לוליינית

דברים על "לוליינית" של אלי הירש: משורר, מבקר ועורך הספר:

אם נְדַמֶּה את הטרשת הנפוצה לחבל דק שנמתח בין פסגות, המשוררת נֹגה אוֹלמרט פוסעת ואפילו רוקדת עליו כמו לוליינית פלאים. זה אתגר סבוך של שיווי משקל, לא רק בין המחלה לבין דבֵקות בחיים ובשירה, אלא גם בין כנות שאין לה קץ – יכולת יוצאת דופן לתאר את רגעי הייאוש בכל חֶשכתם, את המפלות ומפחי הנפש, את תחושות התלות, חוסר האונים, הבושה – לבין נכונות מתמדת למצוא תקווה ולתור אחר המילים הכי צלולות ומדויקות כדי להאיר בהן את האפֵלה. מתוך שיווי המשקל הזה מתהווה שירתה רבת היופי של אוֹלמרט, שיש בה כאב נוקב לצד כוח יצירה בלתי נדלה.

אוֹלמרט לא מכחישה את המחלה אפילו לרגע, אבל מגייסת את כל כשרונה ואומץ ליבה כדי לתת לה קונטרה. היא מוכנה לנסוע עד קרלה שבהודו כדי למצוא הקלה, מתמסרת בכל ליבה לזיכרונות ילדוּת רחוקים כדי להעניק למאבקיה הֶקשר שיש בו עומק ושמחה, וכותבת שירים כאובים במיוחד על אימהותה לבנותיה בצל המחלה. מרתקים לא פחות השירים שכתבה בעקבות שבעה באוקטובר. גם בהם חותרת שירתהּ לשיווי משקל מיוחד במינו, בין נקודת המבט של משוררת שנאבקת על עצם החירות להניע את גופה כרצונהּ, לבין שיקוף קורע לב של האסון הגדול שמקיף את כולנו.

דברים על "לוליינית" של רן יגיל: מבקר, סופר, עורך ומו"ל הספר:

במרכז ספר השירה החדש של נֹגה אולמרט, לוליינית, מצויה המחלה הכרונית הקשה שאיתה היא מתמודדת ולא אומרת נואש. יתר על כן, במרכז הספר עומד הרצון העז לחיים תוך תשוקה של המשוררת להתמיד ביֵשותה כאישה חושבת, יצירתית ומשוררת, תוך שהיא פוגשת אנשים טובים באמצע הדרך מן הארץ ומן העולם.

השירה בכלל ושירת נתן אלתרמן בפרט נתנה לאולמרט רוח גבּית בעיתות קשות ובעיקר השורות האלמוֹתיות של המשורר המובאות במוטו אשר מקועקעות אפילו על גופה של המשוררת: "הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל / נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת. / לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל / וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת" (בדרך הגדולה).

גם אולמרט כמו אלתרמן ביקשה בכל מאודה להוסיף ללכת בדרך הגדולה. לכן מן הראוי ואף מתבקש כי השורות הללו ישמשו מוטו לספרה, כי גם היא אינה חדלה להביט ביש, בנוף, אינה חדלה לנשום ומוסיפה ללכת אף על פי כן ולמרות הכול.