בגיל עשר התייתמתי מהוריי. סלדתי מרחמים, ראיתי באובדן חולשה ומוגבלות ורציתי בכל כוחי להרחיק את הכאב. לא הבנתי עד כמה הוא קרוב אליי, עד שאט אט התמלאתי חורים בעצמי.
לימים הבנתי שאני חייבת לעצור. להרגיש את עצמי, להכיר בחורים ולהחליט איך אני מביטה בהם: כנקודות אור, כפתחים לנשימה או כחורים שמרוקנים אותי ומטביעים את נשמתי. בחרתי לנשום דרכם, לכבד אותם ולתת להם מקום, בתקווה שאולי יום אחד יגלידו. ידעתי שיותירו צלקות, והתפללתי שיהיו עדינות, כאלה שאוכל להביט בהן בלי להיבהל.
יש עוגיות, יש ספרים, חסר רק קפה. המשך גלישה מהווה 