אני לא צריכה לעשות שום דבר. ממש כלום.
הגבר שלי מציג אותי בפני חבריו, ובלי לעשות שום דבר, אני ההצגה המושלמת. הוא מתענג על הצפייה בי, וכמוהו גם הצופים האחרים, שכולם גברים. כולם ישתמשו בי, בלי שאידרש לעשות דבר.
אניטה, 44

לפעמים אני חרמנית כל כך, שקשה לי להאמין שאני אישה בכלל. לא ככה אמרו לי שאני צריכה להיות. אני אמורה להיות דמות ענוגה, כל כולי חן ויופי נשגב, עדינה ורכה, כמו משב רוח או השתקפות האור על מימיו החלקים של האגם.
בת ירח, 22.5

אני אוהבת את התעוזה שלו. את החוצפה. גם אם לא נפגשנו חודשיים, הוא ייכנס לדירה שלי, ובזמן שאכין קפה הוא יבוא מאחוריי ויכניס לי יד לתוך המכנסיים. ככה, בלי הכנה מוקדמת. הוא יטעם אותי, יחייך לעצמו וימשיך הלאה לקפה כאילו כלום לא קרה הרגע.
נטע, 55

אני עוצמת עיניים ומפשקת רגליים. אני מרגישה את האוויר על המקום הזה, בפעם הראשונה. והיא, עומדת מולי ומסתכלת. הפנים שלה מלאות פליאה, כאילו היא רואה משהו קדוש, נדיר. ומרוב שזה יפה, השָם־למטה, היא מתחילה לשיר.
תום, 32

בהקיץ היא אסופת קולות של נשים ישראליות המספרות על עצמן ועל הפנטזיות המיניות שלהן. בכנות מפלחת לב, בגעגוע, בהומור, ביופי שאין לו קץ.
בדרך הן חושפות עד כמה המיניות הנשית עדיין ממושטרת ומושתקת, עד כמה מעט אנחנו יודעות על עצמנו וזו על זו. והן מעיזות לשבור את השתיקה, ולדבר על הכל.

בהקיץ הוא ספר מסע אל עולם של דמיון מיני חופשי ופרוע. הקוראת – וגם הקורא – מוזמנים להצטרף, ולצלול למרחב של תשוקה ועונג שנמצא ממש כאן, בתוך תוכנו.

רוני גלבפיש היא סופרת, עורכת ואמנית. מחברת הספרים סיפור קטן ומלוכלך (כנרת 2010), אגם הצללים (דג זהב 2015), בית מלאכה לכתיבה (מודן 2020) והמנהרה של נורי (מודן 2022).