במרכזה של הנובלה פקיד קבלה אפרורי וגלמוד, אשר נלקח בשעת בוקר מוקדמת לתחנת המשטרה ומואשם באונס אכזרי של תיירת בריטית. בחקירתו יטען את מה שעתיד לטלטל את אמות הסיפים של הארץ, כי היה המקרה לא אחר מ"ליל אהבים נצחי".

מה קרה בשעת לילה מאוחרת בבית המלון שבו עבד יותר מעשרים שנה? מיהי האישה המסתורית, נערה אפופת אלכוהול, ישות סתרים חמקמקה, שאותה ליווה לחדרה ושנכנסה לחייו ברכותה הנפשעת?

מתוך מתקן כליאה רווי אלימות הנמסר בגוף ראשון, נשפכת בסחרחרה כל השתלשלות האירועים בזרם אסוציאטיבי חסר נשימה, באקסטזה נואשת, היודעת את סופה הטרגי מראש. הווידוי של הנאשם, האוחז בחפותו "אני אולי מאהב כושל אבל בטח לא אנס", הופך למעין חזון דיסטופי הנרקם בתודעה גברית, יצרית ופרועה, שניתקת משפיותה או אולי מגיעה לשיא פיקחותה המטהרת בהינתן גזר הדין.

"אתה אנס, איננו אחיך, מה יש לפושע נתעב ללמדנו? זהו, בדיוק, שאם לאחד כמוני זה קרה, זכר, עבש וצנום, פקיד קבלה אפור, חסר עורמה, בעל גוון עור ממוצע, שמעולם לא נחשד כצייד פוטנציאלי, אז אתם החסונים והיפים, שגילמתם עבורי את פאר היצירה הגברית, כנראה הבאים בתור. חבל שלא עמדתם לצידי כחטיבה אחת, הרי הייתם חיילים פעם... אלפי שנים! מגינים בחירוף נפש על מולדת ויבשות. מה זה עבורכם שלד אדם רפוי? תשמעו את קולן הצווחני מחוץ למתקן הכליאה. אלו אותן נשים יפות שאת קולן הערצתי בלילות הארוכים שהאזנתי ל"אומני השירה מנירנברג", ושיוויתי לדמותן רוח עליונה, נשגבת! ועכשיו זוהי אופרה אחרת, פלנטה אחרת. הייתכן שנותרתי הגבר האחרון... מדמם... שריד בל אנושי, בכוכב הלסבי המופרע הזה, האלים? "מווות! מווות, מווווווות לאנס!".

שגיא בניטה, לשעבר כתב תרבות ומבקר טלוויזיה בעיתון "העיר" תל אביב, סופר צללים ופקיד לילה מזדמן. וידויו של אנס הוא ספרו הראשון.