אחרי שנה מלאת לחצים, פחדים, מלחמות עם כל גורם אפשרי (כולל ההורים), וניסיונות להוכיח לכולם שאני הולך לעשות את הדבר הנכון, התקיימה פגישה בנוכחות של בכירי בית ספרי ומחלקת החינוך של מודיעין, וסוף כל סוף, בתחילת כיתה יא', פרשתי באופן רשמי ממערכת החינוך.

מחר אקום בבוקר, ולא אהיה תלמיד יותר. אהיה חופשי לעשות כרצוני.

אמנם לא אצטרך לקום מוקדם לבית הספר, אבל אצטרך לקום מוקדם כדי להוכיח לכולם שהצעד הנועז היה הנכון לעשות. עכשיו התחיל המסע האמיתי - להראות שצדקתי בהתעקשות שלי. להוכיח שהייתה סיבה מוצדקת לפרישה שלקחה יותר משנה. להוכיח שאני יכול להצליח גם ללא בגרות. להוכיח שהחיים שלי לא "אבודים" כמו שכולם סביבי חשבו.

אז קמתי מוקדם. עבדתי קשה. למעשה, השנה שבאה לאחר הפרישה הייתה השנה בה עבדתי הכי קשה בכל חיי, השנה בה למדתי יותר מכל שאר שנותיי בבית הספר.

השנה בה ניהלתי את השיווק במדיות החברתיות ליותר משלושים בתי עסק ברחבי הארץ. השנה שבה הפקתי פרסומות לשילוט חוצות ועיתונים. ניהלתי תקציבי פרסום. הייתי בצוותי ההפקה של הפקות ענק כמו פאודה, נינג'ה ישראל, המרדף, שטח הפקר, אירוויזיון, מועדון לילה ועוד אין ספור נוספות. הפקתי וידאו לגופים כמו עיריית תל אביב ועיריית מודיעין. עבדתי יד ביד עם מפיקים, במאים, מנכ"לים ועוד הגדולים ביותר בתחומם. וזהו רק קצה המזלג.

זו הייתה שנה קשה. לא ישנתי הרבה, לא היה לי זמן פנוי בכלל. לא היה לי זמן לעצמי, ובטח שלא לחברים. אפילו בקושי למשפחה.

רק לאחר יום צילום בו קרה מקרה שכפה עליי לעצור את כל הטירוף, התחלתי לראות את האפקט הפחות זוהר של השנה הזו, ושל הפרישה. את הצדדים הפחות נעימים של ניסיונות בלתי פוסקים להראות לעולם שצדקת.

Gold

להפיק לעצמי מסגרת