מטמורפוזה בגן מאיר

הוֹרַדְתִּי אֶת הַיְּלָדִים
וְהָלַכְתִּי לִצְפּוֹת בָּהּ
שַׁפִּירִית אֲדֻמָּה
צִבְעָהּ אָדֹם וְעֵינֶיהָ גְּדוֹלוֹת
עֲסוּקוֹת בְּצַיִד מֵעַל מַיִם מְתוּקִים
כְּשֶׁתָּבוֹא הַשָּׁעָה תִּטְבֹּל אֶת בִּטְנָהּ
וְתוֹשִׁיט אֶת בֵּיצֶיהָ אֶל קַרְקָעִית אֲגַם
אֶשְׁכּוֹל טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי

מֵאָרִיג הַשַּׁחַר תִּטְוֶה בִּגְדֵי נִימְפָה רַכִּים
עַד הַיּוֹם בּוֹ תִּבְקַע את קְרוּם הַמַּיִם
לְהַטִּיל אֵימָתָהּ
עַל יַתּוּשׁ וּפַרְפַּר וּבִתִּי
תֵּעָלֵם מֵעֵינַי בִּמְעוּפָהּ אַחֲרֶיהָ

"את עצי הגן שותקים, ספר שיריו השני של נועם ציפורי אי אפשר להניח מהיד. זאת לא רק השפה, העולם או החוויה שהוא מעניק לשיריו – זאת תשומת הלב. שירים אלו מעוררים קשב דרוך אצל הקורא לחוש את פרטיו של היומיום. ציפורי מזמין אותנו להתבונן במלוא העמקות אל הצדדי, השולי והתפל (כביכול) ולברוא מתוכו את השיר. את פלא השגרה. זה יכול לקרות כשהוא מוריד את הילדים ליד גן מאיר ורואה לפתע את השפירית האדומה ויודע כי "כשתבוא השעה תטבול את בטנה ותושיט את ביציה אל קרקעית האגם"; זה יכול להתרחש באמצע קונצרט כאשר הסדרנית מבקשת שיחכה עד ההפסקה והוא מבקש להסתפק רק "בְּרַחַשׁ כִּוּוּן הַכֵּלִים מִן הַגְּזֻזְטְרָה, נְיָר סֻכָּרִיָּה, צִיּוּץ פְּקָק, שִׁעוּל, מַשֶּׁהוּ"; זה יכול להופיע בבית, במעמקי חדר השינה, כאשר "צְעִיפֵךְ טוֹרֵד אֶת נַחַת אֲרוֹנִי / מְגֵרָה נִבְלֶמֶת בּוֹ וּלְצִדִּי / שַׁלְהֶבֶת קָיִץ יְהִירָה / מַשִּׁילָה סוֹדוֹת / מִצַּוָּארֵךְ"; וכן בחושניות העזה של סוף היום כאשר "גּוּפִי נִטְבַּל בְּמֵי-הַלַּיְלָה / כּוֹכָבִים רַבִּים / כּוֹכָב נוֹפֵל / אֶחָד". 'עצי הגן שותקים' הינו ספר שירה נדיר בעומקו. זאת שירה מלאת יופי, מסתורין ומתח – שירה אשר גואלת את הקורא מבהייתו בעולם ובדרך מיוחדת כורָה עבורו צליל חדש, צליל נפלא וצלול מאוד: שירת היומיום." - יקיר בן-משה