"מחלת יבשה" הוא נדבך חדש ומלא יופי ביצירתה של ריטה קוגן. קוגן פרצה בשנים האחרונות לתודעת קהל קוראי השירה בישראל בזכות שני ספריה הראשונים ובזכות פרסומיה הרבים בכתבי עת ספרותיים שונים וכן מעל דפי "תרבות וספרות" של עיתון הארץ. ספרה החדש הוא רגע מכריע ביצירתה: זהו הרגע שבו מתממשת ההבטחה שהיתה גלומה בספריה הראשונים, והמשוררת מתגלה בו במלוא בשלותה הפואטית והאנושית. קוגן שולטת שליטה ללא־מצרים במלאכת השיר, בין שהיא עושה שימוש בקונוונציות קלאסיות ובין שהיא מניחה רק ל"רוח הרפאים" שלהן לרחף מעל השיר, אם לצטט את הגדרתו הקלאסית של ת"ס אליוט לשירה הכתובה במשקל חופשי. שירי הספר נעים בין יצירות לוקאליות מאוד, המעלות על נס את יופיים-כיעורם של רחובות תל אביב ועושות להן מעין מיתיזציה שירית, לבין יצירות אוניברסליסטיות מובהקות, העוסקות בשאלות "גדולות" ועל-זמניות כדוגמת טבעה של אמנות השירה, תלאותיה (ושבחה) של ההגירה, מהותו של היופי, ומצב האדם בראשיתו של האלף החדש.
דורי מנור

שַׁיטִ

אֶאֱטֹם אֶת הַבַּיִת מִפְּנֵי הַמַּחְשָׁךְ,
כִּי גָּדוֹל הַמַּחְשָׁךְ וְהַבַּיִת קָט,
וְהַמַּיִם עוֹלִים, וְהַגֶּשֶׁם נִמְשָׁךְ,
וְהַבַּיִת נִתָּק וְשָׁט.

וְעִמּוֹ הָעוֹרְבִים, הַתֻּכִּים, הַיּוֹנִים,
הָעֵצִים בַּמִּרְפֶּסֶת הַמְּטֻלָאָה,
וְעִמּוֹ הַנָּמִים, שְׁחֹרִים־לְבָנִים –
חֲתַלְתּוּלִים אַרְבָּעָה.

כַּפּוֹתַי מֻנָּחוֹת עַל תַּנּוּר מְלֹהָט,
כַּפּוֹתֵיהֶם אֶת הַכֶּסֶת לָשׁוֹת,
וְהַבַּיִת הַקָּט, הַשּׁוֹקֵט, שָׁט
בֵּין יַמִּים לְבֵין יַבָּשׁוֹת.