"שבויה בעגינותה" הוא סיפורה של מירה – אשה צעירה שבעלה החייל, עמיעד, נפל בשבי האויב במהלך פעילות צבאית. הסיפור מובא ברובו ועיקרו מנקודת-המבט של מירה, האשה השבויה בעגינותה.

בעת שבעלה נשבה היא היתה בתחילת הריונה. הילד שהיא יולדת נולד עם מום ונפטר זמן קצר לאחר לידתו. מירה אינה חזקה דיה כדי להתמודד עם אבדן הילד ושוקעת לתוך ערפול חושים שמוחק מתודעתה שלוש שנים.

היא מתעוררת למציאות אחרת ונוכחת ששביו של בעלה הפך אותו לנכס לאומי וכי היא, כאשתו, נמצאת במוקד התעניינות הציבור.

את המשמעות המרה של אדם שאבדו עקבותיו מיצגים בסיפור הורי בעלה – זוג מבוגר, ניצולי שואה, שעמיעד הוא בנם היחיד.

הצצה למקום שביו של עמיעד ומעט מחיי-השבי שלו, מתאפשרת באמצעות עיתונאי אוסטרלי שהותר לו לפגוש ולראיין את "השבוי הציוני".

הוא מקבל מידי עמיעד צרור מכתבים שנכתבו למירה, אבל נמסרים לה לאחר שנים מספר, מאוחר מכדי שהם יהיו אותנטיים או רלוונטיים.

"שבויה בעגינותה הוא רומן מרתק. במרכזו סיפורה של אישה צעירה שבעלה מוחזק בשבי האויב וחייה מתנהלים בשני מעגלים – במעגל האחד התמודדות עם בדידות, עם תשוקה לילד, עם מכתבים של הבעל השבוי ועם עמדת החברה הישראלית שרואה בה סמל לאומי. במעגל האחר – נסיונותיה ליצור שיח עם פועל ערבי זקן ועם בנו הסטודנט, מתוך אמונה שכך תוכל להבין את דרך חשיבתם של המחזיקים בבעלה. שני המעגלים טווים מארג של מערכות יחסים מורכבות שמתוכם מצטיירת אישיות רבת עוצמה. לשון הכתיבה של הרומן הוא מעשה אמנות מורכב – לשון עשירה, מטפורית וזורמת – המצליחה להעביר רגשות, לבנות דיאלוגים חדים, ועוזרת לצלול לנפשה של מירה, השבויה בעגינותה."

ד"ר יעל מרכוס

מחברת הספר "אפקטים קומיים וסאטיריים בלשון הספרות"

"שבויה בעגינותה" הוא ספרה השני של רות בן צבי. קדם לו ספרה "...וגם ביתא כבר איננה".