אהרון היה איש עסקים צעיר שחיי בעיר צ'רנוביץ, בירת חבל בוקובינה. הוא ואשתו הרמינה, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, חיו חיים שקטים ונוחים למדי בעיר שנחשבה לרב תרבותית בגלל העמים השונים שחיו שם במשך דורות: רומנים, אוקראינים, גרמנים, ולמעלה מ - 50,000 יהודים שהיוו כמחצית מכלל אוכלוסיית העיר.
חייהם קיבלו תפנית פתאומית ואכזרית ב 5 ליולי 1941 כאשר צבאות רומניה וגרמניה כבשו את העיר. החיים הפכו מייד לגיהינום. במהלך הימים הראשונים של הכיבוש החל רצח המוני של יהודים, ביזת רכושם והשפלתם של היהודים עד עפר. עד מהרה הוקם הגטו בעיר, אליו הוכנסו כל היהודים ללא יוצא מהכלל. הגטו היה תחנת ביניים לגירוש היהודים אל מחנות המוות באזור טרנסניסטריה שבאוקראינה. הרומנים הכריזו על מדיניות "ניקיון השטח". זו הייתה המקבילה הרומנית לגרסה הגרמנית של "הפתרון הסופי".

אהרון ואשתו, עם תינוק בן חודשיים, מוצאים עצמם בגטו. הכול נראה אבוד והם כבר בתוך שיירה בדרך למחנות טרנסניסטריה. כאשר הם חולפים ליד סמטה קטנה וצרה, אהרון רואה שניצב שם רק חייל רומני בודד שמנסה להתחמם ושומר שאף אחד לא יברח מהשיירה. הוא מחליט לנקוט צעד. צריך להחליט מהר ועכשיו, לא תהיה הזדמנות אחרת. הוא מתקרב אל החייל ויודע שהוא יכול למות בעוד שניות אחדות. הוא פונה אל החייל ומבקש לצאת מהגטו. בידו הוא מחזיק זוג כפפות עם ביטנה מפרווה ומציע אותם לחייל. הוא ידע שהעונש הינו מוות במקום. החייל מהסס ומתחיל לאחוז ברובה, ואהרון ממתין לירייה. החייל פותח את המחסום והמשפחה יוצאת אל הסמטה ומשם אל העיר. הם ניצלו כרגע אבל מה ממתין להם מאחורי הפינה? כל מי שבורח מהגטו דינו כדור בראש ומייד.

אהרון והמשפחה מוצאים את עצמם בעיר שהתרוקנה מיהודים, לבדם, בלי אמצעי קיום. הסכנה האורבת להם הפעם היא לא גירוש אלא הוצאה מיידית להורג. אהרון מתחיל לחשוב כיצד לשרוד ולמי לפנות. החברים מאתמול הפכו לאויבים. מה לעשות? הוא מחליט להסיר מעל בגדיו את המגן דוד הצהוב, שהיה חובה על כל יהודי לענוד. הוא ידע שאם ייתפס ללא הטלאי הצהוב, יואשם כמתחזה לרומני ודינו כדור בראש. לבוש בגדים אלגנטיים ומגבעת לראשו הוא יוצא לרחוב ומתחיל לצעוד בצעדים בטוחים דרך רחובות העיר, חולף על פני סיור צבאי, עד שהוא מגיע למפקדה של הצבא הרומני. שם הוא מתייצב מול הזקיפים בכניסה, דוחף לידיו של כל זקיף צעיף חם ודורש לפגוש את הקולונל האחראי. "אני ידיד שלו" הוא מציג עצמו. אהרון יודע שהוא משחק מחבואים עם המוות אבל אין לו כבר דרך חזרה. איש בינתיים לא זיהה אותו כיהודי. הוא מוכנס לחדרו של הקולונל, וזה, הופתע מאוד לראות את אהרון בהופעה אלגנטית וללא מגן דוד על מעילו. בסיום פגישתם הקצרה מקבל אהרון אישור עבודה בבניין המפקדה, המקנה לו ולמשפחה הגנה מסוימת אבל לא לאורך זמן.
על רקע הגירושים היומיים של יהודי העיר לטרנסניסטריה מתנהל מאבק דרמטי נוסף בין ראש העיר הנוצרי של צ'רנוביץ ובין שלטונות הצבא הרומנים האמונים להוציא לפועל את פקודתו של שליט רומניה "לנקוט את השטח". ראש העיר שמתנגד בחירוף לגירוש מנסה להגן על האוכלוסייה היהודית. הוא לא מהסס להתעמת עם הגנרלים של הצבא ואף לפנות אפילו לשליט רומניה ישירות למרות שהוא מודע שהוא מסכן את עצמו. בסיום ההתמודדות הזאת מצליח ראש העיר להשיג את הסכמת הצבא להשאיר בעיר 20.000 יהודים בטענה שהם דרושים לתחזוקת העיר. בלי זה העיר תתמוטט. היהודים הם בעלי המלאכה המסוגלים לתחזק את תפקודה של העיר.

באולם המרכזי הגדול בעיריית צ'רנוביץ מתרחש מחזה שקשה לדמיין באותם הימים. מתחילה עבודת הרישום: זיהוי ומיון היהודים שיישארו ויעבדו בתנאי עבדות, וכל השאר, שישלחו אל המחנות אל מותם. ראש העיר מצליח לרתום לעבודה משותפת את ראשי הקהילה היהודית שיושבים בבניין העירייה לצידם של פקידי העירייה, ולידם יושבים חיילי הצבא שעוזרים במלאכת המיון והנפקת האישורים.

חלק ממשפחתו של אהרון נשארה לגור בעיירת הולדתו, קימפולונג, הנמצאת בדרום חבל בוקובינה. אימו אחיו ואחיותיו, מגורשים תוך הלמות תופי הכרוז העירוני המודיע להם להתייצב בתחנת הרכבת עד שעות אחרי הצהריים לכל המאוחר. בפחות מיום הם מגורשים מהעיירה אל טרנסניסטריה. הם מגיעים לעיירה שרגורוד שם הם נכלאים בתוך הגטו ואנשים מתחילים למות מרעב, מחלת הטיפוס ומקור.

יוסף, אחיו הצעיר של אהרון, נשלח על ידי הז'נדרמים הרומנים, משרגורוד לעבודות כפייה בסמוך לעיירה אתקי, שם, בנו הגרמנים גשר מעל נהר הבוג עבור הצבא הגרמני. הוא מנסה נואשות להשיג אוכל כדי לשרוד, ועובד בתנאי עבדות להקמת הגשר. באחד הימים מתרחש מקרה מוזר. חייל רומני שהיה בדרך לחזית עוצר לידו ומוסר לו סכום כסף מאחיו אהרון ומספר לו שאחיו אהרון שרד בינתיים ונשאר בדירתו בצ'רנוביץ.
יוסף לא מבין כיצד הצליח אחיו לעזור לו. הכסף עזר לו להיחלץ ולחזור אל משפחתו בשרגורוד.

אהרון והמשפחה שנשארה איתו בצ'רנוביץ ממשיכים להחזיק מעמד בקושי. המצב משתנה כל הזמן והסכנות מתגברות. ראש העיר מודח מתפקידו. הוא מואשם במתן סיוע ליהודים ובמקומו מונה איש אחר שהיה להוט לגרש את כולם בלי להתחשב אפילו באישורים שסיפק להם ראש העיר המודח.

צייד היהודים מתחדש. ראש העיר החדש מדרבן את הצבא לגרש את יהודי העיר. הצבא והז'נדרמים מתנפלים על היהודים המעטים שנשארו בעיר ושולחים אותם היישר אל המחנות בטרנסניסטריה. כל יהודי שנתפס על ידי הצבא, כבר לא מוחזר לגטו כפי שהיה בעבר, אלא מועבר ישירות לתחנת הרכבת, שם המתינו הרכבות עם קרונות המשא המצחינים, וברגע שהרכבת מתמלאת היא יוצאת לדרך היישר אל המחנות. ברור שאין כל אפשרות להינצל ממצב כזה. אהרון לא מוותר וממשיך לנהל את מאבק ההישרדות של משפחתו, תוך כדי שהוא עוזר גם לאחרים. הוא נמצא בדילמה מתמדת כיצד להישאר בחיים? הוא קבע לעצמו חוק אחד ויחיד: לעשות הכול כדי להישאר בחיים. לנוכח פעילותו הנמרצת של ראש העיר החדש, מצליח אהרון להשיג את הבלתי יאומן - בזמן המעצרים מוצב זקיף, חייל רומני, בפתח דירתו ושומר על אהרון ומשפחתו. כאשר החלו המעצרים של הצבא, הגיע אהרון לביתו דקות ספורות לפני תחילתם, אבל הוא לא ידע שבאותו היום הצבא הקדים לפעול. קרוב מאוד לביתו הופיע חייל רומני עם רובה מכודן וצרח אל אהרון "יהודי, לך לסוף הרחוב ועלה על המשאית". למרות שהחייל הפתיע אותו, נותר אהרון במקום ובטון בטוח השיב "אני רומני טהור, והקולונל לא יהיה מרוצה ממה שאתה עושה לי". אהרון כהרגלו, התהלך ללא מגן דוד על מעילו, וזה לבד יכול היה לעלות לו בחייו. החייל שקל קצרות את דברי אהרון והעדיף שלא להסתבך עם הקולונל. הוא הרחיק את הרובה המכודן מפרצופו של אהרון והמשיך ללכת. אהרון היה שוב במרחק פסיעה מהמוות ונכנס לדירתו כשזקיף כבר ניצב על משמרתו בפתח הדירה, לשמור שלא יאונה לו כל רע.

אבל הסידור עם הזקיף היה טוב רק לזמן קצר. הצבא הגרמני משתלט על העיר ויחידות האס .אס. מתחילות לאסוף את היהודים בצורה שיטתית האופיינית להם. לנוכח המציאות החדשה, הצבא הרומני לא יכול להתערב מפני שהגרמנים לא התחשבו בבעלי בריתם הרומנים. שוב ניצב אהרון בפני דילמה חדשה ישנה: "כיצד שורדים"? מה עוד אפשר לעשות? על מה עוד אפשר לחשוב? מה הוא יכול לעשות לבדו מול הצבא הגרמני האימתני? באין ברירה אהרון ומשפחתו מסתתרים במרתף הבית שהיה מוסווה במקצת. בלילה הגיעו הגרמנים לרחוב לחפש יהודים. מתוך המרתף ניתן היה לשמוע אותם צורחים, מקללים ומתרוצצים. הם הלמו בשער הברזל וצרחו "לפתוח מייד, כאן האס. אס.". אהרון והמשפחה ישבו בחושך מוחלט שטופי זיעה ופחד, בטוחים שסופם המר הגיע. האימהות סתמו את פיותיהם של התינוקות כדי שלא ישמעו את הבכי שלהם ובכך יסגירו אותם, אך החיילים הגרמנים לא הצליחו לגלות את המסתתרים ועזבו את המקום. לפני הירידה למרתף אהרון חיזק את שער הברזל בכניסה לבית וזייף צו של הצבא הרומני המעיד שהבית שייך לממשל הרומני אחרי גרוש הדיירים. הוא תלה את הצו על השער המחוזק. כנראה הצו שכנע את הגרמנים שהמקום נטוש.

כעבור מספר ימים, ימי אביב 1944, מחליט אהרון שהמקום הפך למסוכן ואי אפשר לשהות שם יותר. הוא היה בטוח שהגרמנים יחזרו פעם נוספת. הוא יוצא עם אשתו והתינוק אל הרחובות השוממים ומחליט לחפש מסתור אחר באחד הפרוורים. הוא משתומם למראה הרחובות הריקים מאדם. אולי יש עוצר והוא לא יודע? אם יפגוש סיור לאכיפת העוצר גורלם נחרץ. לאחר שצעדו כברת דרך, נתקלו פתאום בחיילים עם נשק אוטומטי שלוף. אהרון היה בטוח שסופם הגיע. כעבור מספר שניות הבחין שאלה הם חיילי סיור של הצבא האדום והבין שגרשו את הגרמנים מהעיר ללא קרבות. אהרון נשם עמוקות מלוא ריאותיו וחשב על מילה אחת: "ניצלנו". אהרון אשתו והתינוק חזרו אל דירתם.

לאחר כיבוש העיר על ידי הצבא האדום החל אהרון לעבוד עבור הצבא הסובייטי באותו בנין בו שכנה קודם המפקדה של הצבא הרומני.
יוסף אחיו הצעיר, מצליח להגיע אל דירתו של אהרון בצ'רנוביץ. כמעט באפיסת כוחות הוא מספר שחלק מהמשפחה ששרדה תקועה באחד הכפרים המרוחקים באוקראינה והצבא הרוסי אוסר עליהם לעזוב את הכפר. ההוראה לא מלווה בהסברים וחובה לציית. כל מי שמפר הוראות בזמן מלחמה צפוי לעונשים כבדים כולל איום הגליה לסיביר, משם כנראה לא חוזרים.

אהרון ויוסף מתחילים במסע ארוך לחילוץ המשפחה מאוקראינה. לאחר החילוץ המסוכן מאוקראינה, החלק השני והחשוב יותר מבחינת המשפחה הוא המסע מצ'רנוביץ חזרה אל עיר הולדתם קימפולונג, שם יש למשפחה בית וחווה קטנה בו חיו טרם המלחמה. אם יצליחו להגיע לשם ולחזור לביתם, יהיה ממה לחיות וקורת גג שתספק מחסה. להגיע לקימפולונג נהפכה למטרה הנכספת בעיני אהרון וכל המשפחה. המלחמה טרם הסתיימה ולמרות זאת אהרון ומשפחתו יוצאים לדרך תוך כדי התחמקות מהשכנים ומכוחות הביטחון הרוסיים. לפגוש סיור של הצבא האדום היה דבר מסוכן בפני עצמו. אהרון שקל יותר מפעם האם להעז לצאת לדרך או לדחות זאת. אם ידחה, יתכן שלעולם לא יוכלו להגיע יותר אל ביתם. אם יתפסו בדרך, יגמרו בסיביר. הדילמה לא הייתה פשוטה. צריך להחליט. להסתכן או לא. יוצאים לדרך. עם פרפורי בטן וחששות כבדים מה יקרה להם אם ייתפסו, יוצאים אל המסע המסוכן הביתה. בדרך עוזר להם חייל יהודי מצ'רנוביץ שאהרון הכיר עוד לפני המלחמה וקבע אתו מפגש בנקודה מוסכמת מחוץ לעיר. אהרון היה בטוח שהחייל, עם כל הניסיון שלו, יצליח להבריח אותם דרך משמרות הצבא ולחצות את הגבול החדש בין רוסיה לרומניה. החייל לחם בשורות הצבא האדום נגד הנאצים מאז פרוץ המלחמה ועד כמעט לסיומה. הוא השתתף במערכה הנוראה והאכזרית בסטלינגרד. למרות הקרבות הרבים והמרים בהם השתתף, שרד וחזר הביתה כדי לחפש את משפחתו.

המסע הביתה של אהרון והמשפחה מתנהל על עגלה רתומה לשני סוסים בהרי הקרפטים עם מעט אוכל, בגשם, בתוך מעבה היער לאורך שבילים נסתרים כשהם משתדלים להתרחק ממשמרות הצבא. החייל היהודי הכיר היטב את השבילים וידע את הכיוון הנכון כדי להוביל את אהרון ומשפחתו הביתה. העגלה העמוסה עם כל המשפחה מגיעה אל העיירה באישון לילה, חוצה אותה ועוצרת בפתח ביתם. האם חלומם התגשם? הם בבית. אהרון יורד מהעגלה ניגש לפתוח את הדלת ואז מסתבר שהיא נעולה מבפנים. אנשים אחרים, זרים, גרים עכשיו בביתו. אחרי כל התלאות והסבל, אחרי הגטו הוא מגיע לדרך ללא מוצא? גם הפעם אהרון לא מוותר. מתפתח מאבק עם הפולשים שמגורשים מהבית והמשפחה נכנסת סוף סוף אל ביתה. הבית נבזז, לא היה בפנים הרבה אבל זה היה הבית שלהם. אחרי כל מה שעברו הם חזרו הביתה.

Sial

אהרון