n":[["$","div",null,{"className":"h-5 w-24 rounded bg-ev-bg-card-subtle animate-pulse"}],["$","div",null,{"className":"h-10 w-full rounded-full bg-ev-bg-card-subtle animate-pulse"}],["$","div",null,{"className":"h-10 w-full rounded-full bg-ev-bg-card-subtle animate-pulse"}]]}]]}],["$","div",null,{"className":"h-px w-full bg-ev-border-subtle"}]]}] 49:T80b,

שרה רובנס (זייצוב) נולדה בשנת 1926. בשנת 2023 יצא לאור ספר הביכורים שלה. תשעים ושש שנים אחרי שנולדה, עשרים ושש שנים אחרי שכתבה אותו ושבע־עשרה שנים אחרי שנפטרה.
בכתב יד מסודר ועגול היא תיארה בדיוק מופתי את הקולות, הניחוחות וטעמי ילדותה. ומה בסך הכול היא רצתה?
לגדול בשקט, לרוץ בין הפרחים, לאסוף אצטרובלים ולחלום שהיא גיבורה באחד מהספרים שאימה הבריחה מאוקראינה הרחוקה.
זה לא היה פשוט. הפרנסה הייתה קשה, המושבה הייתה קטנה, המדינה עוד לא הייתה שייכת לנו, והאויבים מרים וחזקים.
אבל מדינה שחייבת לקום – קמה. כל האנשים סביבה התגייסו למען מטרה זו. ההורים, השכנים, ילדי השכנים. היא זכתה לראות את בן־גוריון עושה את עמידת הראש המפורסמת שלו, להכיר את תל־אביב בימיה הראשונים, לקנות בצרכנייה ולטעום גזוז.
שרה חיה בזמנים של מילים כמו פרימוס ובדים כמו קומבאז', כששיירות של גמלים חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה. היא כתבה בשפה שכבר לא מדברים בה היום. עברית, אבל אחרת. עם ריח אחר. עם טעם מתוק ונוסטלגי שקיים בנו למרות שלא היינו שם.
והזמנים בילדותה היו קשים אומנם, בעיקר לפועלים, אבל טובים. כה טובים שאסור לשכוח אותם. הספר נכתב באהבה רבה למושבה ולחלוצים הראשונים שהתיישבו בה ופותח חלון אישי והיסטורי רחב לחיי היום־יום בארץ ישראל טרם קום המדינה.

שרה רובנס

פעם הייתה פה מושבה