הבית ברחוב שמואל הנביא, אסופת זיכרונות ילדותה של דבורה ברֶגמן, מגלה את חוקרתה המובהקת של השירה העברית באיטליה כפרוזאיקונית ברוכת כישרון: חדת מבט, קשב ותובנה, שחותמה אמת. זמן ההתרחשויות הוא בעיקר שנות הארבעים של המאה העשרים, והמרחב: שכונת בית ישראל החדשה בירושלים. מבעד לעיניה החודרות של בת זקונים רגישה וסקרנית מצטיירים מעגלי המשפחה הגרעינית והמורחבת, מחסידי ירושלים, על אורחותיהם בימי חול ובימי חג, לצד מפגשים ומגעים עם 'נציגיהם' של חוגים חברתיים, דתיים ואידיאולוגיים שונים ומגוונים. כתיבתה של ברגמן פורשת מניפה של מראות, קולות, ריחות, טעמים ורקמה רב־קולית, ססגונית להפליא, של שפות, של ניבים ושל שירים עממיים נשכחים. אך מבטה חד וקולה דייקני ומפוכח. וכך, למרות קסמם הראשוני של מראות ילדות וחוויותיה, הדברים לעולם אינם מצטיירים מבעד לדוק נוסטלגי מתקתק, המלבב והדוחה, מעורר הגעגועים ומעורר הרתיעה, הזכור לפרטיו והנתון בסימן שאלה. כולם דרים כאן זה לצד זה, בפיסות חוויה תוססות, מלאות חיוניות, והם ימשיכו ללוות את קוראי הספר המיוחד הזה, המעורר עונג גם בעת הקריאה וגם לאחר שמניחים אותו מהיד.
יהושע גרנט, האוניברסיטה העברית
הבית ברחוב שמואל הנביא הוא ספר יפהפה. אמנות הוויתור בכתיבה של דבורה ברגמן נותנת לספר הזה את אופיו המיוחד, כשבכל סיפור היא שולפת חוט דק אחד מתוך המארג הצפוף, חוט אחד שדי בו להאיר ולהחיות את הקסם הישן, ולצייר תמונה מורכבת במילים ספורות. והמילים הן כנות, פשוטות וחינניות, וכתובות במבט אוהב ומלא חמלה והכרת טובה לדמויות החיות, מילים המביעות גם הנאה מן הזיכרון, שאולי פעם היה קשה והיום הוא יפה ומואר.
שלמה נאה, האוניברסיטה העברית