בין מי שיש לו מקום לגור, קורת גג או פיסת ארץ, לבין מי שאין לו, מפרידה רק תנועה אחת.
מקמץ לצירה. זה הכול.
מתנועה לתנועה, מנקודה לנקודה, הדרך קצרה מאוד.
ממצב למצב. ממעמד למעמד.
בתנודת עפעף אתה הופך מקמץ לצירה.
עכשיו אתה גָר.
עכשיו אתה גֵר.
זו התשתית שעליה מונח סיפורו של היהודי החדש. תנודת העפעף בין מצב אנושי אחד למצב ההפוך ממנו.

(מתוך "אני הגר")

דפי הספר הזה עוסקים בגר ובגעגוע, במהגרים ובהגירה. כלומר, בנו. ורינו צרור מביט לאחור הפעם, והולך בעקבות שם משפחתו. מראשית תולדות המלוכה בישראל, דרך לוב וארצות המגרב, ועד היום. הדרך מסעירה ויש בה הפתעות גדולות.

בדרכו לשם הוא פוגש מחדש בדור ההורים המהגרים, 'נחשונים' הוא קורא להם, במעשיהם, בשפתם, בתרבותם, ובענן האבק שכיסה אותם.

"ביקשתי להזכיר מעט", הוא מבהיר את דרכו אל הספר, "ולספר על ההורים המהגרים שלנו ועל ילדיהם הנבוכים, עיקרי דברים. ומכולם - את החסר".

ולא מעט חסר.

פרקי הספר עוקבים אחר פעולת הזיכרון של המספר, ותוך כך הם גם חושפים את הליבה של הוויית ההגירה, געגוע נוקב, זהות שהייתה, וניסיון נחוש למצוא מקום. בין 'שם משפחה' לבין 'אני הגר', בין 'הצליל הוא הבית' לבין 'חריף, חרר', מפרקי הספר, צרור מספר על הגירת הוריו מטריפולי לישראל, ומתחקה אחר תולדות הקהילה על רבדיה ההיסטוריים. "היסטוריה שבעל פה", קרא לכך.

רינו צרור, מבכירי העיתונאים בישראל, עוסק ומתעד את החברה הישראלית מאמצע שנות ה-70. סיפור חייו שזור בסיפור המקום בו הוא חי ועליו הוא כותב. גר, גרות והגירה, הם נושאים הקרובים אליו במיוחד, והקריאה מבהירה שדרכו של צרור בתרבות ובהוויה הישראלית, היא כמו הדרך ל"'ארוחת שישי' בבית אמא, ראשיתה בצורך. בחום המשכר של השייכות."