הספר הוא עדות אישית, כואבת וחשופה של אילן בכר, לוחם צעיר שנפצע אנושות באירוע מיקוש בבקעת הירדן באפריל 1974, שבו נהרגו חמישה מחבריו. הפציעה הקשה – כוויות נרחבות, שבר בגב, עשרות ניתוחים ושיקום ארוך – מסמנת עבורו לידה מחדש, אך גם קו שבר עמוק בנפש. הגוף מחלים בהדרגה, אך הנפש נותרת פצועה.

הספר מתאר בפירוט מטלטל את ימי האשפוז בתל השומר: הכאב הבלתי פוסק, החרדה מהניתוחים, התלות המוחלטת בצוות הרפואי, רגעי אנושיות וחסד לצד השפלות וחוסר אונים, והמפגש הראשון עם המראה – עם זהות גופנית חדשה ומצולקת. לצד זאת נרקמים קשרי אחווה בין פצועים, דמויות של אחיות ורופאים, ובני משפחה שמחזיקים אותו בחיים.

עם השחרור מבית החולים ותחילת החיים האזרחיים, מתברר שהמלחמה האמיתית רק החלה. הלם הקרב מתבטא בהתקפי חרדה קשים, תחושת חנק, פחד ממקומות סגורים, מבתי חולים ומהמוות עצמו. במשך שנים הוא מנסה “לחיות כרגיל”: לימודים, זוגיות, נישואים, אבהות, קריירה מצליחה בעיתונות – אך במקביל חי חיים כפולים, שבהם הזיכרון, האשמה על מי שנשאר בחיים, והפחד המתמיד צפים שוב ושוב.

הספר מתאר גם את ההתמודדות עם כעס ונקמה, את המעורבות הזמנית בפעילות ביטחונית, ואת הניסיון להדחיק את הפצע הנפשי באמצעות עשייה אינטנסיבית. רק בשלב מאוחר מגיע רגע ההכרה: הוא אינו “משתגע”, אלא נושא פוסט־טראומה לא מטופלת.

זהו ספר על הישרדות – לא רק של הגוף, אלא של הנפש; על מחיר המלחמה שאינו נגמר עם הפסקת האש; ועל הדרך הארוכה, המפחידה וההכרחית להכיר בפצע, לתת לו שם, ולבקש עזרה. ספר כן, אמיץ ומטלטל על כאב, אהבה, אשמה, וחיפוש מתמשך אחרי חיים שלמים יותר.

אילן בכר

בין צעקה לזעקה