לשם אני הולכת הוא ספר מרַפא. לכאורה נושאו טורד שלווה: המשוררת מזמינה אותנו להיות עדים לשיחות שהיא מנהלת עם יקירי נפשה שמתו. האובדן שבחיי אדם הוא נושא קלאסי, טעון וכבד, אך שיחותיה של דגן עם המתים הן שיחות חיות ביותר, שמטפלות בכאב, בכעס ובגעגוע באופן מעורר השתאות.
כתיבתה היא כתיבה מתבוננת ורצופת תובנות, ועם זאת לעולם לא מרוחקת; גם כשהדוברת חשופה וכואבת, דיבורה עדיין אינטימי, ישיר ורענן. שפתה של דגן קשובה להדהודי הקול העברי ומשמעיו, ועם זאת שירתה היא קודם כול שירה משוחחת, קלילה, מידבקת. רוח השיחה שבשירים כה טבעית ונגישה, שהקורא נסחף בנקל אל הדיאלוגיוּת הקולחת שלה, ולוקח בה חלק דרך חייו שלו.
הכאב העובר כחוט השני בספר לעולם אינו מוצהר ומוכרז – ולא בכדי. דגן מפוגגת את כובדו הטעון של האובדן כדי לדבר אותו, והדיאלוג, האירוניה וההומור הופכים בידיה לכלים רבי עוצמה, שבעזרתם היא מתווה לנו בשיריה דרך להתמודדות עם הפרידה. "הַמָּוֶת שֶׁלְּךָ הוּא הַחַיִּים שֶׁלִּי עַכְשָׁו", אומרת דגן לבנה המת בראשיתו של המסע הנפשי־ספרותי שהיא עורכת בספר, אך במהלכו מושגת הטרנפורמציה הרגשית של הריפוי.
כותרת הספר נושאת כבקליפת אגוז את הדו־משמעות האירונית, העוברת כחוט השני בשירים; המשוררת מכריזה שהיא הולכת לאן שכולנו הולכים – כביכול אל הקץ הבלתי נמנע; אך בשיר הסיום מתברר כי מחוז חפצה הוא דווקא החיים:
אַתְּ כְּבָר מְסֻדֶּרֶת, אִמָּא,
עִם אֱלֹהִים וְעִם כָּל הָרוּחוֹת.
אַתְּ כְּבָר חָיִית.
רוֹאָה אֶת הָאוֹרוֹת בַּמֶּרְחָק?
כָּךְ מְנַצְנְצִים חַיִּים שֶׁלֹּא נֶחְיוּ עֲדַיִן.
לְשָׁם אֲנִי הוֹלֶכֶת.
א"א
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 
