יש ריפוי בעולם (נפש)

ספר הביכורים של שקד מי־טל, יש ריפוי בעולם (נפש), הוא עדות אישית־רגשית הנמסרת בשפה פיוטית עשירה, חשופה ונוגעת ללב. בשירים ובקטעי פרוזה צוללת מי־טל למעמקי החוויה האנושית ומעניקה מילים למקומות שלעיתים קשה לדבר מתוכם: כאב ובדידות, געגוע וכמיהה, אהבה ופחד, והחיפוש אחר מקום בעולם ובתוך העצמי.

במבט ישיר, אמיץ ורגיש מתבוננת המשוררת בעולמה הפנימי ובמציאות שסביבה. היא נוגעת בעדינות ברגשות הכמוסים ביותר, אך אינה נרתעת מן הסתירות שהם נושאים: האפשרות להיות אהובה ועדיין להרגיש לבד, לחייך ובפנים לצרוח, לרצות בקרבה ובה בעת לחשוש ממנה. בין הילדה המבקשת חיבוק לאישה המבקשת להשמיע את קולה, נפרשת כתיבה המחפשת שייכות, חירות ואת הזכות להיות — גם בלי להתאים לציפיות, גם בלי לדעת את כל התשובות.

לאורך הספר נעשית הכתיבה לדרך לנשום, לחקור, לחמול וליצור קשר. דימויים של ים ואדמה, אור וחושך, שורשים וסדקים מעניקים צורה לתנועות הנפש, ומפגישים את הכאב הפרטי עם שאלות אנושיות רחבות על זהות, אמונה, קשר ומשמעות. מתוך החשיפה הזאת מתאפשר גם לקוראים לפגוש משהו מעצמם — תחושה שלא ידעו כיצד להסביר, געגוע שלא מצא כתובת או קול פנימי שחיכה שיקשיבו לו.

זהו ספר ריפוי לא שגרתי: לא מדריך המציע פתרונות, ולא הבטחה שהכאב ייעלם. הריפוי שבו אינו נקי, שלם או סופי; הוא האפשרות לתת מקום גם למה שטרם התאחה, להקשיב בלי למהר לתקן, ולגלות שאפשר להחזיק יחד שבר ותקווה. זו כתיבה שאינה מבקשת לייפות את הסבל, אלא לפגוש אותו בכנות, ולחפש בתוכו אפשרות לחמלה, לקשר ולחיים.

יש ריפוי בעולם (נפש) אינו תמיד ספר קל, אך הוא מלא חיים, אמיתי וצלול. הוא מזמין אתכם להתקרב אל המקומות הפגיעים שבהם, לא מתוך דרישה להיות חזקים תמיד, אלא מתוך רשות להרגיש, לנוח ולהיות. לכל מי שמבקשים לזכור שגם כשכואב, גם כשהדרך אינה ברורה, יש בעולם הזה מקום לנפש — ויש בו ריפוי.