מאזניים - מסורת

פתח הדבר לגיליון הקודם נפתח בציטוט מ"סיפור הפרברים". כיוון שנושא הגיליון הזה הוא מסורת, אפשר לייסד מסורת ולהתחיל בציטוט ממחזמר נוסף: "כנר על הגג". בסרט "הערת שוליים", שבמרכזו מתח בין אב לבנו הנסב בין השאר על זיקתם למסורת, המשפחה הולכת לצפות ב"כנר על הגג" בתיאטרון הקאמרי. המצלמה מתמקדת באב המובס, אליעזר שקולניק, צופה בטֶביה החולב סועד מרורים מבנותיו. אחר כך, במונית, אליעזר מפזם את פזמון השיר הראשון, "מסורת, מסורת..." הנמשל ברור: כשם שטביה אינו מצליח להשאיר את בנותיו תחת כנפי המסורת היהודית, אליעזר אינו מצליח להעביר לבנו אוריאל את מסורתו בתלמוד; והשיר "מסורת" לכאורה מעלה את המסורת על נס, אך בפועל לועג לה. "אז עכשיו בטח תשאלו: איך התחילה המסורת הזאת? אני אגיד לכם: אין לי מושג. 'מה?' אבל זאת מסורת" (בתרגום דן אלמגור).

מסורת – דתית, אומנותית, משפחתית, קהילתית – היא נושא טעון. לעיתים היא נטל, אך קשה להתנער ממנה או להודות שאינך מכיר אותה, מחשש שלא תוערך במעגל הקשור אליה. היא נראית מיושנת, אך קשה להפיק משהו בעל ערך בלי להתייחס אליה. בד בבד מרחף החשש מהיום שבו תהפוך אתה למסורת, לנחלת העבר, ותתכסה אבק – וזה עוד עדיף מהתעלמות, משכחה בעודך פעיל. כאמרה הנדושה על דתל"שים שרוצים שילדיהם יהיו דתל"שים, יוצרים רבים נרתעים מהתואר "מסורתי", אך חוששים מהאפשרות שהמסורת שממנה צמחו תישכח. אולי בגלל המתחים האלה התקשיתי למצוא יוצרים שיכתבו על מסורת.

ת"ס אליוט, במסתו הנודעת "המסורת והכישרון האינדיווידואלי", כתב: "החוש ההיסטורי כופה על האדם לכתוב כשכל עצמותיו אומרות לא רק את דבר דורו שלו, אלא מתוך תחושה כי לכל ספרות אירופה, מהומרוס ואילך, ובכלל זה לכל הספרות של ארצו, יש קיום סימולטני, והיא יוצרת סדר סימולטני. החוש ההיסטורי הזה, שהוא חוש העל־זמני וחוש הזמני ושניהם כאחד, הוא אשר הופך את הכותב למסורתי, והוא־הוא הגורם לכותב להיות מודע באופן חריף ביותר למקומו בזמן, לעכשוויותו" (בתרגום אלינוער ברגר). אבל באיזו מידה אפשר לצפות למודעוּת כזאת בספרות זמננו, כשהתמצאות במקורותיה נתפסת דתית או מיושנת? כשמחצית המנהלים ב"צומת ספרים" אינם יודעים מיהו דויד גרוסמן? כשהקאנון מבוזר או מת?

המוות, במקרה או לא, הוא שהתחיל בכל זאת להעמיד את מדור המסורת בגיליון על רגליו. אילה לרנר, בפרסום ביכורים הפותח את המדור, מגוללת דרך הפרידה הטרייה מאביה את הפרידה הבלתי נגמרת מהמסורת החרדית שבה גדלה. ליאור וינשטיין, במסה החותמת את המדור, מתאר פרידה מאישה קרובה בעזרת מסורות חלופיות למסורת הביוגרפית: מסורת השירה העברית ומסורת ההתנתקות מגוף, מזמן ומפרטים שהספרות מאפשרת. ברוח דומה אורי שגב נפרדת מטלי לטוביצקי, מורתה הראשונה לספרות – "ראשונה" במובן שיצרה בה גילוי ראשוני, מהותי, כלפי המסורת הספרותית. נועה שטרן אחיפז נפרדת מהמסורת הפנטסטית שנרקמה במשפחתה סביב מנחם בגין. ג'ודי עדיני מהרהרת במסורות גופניות, חברתיות, בעודה בהיריון עם בנה הבכור.

בחזרה למסורת הספרות העברית, תרגומו של רועי שניידר ללוח הרביעי בעלילות גילגמש משלב בין מסורת מדעית־ארכאולוגית בטקסטים עתיקים ובין מסורת השירה העברית החדשה. בשונה ממקצת קודמיו, בראשם שאול טשרניחובסקי, לא עיבד שניידר את החזרות המייגעות ואת הלקונות בנוסח ששרד. בד בבד, בשונה מהתרגומים המדעיים, נשקל תרגומו במשקל הסילבו־טוני הרווח בשירה העברית מתקופת התחייה ואילך. הצורה המודרנית לאפוס גורמת לברירת המחדל הארכאולוגית להיראות כבחירה שירית: בכל פעם שגילגמש ואנכידו אמורים לדבר על הפואנטה, על מהות החלום, הם מושתקים ב"לקונה" – עד שהרגש מתפרץ סוף־סוף מגילגמש, והשניים מסיימים את הדברים בדריכות דרמטית. משחק מרתק לא פחות (ובעיקר מצחיק) בלשון המסורת נמצא גם בסיפורו של יעקב צ' מאיר הבנוי במתכונת שבחי חסידים. לא רק לנימה האירונית שם כדאי לשים לב, כי אם גם למבנה הסיפור – למה שהופך אותו לסיפור ולא לאוסף אנקדוטות. אם תקראו בסיפור פעם נוספת, ומאחורי הזיכרון הראשון מהרב יהדהד הזיכרון האחרון, תצטייר דמות הרב באופן מעניין ומורכב מכפי שהצטיירה תחילה.

עוד אני כותב את המילה "מורכב", וכבר ניצב לפניי מורי ז"ל, עמינדב דיקמן, שסלד ממילה זו. "הדור שלכם התחיל לומר 'מורכב' על כל דבר, במקום 'מסובך', 'עשיר', 'בעייתי'", היה אומר. דיקמן, שנפטר לפני ארבע שנים, נודע בעיקר בזכות תרגומיו וחיבוריו על מסורת התרגום לעברית. ואולם המעיינים ביצירות אלו, ובפרט שומעי לקחוֹ באוניברסיטה העברית ובמסגרות אחרות, יודעים שהשקיע מאמץ רב בהיכרות עם נבכי הלשון העברית ובטיפוחה. פרט להיותו חבר האקדמיה ללשון העברית התבטא דיקמן רבות בענייני לשוננו, ובגיליון זה ניתנה לי הזכות להביא מפירותיו בתחום זה. הראשון הוא תרגום של עדו ניצן לערך אנציקלופדי שדיקמן פרסם ב־2013 על לשון השירה העברית החדשה. למיטב ידיעתי זה הניסיון היחיד לסקירה רוחבית של הנושא, ואף שאפשר להתווכח איתו – אני עשיתי זאת בחייו, בייחוד על כך שלא כלל נשים – זהו טקסט־יסוד חשוב למשוררים ולאוהבי השירה העברית שמסורתהּ חשובה להם. כמו כן נכללת כאן הרצאה מ־2008 על יחסי ביאליק והעברית המשקפת בזעיר אנפין כמה מהשקפותיו של דיקמן בתחום הלשון.

בתחומי מסורת ספרותנו מתפרסמים גם שני מכתבים מאת נתן אלתרמן ונתן זך, באדיבות מכון גנזים, וכן שלוש מסות: נורית גוברין כתבה על קשיי ביסוס המסורת הספרותית בתקופת התחייה; אביעד מרקוביץ כתב על גלגולי המושג "מסורת" ביהדות; ושי פורסטנברג הציג גישות חדשות של משוררי זמננו לספרות חז"ל. ומחוץ למסורת – מיטב היצירות בשירה ובפרוזה שקיבלנו אחרי חתימת הגיליון הקודם.

ועוד רז אחד לכם אתוודה. נדמה לי שהגיליון הזה חריג בשני תחומים: ראשית בפער השנים בין משתתפיו החיים, מנורית גוברין (ילידת 1935) עד אורי שגב (ילידת 2002); ושנית בכך שיותר ממחצית הכותבים, 16 מתוך 29, נולדו אחרי 1990. אף שמצב זה נוצר בלי כוונה, לפי היצירות שנשלחו, הוא הפוך מהמגמה הרווחת בספרותנו – וזה מטריד אותי. כמעט בכל הבמות הספרותיות בישראל (הוצאות ספרים, מוספי ספרות, כתבי עת) מיעוט שבמיעוט הכותבים נולד בשנות התשעים והלאה. נפוץ בתקשורת דגם הריאיון עם "סופר מתחיל ומבטיח" בן 37, ובמקרה הטוב הכרזה על "כוכב חדש בשירה העברית" בן 35. בגיל 36, גילם של ילידי 1990, גרוסמן כבר היה אחרי עיין ערך: אהבה ועל סף ספר הדקדוק הפנימי; עוז היה אחרי מיכאל שלי; יהושע היה אחרי סיפוריו הגדולים. יש בישראל צעירים – אלה שלא הלכו לתסריטאות או לסטנדאפ – שכותבים כיום ברמה הזאת. קצתם משתתפים בגיליון הזה, והלוואי שאחרים ישתתפו בבאים. לצד החובה לכבד את המסורת ואת הוותיקים, בלי צעירים לא יהיה המשך למסורת.

תודה לכותבים, לכל העושים במלאכה מטעם אגודת הסופרים, לתמר מרין העורכת לצידי וליעל ניר, עורכת הלשון. תודה לשירלי אגוזי שהתירה לי לפרסם מכּתבי עמינדב דיקמן, לנתן סלור על פרסום המכתב של אלתרמן ולשרה אביטל על פרסום המכתב של זך (ולמכון גנזים). תודה לרוני סומק שתרם לכריכה את איוריו לארבעה קובעי מסורת בשירה העברית – מסורת שבעיני רבים הוא ממשיכהּ. תודה למי שעוד קורא.

עומר ולדמן