, בתיאטראות השונים.

אבל זהו אינו ספר בנוסח "חוויותיי מן התיאטרון" או "חיי באמנות". עוצמתו של הספר הזה אינה נסמכת על אנקדוטות מחיי שחקנים או על משנה סדורה כלשהי. לא ולא. יופיו של הספר הזה נעוץ במקום אחר, ביסוד הדרמטי שבו, המעביר סיפור חיים. היסוד הדרמטי מושג על ידי החסכנות המילולית. זוהי פרוזה הכתובה דיאלוגים ומשפטים קצרים. סטקאטו תמציתי של חוויית הילדות, הבגרות והחיים הבוגרים עצמם של הכותבת, כשחקנית.

נדמה כאילו מעשה הסיפורת הזה שהוא ביוגרפי-ממוארי במהותו, מתחפש לתמונות מתוך מחזה משפחתי חזק. רוח התיאטרון שורה על הספר, גם אם אין הוא עוסק ישירות בחוויות התיאטרון אלא מתרכז בהתהוות האישיות הנשית החזקה של הדוברת מימי הילדות והלאה.

בסוף הספר מובא קובץ שירים טּוּריים, גם הם חסכניים, אפילו לאקוניים. שוב הסטקאטו הדיאלוגי, מעט המחזיק את המרובה. הזווית כאן שונה. הפרוזה מגוללת סיפור של ילדה שבאה ממשפחה עניה ורצתה להיות שחקנית ובעצם זו התגלמות של הגשמה עצמית, ואילו השירים מגלמים השלמה כלשהי והסתכלות על החיים מן הצד האחר שלהם. יש בהם הומור, תחושת החמצה, אבל הם בעיקר סוגרים את מעגל החיים רק על מנת לפותחו בקרוב מחדש; והחיים האלה שווים. באמת שווים. חיים יקרים.

אייל גורביץ

היה הייתה ילדה