לבטים רבים ליוו אותי לאורך שנים רבות עד שהתיישבתי לכתוב את "אררט" לאחר הגיעי לגיל שבעים. פעמים רבות עצרתי בעת הכתיבה ושאלתי את עצמי: למה? לא אפתיע אתכם אם אומר, כי אין לי על כך תשובה ברורה.

מעולם לא כתבתי או דיברתי על הקשר שלי עם משפחתי, ובעיקר עם אחיו של אבי, אברהם שלונסקי. מעולם לא התראיינתי לתקשורת בכל הקשור למשפחה, אם כי ביקשו זאת ממני מכל כלי-התקשורת, שהייתי חלק מהם יותר מעשרים שנה. מעולם לא דיברתי או כתבתי על חוויותי ממאות מיפגשים עם אברהם בערבי "צוותא" המרתקים שבהם ישבתי פְּעוּר-אוזן, בהצגות בכורה רבות, בימים הרבים של שהותי בביתם של אברהם ומירה אשתו בגורדון 50 בתל-אביב, במיפגשים אוזן-אל-אוזן בארץ ובחו"ל, ובשיחות לילה ארוכות בביתו אחרי מותה של מירה בשנות בדידותו העצובות.

מעולם לא דיברתי או כתבתי על אבא-אמא ואהבתם המיוחדת.

לא סיפרתי, כי אולי בעומק לבי הסתתר הרצון לכתוב ביום מן הימים את "אררט". ובסופו של דבר בחרתי להעלות על הכתב בהווה, כאן ועכשיו, את סיפור חייהם של אנשי-רוח אשר באו לארץ מתוך אמונה ויצרו בה עולם-רוח חדש. כך יצרתי אפשרות – לכם ולעצמי – להתוודע מחדש אל לאנשים האלה בתקופה מרתקת של התחלה חדשה כאן אחרי עזיבת הבית בחו"ל, בימי העלייה השלישית הדלה בחומר והעשירה ברוח, יוצרת שפה עברית במובנה התרבותי הרחב – חיה ותוססת – והקדשת החיים למענה; ומעל לכל – אהבה ללא תנאי לארץ ולאנשיה, ללשון ולשירה העברית.

בחרתי בכתיבתי לשחזר חוויה עצומה של חיים במחיצת בני התקופה, ובעיקר בני משפחתי, שפעלו במוקד החיים החדשים. העדפתי לספר כאן על אנשים, שחיו ופעלו בארץ, ולהציגם בשמותיהם ולא בשמות שְאוּלים, כי כך סופרו לי הדברים.

זה סיפור חייה של חבורת אמנים צעירים ויפי-רוח - דמויות מן החיים - שנאבקו בנחישות למען יצירת חיים מלאי תרבות ואהבה גדולה לעברית, גם אם הדבר כרוך היה במיתקפה מוחצת על אנשי הדור המבוגר.

זהו סיפור החיים כאן בתקופה של מצוקה וחווייה רוחנית עמוקה בימים של יציקת אבני-היסוד לחיים בארץ.

זהו סיפורה של משפחת שלונסקי מיום הגיע שלושת האחים - דב, אברהם ופניה - לארץ בשנת 1921, ולאחר מכן גם אבא-אמא שלהם; התאבדותה של לוסיה, אשתו הראשונה של אברהם, בשנת 1953; מותו של האח הבכור דב בשנת 1947; ועד מותם בשנת 1970 של נתן אלתרמן, לאה גולדברג ומירה אשתו השנייה של אברהם.

יונתן שלונסקי

אררט