״היום לפנות בוקר ניסיתי לקום. אני יודע שאני לא יכול לבד, אבל ניסיתי. אני כל הזמן מנסה. אמרתי לעצמי שאם אפסיק לנסות, לא אוכל לחיות עם עצמי יותר. אז ניסיתי. לא ציפיתי להצליח, אבל בכל זאת התאכזבתי עמוקות שזה לא הצליח לי."

לְבן נצר (בנ׳סר) יש הכול. תוכנית רדיו מצליחה, דירה משלו, קהל מעריצות ומאזינים הדוקים, מדליות אולימפיות ברזומה ואפילו רכב יוקרתי, אבל מאותם חלומות קטנים, שבהם הוא הכי חפץ, אין לו כמעט. סתם כמו לחבק בשתי ידיים, לעלות מדרגה או להיות ראוי לאהבה.

בן נצר משותק עקב מחלת שרירים נדירה. הוא ננטש לאחר לידתו בבית החולים ואינו מכיר את משפחתו. עקב הזדמנות חוזרת לפתיחת תיק האימוץ שמונח לפניו הוא יוצא למסע אל עצמו. אך זהו אינו מסע פרטי. זהו מסע אוניברסלי, אשר רבים מבעלי המוגבלות, בהם גם יקיריהם ואנשי החינוך והטיפול אשר לצידם, יוכלו דרכו להתיידד, להזדהות ואף להעמיק את ההבנה של המסע הבלתי נתפס של נפש חופשייה לצד נכות ומוגבלות: "להיות אדם מוגבל זה לִצפות יום-יום, רגע-רגע, בנפש החופשייה שרוקדת לך בתוך גוף מוגבל, ולהיקרע מבפנים."
זהו סיפור מטלטל, על גבורתם של החלומות הקטנים, רחוקי ההגשמה, מול החלומות הגדולים ברי ההשגה.

יפית-שחר כהן 35, אימא לעברי. מתמודדת (בגבורה!) עם מחלת שרירים נדירה, מיתרי קול משותקים ואתגרי נשימה, ועם זאת מוכיחה רגע-רגע את ניצחון הרוח על הגוף.

כותבת ומעצבת את סדרת ספרי הילדים "החיוך של שאולי":
1. החיוך של שאולי א'
2. החיוך של שאולי – בקיבוץ
3. שאולי ומפלצת הממתקים

יפית-שחר כהן היא שחיינית תחרותית לשעבר, מעצבת גרפית, הידרותרפיסית ומדריכת שחייה. מנגנת על פסנתר וגיטרה, למרות מגבלות פיזיות עקשניות. בימים אלה ידיה נטועות בכתבים והיא מהלכת עליהם בחכמה יתירה.

שחר יפית כהן

להכניס את השמיים לכיס