העיסוק האינטנסיבי בהנצחת השואה ושפע הפרסומים בעניין, מטעים לעתים לחשוב כי אין עוד מה לחדש. השיאים הנוראים והבלתי נתפשים של אכזריות וחורבן בתקופת השואה, מייצרים רף רגשי והיסטורי כה גבוה, שמקהה לעיתים את היכולת להכיל סיפורים נוספים על עולם שלם של חיים יהודיים, שהיה ואיננו עוד.

בילדותי שמעתי סיפורים רבים על חייהם של יהודי רומניה, סיפורים על חיים מלאים ופעילים, של קהילה עשירה במעש ובשמחת חיים, שנקטעו וזיכרונות שלא מצאו את מקומם בנראטיב ה"רשמי" של הנצחת השואה והגבורה.

סביב שולחן האוכל בביתנו התאספו לעתים מזומנות קרובים וחברים, ששוחחו ברומנית על עיירת הולדתם פרומושיקה, על העיר הגדולה בוטושאן שאליה גורשו בחטף ועל סבל ומצוקה בגטאות ובמחנות לעבודת כפייה.

כילדה, זכור לי הפער בין מה ששמעתי בבית ובין מה שנלמד בבית הספר. זכורים לי טקסי יום השואה, שבמהלכם מעולם לא הוזכרה יהדות רומניה. תמיד נשאלתי בבית: מה סיפרו? את מי הזכירו? ותשובותיי הובילו לכעס עצור ולתחושת עלבון.

שואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה. רק בקרב יוצאי רומניה היה זה נושא לשיחה, אך מחוצה למעגל הזה, רק מעטים ידעו או התעניינו. שטף החיים היה חזק יותר והתייחסות לעבר הקשה לא הייתה לגיטימית כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. היה חשוב יותר להפנות את המבט אל העתיד ולאתגריו, שלא היו קלים.

ספר זה מאגד עדויות ששמעתי לאורך השנים ומתוכן עולים סיפורה של הקהילה היהודית בחבל מולדובה, סיפור שכמעט ולא סופר עד כה ולא היה מוכר, למעט לחוקרים מעטים ובני משפחות הניצולים. את הסיפור העלום הזה מייצג סיפורו של אבי, לופו ירחמיאל, שורד של אותה שואה שקטה, שקבעה במידה מרובה את מהלך חייו עד אחרון ימיו.

איסוף הפרטים ומציאת הסיפורים האבודים לא היו עניין של מה בכך. מעבר לחוסר הרצון לחזור לזיכרונות הקשים והרצון לייסד חיים חדשים, היו הקשיים שגרמו לשואת יהודי רומניה להיות שקטה. בחייו הבוגרים של אבי, הוסתרו קורותיו עקב התעלמות קולקטיבית של שואת יהודי רומניה. באחרית ימיו הוסתר סיפורו עקב זכרונו שהועם.

כל אלה, כמו התקווה לגאול את סיפורה של קהילה חיונית ועשירה זו מתהום הנשייה - הניעו אותי לספר את סיפורו.

חיה דקל

שואה שקטה