עמי נשוי באושר לאשתו רחלי זה 55 שנה. בשנים האחרונות רחלי לוקה בדמנציה קשה והעולם השלם והמאושר שבנו יחד מתפרק. עמי לוקח על עצמו לטפל באשתו בביתם אולם מצבה מחמיר והולך וחייו של עמי מתהפכים. הוא ממוקד 24 שעות ביממה בעזרה לאשתו האהובה אבל הוא מרגיש שהוא מתחיל לפגוע בבריאותו שלו בעוד מצבה שלה מחמיר והולך.

עמי מחליט לקחת עזרה ושוקל שתי אפשרויות. האחת להכניס לביתם מטפלת זרה שתגור אתם ותטפל ברחלי והשניה להעביר את אשתו למחלקה סיעודית בבית אבות. לאחר בחינה מעמיקה של כל אחת מאפשרויות אלה, כולל קבלת מידע מקיף מבני זוג אחרים שהתמודדו עם המצב הזה, הוא בוחר באפשרות השניה לאחר שהבין שפתרון זה עדיף גם לאשתו וגם לו.

אולם החלטה לחוד וביצוע לחוד. הוא מתקשה עד מאד להוציא את אשתו האהובה מהבית עד שלילה אחד, מיני לילות רבים בהם היא גירשה אותו מהבית, הוא יושב על ספסל ציבורי ליד ביתו ומחליט סופית להוציא את תוכניתו אל הפעל ויהי מה. "להוציא או לא להוציא" על משקל "להיות או לא להיות" הופך להיות "להוציא", היינו "להיות" פשוטו כמשמעו וכבר למחרת הוא מתחיל במימוש תוכניתו הלכה למעשה לאחר שהוא מעדכן את ילדיו אשר תומכים בהחלטתו בלב שלם.

במחלקה הסיעודית עמי נחשף לעולם חדש שלא הכיר. מדימוי מוקדם של מקום לא נעים עד מפחיד הוא מהר נוכח לדעת שבמחלקה מתנהלים חיים שוקקים בהם נוטלים חלק הן הדיירים והן צוותי המטפלים השונים. האינטראקציה בין המטופלים למטפלים קוסמת לו. הוא מבקר את רחלי מדי יום, נשאב כולו לפעילות הרוחשת שם והופך בורג מרכזי בסיוע לשני הצדדים. בית האחווה הופך לביתו השני ואפשר לומר- לביתו הראשון שכן ביתו המקורי ריק וחסר נשמה בעוד ש"בית האחווה" חי, תוסס ומציף את כל השוהים בו באווירה של אחווה בין בני אדם להם ייעוד משותף של אכפתיות, תמיכה ואמפתיה.

עמי מסייע למנהלת המוסד החדשה במימוש חזונה להפוך את בית האבות לרשת ארצית גדולה שתפיץ את בשורתה במדינה כולה. בדרך למימוש החזון הם נתקלים בקשיים לא מעטים אולם מצליחים להתגבר עליהם בכוח המוטיבציה, שיתוף הפעולה והאמונה בדרך.

הוצאת יניב

בית האחווה