"גדלנו בעודנו מלקטים פירורי תשומת לב, מתדפקים על דלתות חברתיות סגורות וחולמים על עתיד של טירוף צעיר שמעולם לא הגיע, נואשים למגע, מתחננים לאהבה. חשבנו שאם רק נשיל את הזרות, את המבטא, את ההורים והעבר, העתיד הזה יתממש סוף־סוף."

קוסטיה עלה לישראל מברית המועצות בעליה הגדולה של שנות ה־90, יחד עם משפחתו ועוד מיליון עולים. כעת, קוסטיה בן ה־30 עובד באתר הכרויות דיסקרטיות. הוא שונא את עבודתו, את רווקותו ולפעמים גם את עצמו. הוא גדל כישראלי אך מרגיש תלוש וזר, וגרוע מזה — מאשים בכך את עצמו ואת משפחתו. משבר הזהות הרוסי־ישראלי האופייני לבני דורו לא פסח גם עליו. בוקר אחד מודיעים לו, שאביו, ארתור, כנר המתפרנס משמירה, נאסף על ידי מד"א כשהוא משתולל בכביש בעודו מחווה באוויר תנועות נגינה בכינור. קוסטיה, אמו ואחיו, נחלצים לעזרת ארתור, שמאותו רגע מתקשר רק באמצעות נגינה בכינורו הישן. הם נאלצים להסיעו לפארק כדי שיוכל לנגן, והווירטואוז הזקן הופך לסיפור תקשורתי גדול המטלטל את חייהם של כל בני המשפחה.

במהלך הספר, השזור בגיחות אל העבר הקרוב והרחוק, נחשף קולם הפנימי של ארבעה דורות מהגרים, שעד כה היו לא יותר משבלונות בהוויה הישראלית: הרוסי האלים המתמודד עם עברו; הרוסיה היפה שיהדותה מוטלת בספק; ההורים והסבים המוחלים על כבודם כדי לפרנס ולהשתלב בחברה. ההגירה לשה את הדמויות, מעצבת את זיכרונותיהן, מכוונת את חייהן גם בלי שתיתנה על כך את הדעת. הן מלאות זעם ונקמה מול ניסיון נואש להתאקלם — ניסיון לדחייה מוחלטת של הזהות הרוסית, ורדיפה נואשת אחר תחושת בית.

בשפה עשירה, ססגונית ושופעת הומור עצמי, מבקש שריון צלילים לתת הצצה אינטימית ראשונה מסוגה בספרות הישראלית, לחייהם, לחלומותיהם, למניעיהם ולמאווייהם של מהגרי שנות ה־90.

מקס פריידין, סופר, תסריטאי ועורך וידיאו, בן 34, עלה לישראל בשנת 1990. "שריון צלילים", רומן אוטוביוגרפי במהותו, הוא ספרו הראשון שיוצא לאור.