אַהֲבַת אֵם וְלִטּוּף אֵינִי מְבִינָה וְגַם מִיּוֹם מוֹתֵךְ נֶעֱדַרְתִּי.
כְּמוֹ תַּלְמִיד שֶׁבָּרַח מִשִּׁעוּר קִוִּיתִי
לֹא לְהִתָּפֵס. לְתָרֵץ, אֲנִי עוֹד מְחַפֶּשֶׂת
אֶת אַהֲבָתֵךְ, הֵיכָן אָבְדָה אַהֲבָתֵךְ, וְלָמָּה
לֹא חָמַלְתְּ אֶת גּוּף הַתִּינֹקֶת
שֶׁהָיָה לִי, שֶׁצִּיֵּץ כְּגוֹזָל קֵרֵחַ לְלֹא קֵן.
לָמַדְתִּי אֶת שְׂפַת הַבְּדִידוּת, וְאֶת שְׂפַת הַחֲשֵׁכָה,
אֶת הַשְּׁתִיקָה. כִּי אֵינִי יוֹדַעַת מִלִּים יָפוֹת
וְלִבִּי לֶב חֶרֶס. רֹעַ מַר נִטְמַן בּוֹ.
הִנֵּה אֲנִי כּוֹתֶבֶת לָךְ שִׁיר, קוֹלַעַת אוֹתוֹ כְּחֶבֶל
לִמְנוּחַת צַוָּארִי, לְיָמַי הַקְּצָרִים
שאלות אוניברסליות של אובדן, יתמות ובקשת אהבה מניעות את שירתה של סיגל בן יאיר בספר מִקלט. אמנם האמירה החברתית אינה נעדרת ממנו, אך נדמה כי העיסוק בהשחתת הנפש והתרבות במערכת הכלכלית המקומית, המזוהֶה עם שירתה, תופס בספר זה נפח משני. יותר ממנו, היא מפליאה לתאר תהליכי אֵבֶל, את הסיבוך הבלתי נמנע שביחסים בין־אישיים, וגם פרידה קורעת לב מחבר על ארבע, בעל ברית נאמן.
נדמה שבן יאיר מצליחה להאיר שוב ושוב את המובן מאליו, את השגור כמעט, מזווית חדשה. בלשונה המדויקת, שאינה מחסירה דבר ואינה מוסיפה דבר, הגלוי כביכול לעין נעשה חי וחיוני ודוקר את הלב.
מִקלט הוא ספרה הרביעי של סיגל בן יאיר. קדמו לו לא מעודן (הליקון, 2011), אין עדות (הקיבוץ המאוחד, 2014) ומה אני עושה (פרדס, 2020).